תורה שנלמדת בלב שבור

בס"ד


הוא היה תינוק מתוק, חייכן ומלא שמחה. כשגדל קצת היה למושג הגאווה של המשפחה. אבל את השנים הללו לא היה מסוגל לזכור. הזיכרונות הראשונים שנחרתו במוחו היו מכיתת המכינה, של הרב"ה אהרון, וצעדו שלובי זרוע עם המאבק שהתחיל באותה שנה. התחיל, ולא הסתיים לעולם...מאבק אמיתי, מתיש, סוחט כוחות גוף ונפש.

היו שהתייאשו כבר בשנים המוקדמות ההן, הרימו ידיים וקבעו בפסקנות שהלימודים לא נועדו בעבורו. כמו שני קווים מקבילים שלעולם אינם אמורים להיפגש. אחרים המתינו קצת עם הקביעה הנחרצת הזו, מניחים לו להתמודד ולהילחם על כל בדל אות, על כל הברה. היה בו, בתינוק שהפך לילד, שילוב בלתי מצוי של קשיי למידה וקשיי ריכוז והיגוי שהתגבהו כהר אימתני שראשו מגיע השמימה. קשיים ממשיים, שאיימו להכריע את מאמצי הטיפוס שלו. קשיים שלא אפשרו לו להתקדם ולהעפיל.

לצד כל אלו, היו לו גם מעלות ייחודיות. מעלות שהאירו את אישיותו ולא הניחו לו להידחק לשולי החברה. הלב, והרצון. היה לו לב זהב, שגרם להיות אהוב בכל מקום. והיה בו כוח רצון עצום, שהעניק לו את היכולת להמשיך ולהיאחז בציפורניים. להמשיך ולהיאבק מול הקשיים, גם אם ההצלחות לא האירו לו פנים.

כך חלפו עליו שנות הילדות ב"תלמוד תורה". הוא היה מתאמץ בכל כוחותיו להקשיב ולהתרכז, משנן שוב ושוב, ולא מתייאש. ילד צעיר, שנלחם בכל הכוח. ילד שיש לו את כל הסיבות לכישלון. ובכל זאת אינו אומר נואש. אבל המאבק שלו הלך ונהיה קשה משנה לשנה.

כשהצליח לכבוש את פסגתו של ההר הראשון ולרכוש את אומנות הקריאה, היו חבריו לכתה בעיצומו של הטיפוס על ההר הבא, שקועים ראשם ורובם בלימודי החומש והרש"י. הוא המשיך לטפס, מתנשם ומתנשף, משקיע כל בדל של יכולת, מקווה לכבוש גם את הפסגה הזו, אבל החברים המשיכו לדהור בקצב שהיה בלתי אפשרי בעבורו. הם שיננו כבר פרקי משנה, צללו אל תוך הגמרא, שלטו בנבכי האותיות הקטנטנות והבינו היטב את המילים הארמיות, והוא נותר אי שם בתחילת הדרך... משתרך אחר כולם...

בישיבה היה פער הלימודים עצום. פסגתו של ההר כוסתה בערפילים, ההעפלה היתה בלתי אפשרית בעבורו. אבל גם כשהאחרים הרימו ידיהם בחוסר אונים, המשיך הוא להיאחז בסלעים ולטפס. המשיך לרצות בכל ליבו ונשמתו. היה לו מקום של כבוד בין הבחורים. הם אהבו אותו, העריכו את מידותיו התרומיות. אבל הוא לא הסתפק בכל אלו. שאף בכל ליבו להיות תלמיד חכם. השתוקק להגות בתורה, לזכות להבין את הוויות אביי ורבא. להתפלפל בחידושים ובסברות, להתייגע...

המשגיח ראה בצרת נפשו והשיאו בעצה נבונה. הוא יעץ לו להמשיך ולהשקיע את כל כולו, אבל בפרק אחד בלבד. להתחיל ללמוד את הפרק השני של "בבא מציעא", ולהמשיך להתעמק בו, ורק בו, להתפלפל ולהגות בסוגיות, ולא להרפות. להיות בבחינת תלמיד חכם אמיתי. אבל בפרק הזה האחד.

הוא קיבל את העצה כי נבונה היתה וגם מפני ששביל אחר לצעוד בו לא מצא. למד את הפרק "אלו מציאות", שינן והתאמץ להבין, וכשסיים התחיל אותו שוב מבראשית. ההר היה גבוה, אבל כל פסיעה קידמה אותו אל הפסגה והוא טיפס בכל כוחותיו. התייגע להבין לעומק, ככל יכולתו. לא התייאש. ההצלחה נסכה בו עידוד וכוחות נפש. העניקה לו סיפוק רוחני עצום. הרוותה את נשמתו. הפרק הזה, אותו ידע על בוריו, היה עוגן ההצלחה שלו. הוא זוכה להגות בתורה. שאיפת חייו מתגשמת.

קול ששון וקול שמחה החל להישמע בקרב חבריו לישיבה, וטוב הלב המפורסם שלו מצא כרי פעולה נרחבים. הוא היה מברך את החתנים בכל לב, מפזז ומכרכר לפניהם, מצהיל פנים, משתתף בשמחתם בכל מאודו.

רכבת החיים המשיכה לדהור, הזמן לא עצר מלכת. חבריו ערכו בריתות והובילו ילדים אל ה"חיידר". צעירים ממנו נישאו והקימו בתים, והוא המשיך להמתין על ספסל הישיבה. הוא, והפרק השני של "בבא מציעא". להמתין, ולקוות בכל ליבו כי תמצא המשפחה שתביט על חצי הכוס המלאה שיש בו, ולא רק על זו הריקנית...

עד לאותה פגישה אומללה עם אחד השדכנים שהפגישו עמו, "שמוע שמעתי עליך", הגיב השדכן בניד ראש וסקר את הבחור בחוסר סימפטיה מכף רגלו ועד קודקודו. "אז מה, ללמוד יודע אתה?"

הוא התבלבל. הזלזול הציני שנשף בקולו של השדכן לא נעלם מאוזניו הרגישות. גם המבטים פצעו את נפשו. "יודע אני את פרק "אלו מציאות" על בוריו", ענה בנעימות, משתדל לגייס שרידים של כוחות נפש כדי להמשיך בשיחה. "אף כתבתי עליו חידוש תורה במחברתי".

השדכן שלא היה לו בעולמו דבר חוץ מכסף, פרץ בצחוק, צחוק מצמרר, צחוק שנובע מהמחוזות האפלים בנפשו של האדם. צחוק מר מלענה... הצחוק הזה ננעץ כחיצים וכחרבות בלב הדווי, משבר אותו לרסיסי רסיסים.

מאז אותה פגישה אומללה, השתנו חייו. הצחוק הנורא המשיך להדהד באוזניו לרדוף אחריו. הדיו של הצחוק מחקו לחלוטין את הביטחון העצמי, העלימו את כח הרצון, דכאו את נשמתו עד לעפר. הוא לא היה מסוגל יותר לכלום. עזב את הישיבה, הסתגר בד' אמותיו ולא מצא טעם להמשיך לחיות. ידו של המשגיח קצרה מהושיע. בפיו לא נמצאו מילים שיוכלו לחבוש את פצעי לבבו של תלמידו האומלל. ישב מולו כמחריש. משתתף בכאבו, ולבסוף הובילו אל הקודש פנימה, ליטול עצה וברכה מפיו של מרן ה"סטייפלר" זי"ע.

בחדרו של הסטייפלר סיפר המשגיח את הסיפור מתחילתו. סיפר על כח רצון עצום, על מאבק אדיר מול קשיים, סיפר על פרק "אלו מציאות" שנקנה בדם ובדמע, ועל מילים פוצעות וצחוק הרסני שהשחיתו כל חלקה טובה ושיברו את הנפש לרסיסים. הסטייפלר ביקש להישאר ביחידות עם הבחור. מבעד לדלת שנותרה פתוחה קמעה, שמע המשגיח את שיחו ושיגו, וחיל ורעדה אחזתו.

הסטייפלר נטל את ידיו של הבחור ואמר לו: מבטיח אני לך, כשאתה יושב ללמוד את פרק אלו מציאות, הרבונו של עולם עוזב את ה"קהילות יעקב" (שכתב הסטייפלר) ואת האבי עזרי (שכתב הרב שך) ורוצה לשמוע רק אותך. כשאתה פותח את הגמרא שלך ומתחיל ללמוד, התורה שלך חשובה אצל ה' יותר מהדרשות והשיעורים שאומרים בכל הישיבות הקדושות. התורה שלך ראויה להערכה הרבה ביותר. כשאתה לומד את "אלו מציאות" אתה חשוב יותר מכל התלמידי חכמים...".

הבחור החריש, מביט בעיניים קמות בסטייפלר, שהמשיך ואמר: אין דבר יקר בעיני ה', יותר מתורה שנלמדת בלב שבור. אין יקר בעיני ה' יותר מתורה שנלמדת בעמל ובהתגברות על קשיים וניסיונות, אין יקר יותר מהתורה שלך. לך יש את הקשיים הכבירים ביותר! הבחור יצא מביתו של הסטייפלר, ויצא גם מהדיכאון המר שאיים להטביע אותו.

חייו השתנו בשנית. הוא חזר לישיבה והחל ללמוד במשנה מרץ, כשמילות העידוד הנפלאות של הסטייפלר ממשיכות להתנגן באוזניו, לרפד את נתיב חייו, לחבוש את פצעי לבבו. אין דבר יקר בעיני ה' יותר מתורה שנלמדת בעמל ובקושי, אין יקר יותר מהתורה של העמל בתמצית דם לבו, וידע שמהיום הוא והתורה חד הם לנצח...!

היהודי שניהל את שוק הסמים...

בס"ד


מקרה אמיתי שקרה בניו יורק בשיעורו של כבוד הרב יוסי מזרחי, 

_____________________________________________

יום אחד בזמן שיעור כבוד הרב ראה בחור מלא קעקועים וצלקות...ובסוף השיעור ניגש אליו האדם ואומר לכבוד הרב : "שמע אני הייתי שם ציצית אבל אני מקרה אבוד", שאל אותו כבוד הרב : " למה אתה מקרה אבוד ? " ......

אז ענה לו האדם : " מה אתה לא מכיר אותי ? אני מהעולם התחתון הייתי מפורסם בכל העיתונים ניהלתי את שוק הסמים שדדתי אוניות בלב ים ..האינטרפול אחרי.. שמו אותי בכלא באיטליה הוצאתי חוזים על אנשים..איך אני ישים ציצית ??........" 

תשמעו מה ענה לו כבוד הרב : " מחלל שבת יותר גרוע ממך !!!!!!!!!!!! בלי כל זה...רק על החילול שבת לבד זה כבר יותר גרוע מכל מה שאמרת לי עכשיו. " לאחר המשך הדיאלוג הוא החליט לחזור בתשובה !!!!!! התחיל להיות בבית הכנסת ב4 ו 5 בבוקר... עבר משברים...אבל חזר בתשובה !!!!!!!

עם כל הכוונה

בס"ד

בשכונתו היה יהודי מבוגר שבכל התנהלותו התנהג בצורה מאוד פשוטה, אולם כשהגיע לברכת המזון, הוא בירך כאחד החסידים אשר בארץ, בצורה שלא תאמה להנהגת חייו במהלך היום יום, אותו מנהל שלא כבש סקרנותו, ניגש אליו ושאלו. מהו סוד ההנהגה שלך שכשאתה מגיע לברכת המזון אתה נהפך לאדם אחר.

סיפר לו אותו יהודי: "הייתי ילד כבן שתיים עשרה בחיידר בפולניה, יום אחד בא לחזק אותנו הגאון ר' מאיר שפירא מלובלין מייסד הדף היומי, וכך הוא אמר לנו: "ילדים יקרים, האם אתם יודעים איזה אות לא מופיעה בברכת המזון?"

אין אות פ"א סופית (ף) בברכת המזון! לפי שכל מי שבירך ברכת המזון בכוונה, אין שולט בו לא חרון אף ולא שצף, ולא קצף, ומזונותיו מצוין לו ברווח ובכבוד כל ימיו.

אמר לנו המהר"ם שפירא זצ"ל שכל ילד יקבל על עצמו בקבלה חזקה לברך ברכת המזון בכוונה. ותראו מה אתם מרוויחים, צ'ק חתום מה"באר היטב" - לא צרות. ועוד - פרנסה ברווח לכל החיים.

עברו שנים ויום אחד מצאתי את עצמי בשערי אשוויץ, במסדר הידוע לצד ימין ושמאל... מול הצורר הנאצי ימ"ש, לפתע נזכרתי באותה שיחה נוראה של המהר"ם שפירא בחיידר, ואמרתי לעצמי, זהו הגיע הזמן של פירעון הצ'ק.

וכך מצאתי את עצמי מתפלל לבורא עולם:

"ריבונו של עולם יש לי הבטחה מי שמברך ברכת המזון בכוונה לא יהא לו צרות ופה בשערי אשוויץ אני מתחנן לפניך ריבונו של עולם תציל אותי מכל צרה וצוקה, ותוך כדי תפילה מראים לי עם האצבע לצד ימין.

לאחר מכן הכריזו שכל אחד צריך לומר בפני הקצין באיזה תחום הוא מבין כדי לשבץ אותו בעבודה, ואני שהייתי בחור ישיבה בלא ידע באיזה מקצוע לא ידעתי מה לומר, וכך בעמדי בתור נשאתי תפילה נרגשת לבורא העולם " ריבונו של עולם יש לי הבטחה על הפרנסה, ואני צריך לאכול כאן באושוויץ, ואין לי שום מקצוע שאני יכול להגיד לקצין, ותוך כדי תפילה זה שעמד בתור מאחרי פונה אליי ואומר לי: תגיד לקצין שאתה טבח ואני עוזר שלך.

וכך מצאתי את עצמי כטבח במטבח של אשוויץ, בשעה שהאחרים נמקו ברעב אני הייתי במטבח של אשוויץ עם כל האוכל. וכך הוא מספר לאותו מנהל: "ראיתי בחוש איך שההבטחות התקיימו גם בתוך התופת של אושוויץ הנאצית...נו, אז שלא אברך ברכת המזון עם כל הכוח והכוונה???...."

דמעות של תהילים

בס"ד

בס׳ד שמי רינה (שם בדוי) ואני מתגוררת בגוש עציון.לפני מספר חודשים, אני נוסעת ברכבי לכיוון גוש עציון. הכביש היה עמוס.אני מגיעה לגוש, והנה הסיבה לעומס – בכביש ארעה תאונה, וכל המכוניות עומדות במקום.

מתוך סקרנות הצצתי לראות מה קרה, ונחרדתי לראות כי רכב מעוך חוסם את הכביש, וגופה מוטלת על הכביש, מכוסה בסדין.לך תדע מיהו ההרוג האומלל – חשבתי לעצמי – האם זה רווק או נשוי? בעל משפחה או אדם בודד, גבר או אישה? מי הולכים להיות יתומים או אולי הורים שכולים, ועדיין לא יודעים את זה?

ירדתי מרכבי, הוצאתי ספר תהלים, וקראתי בכוונה ענקית לבורא עולם שירחם על מי שמוטל שם. התפללתי עם דמעות וכוונה גדולה.לאחר זמן השתחרר הפקק. נכנסתי לרכב ודהרתי בלב דואב הביתה.

לאחר כשבועיים, אני יושבת בביתי, ולפתע מצלצל הטלפון.מעברו השני של הקו נשמע קולה של בחורה בלתי מוכרת."האם את היית זו שעצרה ביום שלישי לפני שבועיים לצד הדרך וקראת תהלים?" שאלה הצעירה.

"אכן כן" השבתי, כשאני תמהה לפשר השאלה.הצעירה המשיכה בקול חנוק מדמעות: "תשמעי, אני הבחורה שהיתה מוטלת על הכביש. כולם היו בטוחים שאני מתה, ולכן כיסו אותי בסדין, וחיכו לאמבולנס. שכבתי שם, ועברתי מה שנקרא 'מות קליני' .

נשמתי כאילו פרחה מגופי, והתחלתי לראות את כל הנעשה במבט על. ראיתי את מכוניתי המעוכה, את האנשים המתרוצצים מסביב, את טור המכונית הארוך. אפילו את גופי המכוסה בסדין, ראיתי שוכב לו שם על הכביש.

ברגעים שאת קראת תהלים, כל האותיות מהספר עפו לי סביב העיניים, ערפלו אותי, וכאילו משכו אותי למטה. באותו רגע הגיע אמבולנס של "מגן דוד אדום", ואנשיו החליטו לנסות לתת לי סיכוי נוסף. הם טפלו בי שוב ושוב, וניסו להנשים אותי ולעסות את לבי כך שיחל לפעום מחדש.

כל אותו הזמן אני חשה כיצד אותיות התהלים עוטפות אותי באור נעים ומשיבות את רוחי. בזכות קריאת התהלים שלך הצלת את חיי, ועכשיו אני מתקשרת להגיד לך תודה".המילים נעתקו מפי. הייתי בהלם. לא דמיתי בנפשי עד כמה מגיעה כחה של התפילה ושל קריאת התהלים שלי, וגם עדיין לא הבנתי מניין אותה בחורה אלמונית יודעת מי אני.

מסתבר שהצעירה היתה בחורה חילונית לחלוטין. לאחר הארוע המרגש הזה, היא חזרה בתשובה, ומאז היא לא מפסיקה להמליץ לכולם לקרוא תהלים וכמובן, לקרוא בעצמה. היא נסתה לברר ושאלה הרבה מכרים אם הם היו במקום התאונה, ואם ראו מי קרא שם תהלים, וכך הגיעה איכשהו אל השם שלי, ומכאן הדרך לברור פרטיי הנוספים ומספר הטלפון שלי היתה קצרה.

אני בכל אופן נושאת אתי את המסר המרגש והחשוב הזה. לך תדע את מי מצילים הפרקים האלה. בואו נקרא כולנו תהלים, חמש דקות ביום. הבורא יושב למעלה, מחכה לנו, הילדים שלו, שנבקש ממנו כל מה שחסר לנו, והוא – האב הרחום והחנון, תמיד מוכן לתת, ובעיקר לסלוח. 

גן של געגועים

בס"ד

בגן של געגועים את מסתתרת,

חומקת ממני, 

רושמת בי הדים מעזיבתך את ליבי,

כותבת בי מילים של פרידה מנשמתי,

הלכת ממני בכדי לשוב,

לשוב אלי

עוד פעם מחדש

לשוב יפה ולבנה כלבנה

יפה ומאירה כשכינה

יפה כמו שרק מלכה יכולה 

יפה שכמוך שבת אהובה

שבת של שלום....

להיות אסיר תודה

בס"ד

תודה, תודה, תודה
_____________________

השעה היתה מעט אחרי 2 בלילה, שמעתי אותה בוכה בקול רם. סוג של בכי שמוצץ לא יכול לפתור. נגשתי אליה בעודי אפופת שינה, מרימה אותה בזהירות בשתי ידיי. ראשה הקטן של הללי מרים נח על כתפי, נרגע למשמע קולי.

חיבקתי אותה חזק מנסה להשרות עליה תחושה של בטחון, שתדע שאמא תמיד נמצאת כאן. תמיד נמצאת לידה, לא משנה איזה חלום מפחיד אחראי להעיר אותה בלילה.

עטפתי אותה בשמיכה הוורודה עם הריח המתוק ששמור רק לה. כל בני הבית ישנו שנת ישרים, והשקט המבורך של הלילה עשה את דרכו בערמומיות לתוכי, לתוך נבכי נשמתי. 10 קילו של ריח טוב נחו על כתפי כממתיקות לי סוד, כלוחשות לי כמה חסדו של השם ענק, ועוד יותר - כמה שאיני ראויה לו.

משום מקום החלו דמעות להציף את עיניי. דמעות חרישיות של אושר. דמעות של שלמות. דמעות מלוחות שמדגדגות לי את הלחי ומזכירות לי בצניעותן שלפני כמה שעות הייתי מודאגת. מודאגת מאוד.

הייתי מודאגת כיוון שיש לשלם את חשבון החשמל, ואת חשבון הגז. צריך לשלם למכולת ולחנות הפיצוחים. הייתי מודאגת כי הגיע סוף החודש במהירות מדהימה בלי לקחת בחשבון שהמשכורת בימים האלו, לא בדיוק מספיקה.

הייתי מודאגת כי הללי כשבוע היתה חולה, ותומר בעלי קיבל דלקת ריאות, וכאילו לא די בכך, רוי חזר מהבסיס קודח מחום. מצאתי את עצמי מתרוצצת מרופא לרופא, מקופת חולים אחת לשנייה, מבית המרקחת השכונתי לזה שנמצא בעיר הסמוכה.

הייתי מודאגת כי לא היה לי זמן לערוך קניות לשבת, לא לקנות את השתייה המועדפת על בני הבית. לא הספקתי לקנות את דגי הסלמון לשבת, שלא לדבר על הבוטנים שמצופים ברוטב צילי שאנחנו מנשנשים לאחר הארוחה.

הייתי מודאגת כי הגשם לא הפסיק ולא נח לרגע, וכל הכביסה נשארה רטובה. כל הניסיונות שעשיתי כדי שתתייבש דמו למצב של החייאת גופה. החולצות החמות של הללי והמדים של רוי נשארו תלויים ברטיבותם, ולרגעים היה נדמה לי כי הם פשוט מזדהים עם מזג האוויר שבחוץ.

הייתי מודאגת ואפילו עצבנית שלא ישנתי כבר שבוע שלם. הרגשתי את הראש שלי כואב מרוב עייפות וחוסר מנוחה. רציתי רק להניח אותו על הכרית המפנקת, ולישון, לישון ועוד קצת לישון.

הדמעות שזלגו מעיני באותו הלילה הבהירו לי חד משמעית שלפעמים אני כפוית טובה. לפעמים אני לא יודעת להוקיר תודה. תודה פשוטה למי שנתן לי את כל אלה.

נשימותיה המתוקות מדבש של הללי הישנה על כתפי הסבירו לי שאולי, ורק אולי כל זה יכול חלילה להיגמר ביום אחד. כל הטוב הזה יכול להיפסק בפעם אחת, ובלי אזהרה מוקדמת.

השקט הזה של הלילה והידיעה שכולם ישנים הבהירו לי שעלי להיות אסירת תודה. אסירה של תודה במלוא מובן המילה. אסירה על העובדה שכולם חזרו הביתה לשלום. כולם ישנים על מיטה וכרית ואפילו מתכסים בשמיכה. כולם ישנים תחת קורת גג, ויש להם בית חם לחזור אליו בכל פעם מחדש.

עלי להודות בכל רגע ורגע על האיש הצדיק שישן לצידי, ושבורא עולם בחר לי אותו לשותף אמיתי למסע של חיים. שותף שחולק איתי רגעים קטנים וגדולים. שותף שיחד אנו זוכים למרות הקשיים להגדיל תורה וכמובן להאדירה. להכניס אורחים ולעיתים לזכות את הרבים.

הדמעות המשיכו לרדת בשקט בשקט, גורמות לי להבין שישנם רגעים של חסד שקיבלתי אותם כמובן מאליו. מובן עד כדי להכעיס. מובן עד כדי כאב.

שכחתי שזה בסדר אם חשבונות החשמל והגז ישולמו קצת באיחור, וזה בסדר אם יש למישהו בבית קצת חום. וזה עוד יותר בסדר לא להספיק לערוך קניות, העיקר שבין לבין אשים לב שבורא עולם נתן לי למי לדאוג ואת כל הסיבות שבעולם לחיות.

בכל יום מחדש אני מקבלת מתנה. בכל יום מחדש אני מקבלת את האפשרות לחיות את החיים היקרים האלה. והחיים הם כאן ועכשיו, הם קורים ממש ברגע זה, ולא מחר.

עלי להודות על שיש בבית לחם ומים, וטיפות של גשם שיורדות מן השמים. עלי להודות על ילדים מדהימים שלא נורא אם לפעמים הם גם חולים. עלי להודות על היכולת לרוץ ברגליים בריאות גם אם עכשיו זה כדי לקנות תרופות. על להודות על כביסה וכלים שמטבע הדברים... לעולם לא נגמרים.

עלי להודות על הפחד שנטעת בי, ועל ההארה המבורכת שהכל יכול להשתנות, הכל יכול להתהפך. עלי להודות על היכולת להביט והיכולת לחבק, היכולת לדעת והיכולת לתת.

ישבתי עם הללי שעה ארוכה על קצה המיטה ולא הפסקתי להודות ולהלל את בוראי. ביקשתי סליחה ומחילה על כל הפעמים שבהם אני מתפשרת ונופלת למקום נמוך של חוסר שביעות רצון, למקום נמוך של מרירות.

הנחתי את הללי במיטה, מתעקשת להביט בה עושה את דרכה בעולם של חלומות ומלאכים. "תשמור לי על הקיים, אבא", ביקשתי "אנא תשמור לי על כל הטוב הזה שאתה משפיע עלי ועל כל ילדיך בכל יום ויום".

הכנתי לעצמי קפה חזק עם מעט חלב. השלמתי עם העובדה שלא אצליח לשוב ולישון. יצאתי החוצה למרפסת, נושאת את עיני לשמיים הקודרים, "גם אם אומר לך תודה בכל נשימה ונשימה מחיי, והתודה הזו תימשך עד יומי האחרון, לא אספיק לפרוש בפניך את כל הטוב שבמעשיך ואת טוב השגחתך, לא אצליח להכיל במילותיי את כל הניסים ואת גודל נתינתך, לא אוכל להביע את עוצמתך ואת הדר תפארתך".