בס"ד
הוא היה תינוק מתוק, חייכן ומלא שמחה. כשגדל קצת היה למושג הגאווה של המשפחה. אבל את השנים הללו לא היה מסוגל לזכור. הזיכרונות הראשונים שנחרתו במוחו היו מכיתת המכינה, של הרב"ה אהרון, וצעדו שלובי זרוע עם המאבק שהתחיל באותה שנה. התחיל, ולא הסתיים לעולם...מאבק אמיתי, מתיש, סוחט כוחות גוף ונפש.
הוא היה תינוק מתוק, חייכן ומלא שמחה. כשגדל קצת היה למושג הגאווה של המשפחה. אבל את השנים הללו לא היה מסוגל לזכור. הזיכרונות הראשונים שנחרתו במוחו היו מכיתת המכינה, של הרב"ה אהרון, וצעדו שלובי זרוע עם המאבק שהתחיל באותה שנה. התחיל, ולא הסתיים לעולם...מאבק אמיתי, מתיש, סוחט כוחות גוף ונפש.
היו שהתייאשו כבר בשנים המוקדמות ההן, הרימו ידיים וקבעו בפסקנות שהלימודים לא נועדו בעבורו. כמו שני קווים מקבילים שלעולם אינם אמורים להיפגש. אחרים המתינו קצת עם הקביעה הנחרצת הזו, מניחים לו להתמודד ולהילחם על כל בדל אות, על כל הברה. היה בו, בתינוק שהפך לילד, שילוב בלתי מצוי של קשיי למידה וקשיי ריכוז והיגוי שהתגבהו כהר אימתני שראשו מגיע השמימה. קשיים ממשיים, שאיימו להכריע את מאמצי הטיפוס שלו. קשיים שלא אפשרו לו להתקדם ולהעפיל.
לצד כל אלו, היו לו גם מעלות ייחודיות. מעלות שהאירו את אישיותו ולא הניחו לו להידחק לשולי החברה. הלב, והרצון. היה לו לב זהב, שגרם להיות אהוב בכל מקום. והיה בו כוח רצון עצום, שהעניק לו את היכולת להמשיך ולהיאחז בציפורניים. להמשיך ולהיאבק מול הקשיים, גם אם ההצלחות לא האירו לו פנים.
כך חלפו עליו שנות הילדות ב"תלמוד תורה". הוא היה מתאמץ בכל כוחותיו להקשיב ולהתרכז, משנן שוב ושוב, ולא מתייאש. ילד צעיר, שנלחם בכל הכוח. ילד שיש לו את כל הסיבות לכישלון. ובכל זאת אינו אומר נואש. אבל המאבק שלו הלך ונהיה קשה משנה לשנה.
כשהצליח לכבוש את פסגתו של ההר הראשון ולרכוש את אומנות הקריאה, היו חבריו לכתה בעיצומו של הטיפוס על ההר הבא, שקועים ראשם ורובם בלימודי החומש והרש"י. הוא המשיך לטפס, מתנשם ומתנשף, משקיע כל בדל של יכולת, מקווה לכבוש גם את הפסגה הזו, אבל החברים המשיכו לדהור בקצב שהיה בלתי אפשרי בעבורו. הם שיננו כבר פרקי משנה, צללו אל תוך הגמרא, שלטו בנבכי האותיות הקטנטנות והבינו היטב את המילים הארמיות, והוא נותר אי שם בתחילת הדרך... משתרך אחר כולם...
בישיבה היה פער הלימודים עצום. פסגתו של ההר כוסתה בערפילים, ההעפלה היתה בלתי אפשרית בעבורו. אבל גם כשהאחרים הרימו ידיהם בחוסר אונים, המשיך הוא להיאחז בסלעים ולטפס. המשיך לרצות בכל ליבו ונשמתו. היה לו מקום של כבוד בין הבחורים. הם אהבו אותו, העריכו את מידותיו התרומיות. אבל הוא לא הסתפק בכל אלו. שאף בכל ליבו להיות תלמיד חכם. השתוקק להגות בתורה, לזכות להבין את הוויות אביי ורבא. להתפלפל בחידושים ובסברות, להתייגע...
המשגיח ראה בצרת נפשו והשיאו בעצה נבונה. הוא יעץ לו להמשיך ולהשקיע את כל כולו, אבל בפרק אחד בלבד. להתחיל ללמוד את הפרק השני של "בבא מציעא", ולהמשיך להתעמק בו, ורק בו, להתפלפל ולהגות בסוגיות, ולא להרפות. להיות בבחינת תלמיד חכם אמיתי. אבל בפרק הזה האחד.
הוא קיבל את העצה כי נבונה היתה וגם מפני ששביל אחר לצעוד בו לא מצא. למד את הפרק "אלו מציאות", שינן והתאמץ להבין, וכשסיים התחיל אותו שוב מבראשית. ההר היה גבוה, אבל כל פסיעה קידמה אותו אל הפסגה והוא טיפס בכל כוחותיו. התייגע להבין לעומק, ככל יכולתו. לא התייאש. ההצלחה נסכה בו עידוד וכוחות נפש. העניקה לו סיפוק רוחני עצום. הרוותה את נשמתו. הפרק הזה, אותו ידע על בוריו, היה עוגן ההצלחה שלו. הוא זוכה להגות בתורה. שאיפת חייו מתגשמת.
קול ששון וקול שמחה החל להישמע בקרב חבריו לישיבה, וטוב הלב המפורסם שלו מצא כרי פעולה נרחבים. הוא היה מברך את החתנים בכל לב, מפזז ומכרכר לפניהם, מצהיל פנים, משתתף בשמחתם בכל מאודו.
רכבת החיים המשיכה לדהור, הזמן לא עצר מלכת. חבריו ערכו בריתות והובילו ילדים אל ה"חיידר". צעירים ממנו נישאו והקימו בתים, והוא המשיך להמתין על ספסל הישיבה. הוא, והפרק השני של "בבא מציעא". להמתין, ולקוות בכל ליבו כי תמצא המשפחה שתביט על חצי הכוס המלאה שיש בו, ולא רק על זו הריקנית...
עד לאותה פגישה אומללה עם אחד השדכנים שהפגישו עמו, "שמוע שמעתי עליך", הגיב השדכן בניד ראש וסקר את הבחור בחוסר סימפטיה מכף רגלו ועד קודקודו. "אז מה, ללמוד יודע אתה?"
הוא התבלבל. הזלזול הציני שנשף בקולו של השדכן לא נעלם מאוזניו הרגישות. גם המבטים פצעו את נפשו. "יודע אני את פרק "אלו מציאות" על בוריו", ענה בנעימות, משתדל לגייס שרידים של כוחות נפש כדי להמשיך בשיחה. "אף כתבתי עליו חידוש תורה במחברתי".
השדכן שלא היה לו בעולמו דבר חוץ מכסף, פרץ בצחוק, צחוק מצמרר, צחוק שנובע מהמחוזות האפלים בנפשו של האדם. צחוק מר מלענה... הצחוק הזה ננעץ כחיצים וכחרבות בלב הדווי, משבר אותו לרסיסי רסיסים.
מאז אותה פגישה אומללה, השתנו חייו. הצחוק הנורא המשיך להדהד באוזניו לרדוף אחריו. הדיו של הצחוק מחקו לחלוטין את הביטחון העצמי, העלימו את כח הרצון, דכאו את נשמתו עד לעפר. הוא לא היה מסוגל יותר לכלום. עזב את הישיבה, הסתגר בד' אמותיו ולא מצא טעם להמשיך לחיות. ידו של המשגיח קצרה מהושיע. בפיו לא נמצאו מילים שיוכלו לחבוש את פצעי לבבו של תלמידו האומלל. ישב מולו כמחריש. משתתף בכאבו, ולבסוף הובילו אל הקודש פנימה, ליטול עצה וברכה מפיו של מרן ה"סטייפלר" זי"ע.
בחדרו של הסטייפלר סיפר המשגיח את הסיפור מתחילתו. סיפר על כח רצון עצום, על מאבק אדיר מול קשיים, סיפר על פרק "אלו מציאות" שנקנה בדם ובדמע, ועל מילים פוצעות וצחוק הרסני שהשחיתו כל חלקה טובה ושיברו את הנפש לרסיסים. הסטייפלר ביקש להישאר ביחידות עם הבחור. מבעד לדלת שנותרה פתוחה קמעה, שמע המשגיח את שיחו ושיגו, וחיל ורעדה אחזתו.
הסטייפלר נטל את ידיו של הבחור ואמר לו: מבטיח אני לך, כשאתה יושב ללמוד את פרק אלו מציאות, הרבונו של עולם עוזב את ה"קהילות יעקב" (שכתב הסטייפלר) ואת האבי עזרי (שכתב הרב שך) ורוצה לשמוע רק אותך. כשאתה פותח את הגמרא שלך ומתחיל ללמוד, התורה שלך חשובה אצל ה' יותר מהדרשות והשיעורים שאומרים בכל הישיבות הקדושות. התורה שלך ראויה להערכה הרבה ביותר. כשאתה לומד את "אלו מציאות" אתה חשוב יותר מכל התלמידי חכמים...".
הבחור החריש, מביט בעיניים קמות בסטייפלר, שהמשיך ואמר: אין דבר יקר בעיני ה', יותר מתורה שנלמדת בלב שבור. אין יקר בעיני ה' יותר מתורה שנלמדת בעמל ובהתגברות על קשיים וניסיונות, אין יקר יותר מהתורה שלך. לך יש את הקשיים הכבירים ביותר! הבחור יצא מביתו של הסטייפלר, ויצא גם מהדיכאון המר שאיים להטביע אותו.
חייו השתנו בשנית. הוא חזר לישיבה והחל ללמוד במשנה מרץ, כשמילות העידוד הנפלאות של הסטייפלר ממשיכות להתנגן באוזניו, לרפד את נתיב חייו, לחבוש את פצעי לבבו. אין דבר יקר בעיני ה' יותר מתורה שנלמדת בעמל ובקושי, אין יקר יותר מהתורה של העמל בתמצית דם לבו, וידע שמהיום הוא והתורה חד הם לנצח...!
לצד כל אלו, היו לו גם מעלות ייחודיות. מעלות שהאירו את אישיותו ולא הניחו לו להידחק לשולי החברה. הלב, והרצון. היה לו לב זהב, שגרם להיות אהוב בכל מקום. והיה בו כוח רצון עצום, שהעניק לו את היכולת להמשיך ולהיאחז בציפורניים. להמשיך ולהיאבק מול הקשיים, גם אם ההצלחות לא האירו לו פנים.
כך חלפו עליו שנות הילדות ב"תלמוד תורה". הוא היה מתאמץ בכל כוחותיו להקשיב ולהתרכז, משנן שוב ושוב, ולא מתייאש. ילד צעיר, שנלחם בכל הכוח. ילד שיש לו את כל הסיבות לכישלון. ובכל זאת אינו אומר נואש. אבל המאבק שלו הלך ונהיה קשה משנה לשנה.
כשהצליח לכבוש את פסגתו של ההר הראשון ולרכוש את אומנות הקריאה, היו חבריו לכתה בעיצומו של הטיפוס על ההר הבא, שקועים ראשם ורובם בלימודי החומש והרש"י. הוא המשיך לטפס, מתנשם ומתנשף, משקיע כל בדל של יכולת, מקווה לכבוש גם את הפסגה הזו, אבל החברים המשיכו לדהור בקצב שהיה בלתי אפשרי בעבורו. הם שיננו כבר פרקי משנה, צללו אל תוך הגמרא, שלטו בנבכי האותיות הקטנטנות והבינו היטב את המילים הארמיות, והוא נותר אי שם בתחילת הדרך... משתרך אחר כולם...
בישיבה היה פער הלימודים עצום. פסגתו של ההר כוסתה בערפילים, ההעפלה היתה בלתי אפשרית בעבורו. אבל גם כשהאחרים הרימו ידיהם בחוסר אונים, המשיך הוא להיאחז בסלעים ולטפס. המשיך לרצות בכל ליבו ונשמתו. היה לו מקום של כבוד בין הבחורים. הם אהבו אותו, העריכו את מידותיו התרומיות. אבל הוא לא הסתפק בכל אלו. שאף בכל ליבו להיות תלמיד חכם. השתוקק להגות בתורה, לזכות להבין את הוויות אביי ורבא. להתפלפל בחידושים ובסברות, להתייגע...
המשגיח ראה בצרת נפשו והשיאו בעצה נבונה. הוא יעץ לו להמשיך ולהשקיע את כל כולו, אבל בפרק אחד בלבד. להתחיל ללמוד את הפרק השני של "בבא מציעא", ולהמשיך להתעמק בו, ורק בו, להתפלפל ולהגות בסוגיות, ולא להרפות. להיות בבחינת תלמיד חכם אמיתי. אבל בפרק הזה האחד.
הוא קיבל את העצה כי נבונה היתה וגם מפני ששביל אחר לצעוד בו לא מצא. למד את הפרק "אלו מציאות", שינן והתאמץ להבין, וכשסיים התחיל אותו שוב מבראשית. ההר היה גבוה, אבל כל פסיעה קידמה אותו אל הפסגה והוא טיפס בכל כוחותיו. התייגע להבין לעומק, ככל יכולתו. לא התייאש. ההצלחה נסכה בו עידוד וכוחות נפש. העניקה לו סיפוק רוחני עצום. הרוותה את נשמתו. הפרק הזה, אותו ידע על בוריו, היה עוגן ההצלחה שלו. הוא זוכה להגות בתורה. שאיפת חייו מתגשמת.
קול ששון וקול שמחה החל להישמע בקרב חבריו לישיבה, וטוב הלב המפורסם שלו מצא כרי פעולה נרחבים. הוא היה מברך את החתנים בכל לב, מפזז ומכרכר לפניהם, מצהיל פנים, משתתף בשמחתם בכל מאודו.
רכבת החיים המשיכה לדהור, הזמן לא עצר מלכת. חבריו ערכו בריתות והובילו ילדים אל ה"חיידר". צעירים ממנו נישאו והקימו בתים, והוא המשיך להמתין על ספסל הישיבה. הוא, והפרק השני של "בבא מציעא". להמתין, ולקוות בכל ליבו כי תמצא המשפחה שתביט על חצי הכוס המלאה שיש בו, ולא רק על זו הריקנית...
עד לאותה פגישה אומללה עם אחד השדכנים שהפגישו עמו, "שמוע שמעתי עליך", הגיב השדכן בניד ראש וסקר את הבחור בחוסר סימפטיה מכף רגלו ועד קודקודו. "אז מה, ללמוד יודע אתה?"
הוא התבלבל. הזלזול הציני שנשף בקולו של השדכן לא נעלם מאוזניו הרגישות. גם המבטים פצעו את נפשו. "יודע אני את פרק "אלו מציאות" על בוריו", ענה בנעימות, משתדל לגייס שרידים של כוחות נפש כדי להמשיך בשיחה. "אף כתבתי עליו חידוש תורה במחברתי".
השדכן שלא היה לו בעולמו דבר חוץ מכסף, פרץ בצחוק, צחוק מצמרר, צחוק שנובע מהמחוזות האפלים בנפשו של האדם. צחוק מר מלענה... הצחוק הזה ננעץ כחיצים וכחרבות בלב הדווי, משבר אותו לרסיסי רסיסים.
מאז אותה פגישה אומללה, השתנו חייו. הצחוק הנורא המשיך להדהד באוזניו לרדוף אחריו. הדיו של הצחוק מחקו לחלוטין את הביטחון העצמי, העלימו את כח הרצון, דכאו את נשמתו עד לעפר. הוא לא היה מסוגל יותר לכלום. עזב את הישיבה, הסתגר בד' אמותיו ולא מצא טעם להמשיך לחיות. ידו של המשגיח קצרה מהושיע. בפיו לא נמצאו מילים שיוכלו לחבוש את פצעי לבבו של תלמידו האומלל. ישב מולו כמחריש. משתתף בכאבו, ולבסוף הובילו אל הקודש פנימה, ליטול עצה וברכה מפיו של מרן ה"סטייפלר" זי"ע.
בחדרו של הסטייפלר סיפר המשגיח את הסיפור מתחילתו. סיפר על כח רצון עצום, על מאבק אדיר מול קשיים, סיפר על פרק "אלו מציאות" שנקנה בדם ובדמע, ועל מילים פוצעות וצחוק הרסני שהשחיתו כל חלקה טובה ושיברו את הנפש לרסיסים. הסטייפלר ביקש להישאר ביחידות עם הבחור. מבעד לדלת שנותרה פתוחה קמעה, שמע המשגיח את שיחו ושיגו, וחיל ורעדה אחזתו.
הסטייפלר נטל את ידיו של הבחור ואמר לו: מבטיח אני לך, כשאתה יושב ללמוד את פרק אלו מציאות, הרבונו של עולם עוזב את ה"קהילות יעקב" (שכתב הסטייפלר) ואת האבי עזרי (שכתב הרב שך) ורוצה לשמוע רק אותך. כשאתה פותח את הגמרא שלך ומתחיל ללמוד, התורה שלך חשובה אצל ה' יותר מהדרשות והשיעורים שאומרים בכל הישיבות הקדושות. התורה שלך ראויה להערכה הרבה ביותר. כשאתה לומד את "אלו מציאות" אתה חשוב יותר מכל התלמידי חכמים...".
הבחור החריש, מביט בעיניים קמות בסטייפלר, שהמשיך ואמר: אין דבר יקר בעיני ה', יותר מתורה שנלמדת בלב שבור. אין יקר בעיני ה' יותר מתורה שנלמדת בעמל ובהתגברות על קשיים וניסיונות, אין יקר יותר מהתורה שלך. לך יש את הקשיים הכבירים ביותר! הבחור יצא מביתו של הסטייפלר, ויצא גם מהדיכאון המר שאיים להטביע אותו.
חייו השתנו בשנית. הוא חזר לישיבה והחל ללמוד במשנה מרץ, כשמילות העידוד הנפלאות של הסטייפלר ממשיכות להתנגן באוזניו, לרפד את נתיב חייו, לחבוש את פצעי לבבו. אין דבר יקר בעיני ה' יותר מתורה שנלמדת בעמל ובקושי, אין יקר יותר מהתורה של העמל בתמצית דם לבו, וידע שמהיום הוא והתורה חד הם לנצח...!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: