בס"ד
אני בוחרת להמשיך הלאה, במסע החיים
אני בוחרת להמשיך הלאה, במסע החיים
__________________________
שבע עשרה שנים בדיוק חלפו מהיום שעמדתי כאן. צעירה יותר, יפה יותר, מן הסתם מבולבלת הרבה יותר. רואה איך מסתיימים להם חיים של אישה מיוחדת. רואה אותה שבה בטבעיות לעפרה. סוגרת מעגל.
כל כך הרבה ימים, ושנים, ואירועים, ולידות שעברו, מאגדים לתוכם רגעים שחלפו ומן הסתם לא יחזרו. בכל אותו הזמן דמותה מלווה אותי, מכוונת, דואגת שלא אפול לבאר שחת, דואגת שאעשה את הדבר הנכון.
כשהתחלתי לכתוב את הטור בהידברות הבטחתי לעצמי להיות כנה, גם במחיר של היחשפות אישית. לתת למילים שבתוכי לצאת ללא מסכות וללא מחסומים. הבנתי בסופו של דבר שלא ניתן ליפות את האמת. לא ניתן לצבוע אותה בצבע אחר, לא ניתן לשנות לה את הגוון. האמת היא אחת ואין לה קרובי משפחה.
די הרבה זמן הייתי נבוכה לספר שמה שהעיר בתוכי את הנקודה העמוקה ביותר של האמונה זאת היא. סבתא שלי. משפט אחד שאמרה באישון לילה שרף לי את הנשמה הרבה יותר מכל שיעורי תורה, הרבה יותר מכל ידיעה, או הבנה מדויקת ככל שתהיה.
אין לי מושג היכן הייתי היום אילו היא לא הופיעה אצלי בחלום, אוהבת, מחבקת, מבקשת לומר לי רק דבר אחד, מבקשת להעביר מסר חשוב, משהו שבגינו היא ירדה את כל הדרך מגן עדן. כל הדרך עד אלי, ולו רק כדי לומר לי "פגעת במוסר שלי, בינתי, אני מתביישת".
אפילו מתוך ערפול של חושים הרגשתי איך הדם אוזל לי מהפנים, איך החץ הלוהט מעיר אותי באחת מתוך השינה. שינה - תרתי משמע, שינה ארוכת שנים, שינה עמוקה ללא הפרעות חיצוניות וקולות רקע. שינה כמו של דובים שישנים את שנת החורף שלהם.
התוכחה של סבתא לקחה אותי למחוזות אחרים, למחוזות עלומים של חיפוש יקר ערך, לחיפוש של הצצה פנימית נוקבת, למחוזות של חיפוש אחר האמת, אחר הסיבה לחיים.
בתום תקופה מייגעת של חיפושים הבנתי שהאמת היא לא תמיד דבר שרואים. היא דבר שמרגישים, משהו שנמצא מעבר לזמן, מעבר להתנהלות יומיומית, מעבר לאוכל ושתיה, מעבר לעולם הזה בכלל. האמת גרה בתוכנו, במקום שאף אחד לא רואה מלבד עצמך. במקום הכי צנוע שלך.
אני מודה לבורא עולם על שנתן לי רגע אחד של חסד לצאת מתוך עצמי ומתוך האגו הערמומי שמשטה בי השכם והערב, ופשוט להקשיב למה שהיה לה לומר, לשם שינוי לא בעטתי בדבריה, הפעם ה´ סייע בידי לקרוא אותה גם בין השורות.
הבן איש חי בספרו המופלא "חוקי נשים" כתב שניתן להגיע לשלמות רק על ידי הקשבה. כמה מדויק המשפט הזה, משפט שמסביר שעלינו להקשיב לקול הפנימי שהשם נטע בתוכנו, שלמעשה כל התשובות מונחות בכף ידינו, צריך רק להטות אוזן ולהקשיב.
ועכשיו אני כאן, חוזרת אלייך 17 שנים אחרי הפרידה שנכפתה עלינו, ומבינה לבושתי שעד שהגחת ככה פתאום בחלום וגרמת לי בעקיפין לשוב בתשובה, נתתי לדברים לעבור לידי. כמו הרבה דברים אחרים החמצתי את העיקר, החמצתי את התמצית של החיים. החמצתי את החיים עצמם.
מצאתי את עצמי עומדת מול האבן הקרה. השמש עמדה לשקוע, מזכירה לי באופן פסטורלי שהשמש שוקעת לכל אחד בזמנו, בעיתו, שוקעת כשגלגל החיים יסתיים לו.
השלווה שעטפה את בית העלמין הביאה אותי לפיוס עם עצמי ולהבנה שיום אחד הכל יגמר, יום אחד תישמע שריקת הסיום, ש"די בקרוב אצטרך לזוז מכאן", כמו בשירו של אברהם אבוטבול ז"ל. שיום אחד פשוט אצטרך להמשיך הלאה.
אצטרך להמשיך הלאה ולהשאיר כאן הכל מאחוריי. להיות במקום שאין בו חרטה על העבר, רק שמחה על עתיד, שמחה על כך שמילים שנלחשו באמצע הלילה לא הותירו בי מקום לספק.
השמחה הכי גדולה של האדם קיימת בתוכו אם הוא עוסק בעיקר התיקון שלו, אם הוא עוסק בסיבת בואו לעולם הזה. ועיקר בואנו לכאן הוא על מנת שנגלה את בורא העולם בכל מה שנקרה בדרכנו.
המילים של סבתי גרמו לי להיות מאותה חבורה של מחפשים. מחפשי האמת. אותם עקשנים שלא תהיה מנוחה לנפשם עד שיהפכו כל אבן כדי לראות את טביעת האצבע של מלך המלכים, טביעת אצבע שנמצאת בכל פינה. טביעת אצבע שחרוטה עמוק עמוק בלב.
היום, ממרחק של זמן - אין בי בושה על מילותיה ועל מה שעמד מאחוריהן. שנים הסתובבתי עם בטן מלאה של ייסורי מצפון ופשפשתי בעבר. לאחרונה אני מבינה שזה היה חלק מחיי, חלק מהתהליך. אין טעם להתפלש בתוך הבוץ שרק רוצה לעכב את הפסיעות שלי מלהגיע בידיים מלאות ליום אחרון.
ברור לי שכל זה היה חלק מהתכנית. חלק מהתכנית שרקם עבורי בורא עולם. ברור לי לגמרי שרחמי שמים הלכו איתי יד ביד, וגם אם היה קשה, עדיין הייתי צמודה לתכנון המקורי. עדיין צעדתי בנתיב המאתגר שהתווה לי ה´ יתברך.
ממרחק של עונות מתחלפות, למילה אמונה יש משמעות שונה. אמונה ובטחון בכך שרצונו של השם לא ישים אותי במקום שהוא לא יכול לשמור ולהגן עלי. שבכל מקום שבו אלך, גם בגיא צלמוות, גם במקום נמוך וחשוך, הוא שם עימדי, שם כדי להוציא אותי מהאפלה אל האור.
במסע הגילוי הפרטי שלי, נוכחתי לדעת שתפקידה של האמת היא לשחרר. לשחרר אותך מכל צורך ותלות שהיא בחומר, מתלות במחמאות. לשחרר אותך מכל צורך להיות משהו או להיות מישהו. משחררת אותך מכל צורך להטביע חותם בעולם הזה. מאפשרת לי להבין שהחותם היחיד שאשאיר אחריי זו הדרך. הדרך אל האמת. האמת שפגשתי ולא חששתי ממנה. האמת שאיתה אלך לעולם הבא.
התפקיד של סבתי היה לעורר בי מחשבה. לגרום לי להרגיש לא נוח עם עצמי. לחוש שמשהו אולי לא בסדר, לא מאוזן, שיש סיכוי שאני מפספסת נתח עיקרי בקומפלקס הזה שנקרא רונית
בימי חיי ראיתי יותר מידי אנשים שאין להם את מנוחת הנפש. שגם אצלם השקט נעדר, שיש בהם פחד מהחיים יותר מהמוות, ולמרות הכל הם בוחרים להשתיק את המנגנון הזה בתוכם. הם בוחרים להתעלם.
חג הפסח שקרוב יותר מתמיד, מסמל עתה את החירות, מאפשר לי להבין עכשיו מה זה להיות בן חורין. לצאת מהעבדות הזו של כבלי העבר, להתנער מהעפר הזה שהכביד עלי והפריע לי להגביה עוף.
יצאתי ממצריים הפרטי שלי, מתקרבת יותר ויותר לנקודת האמת הגבוהה ביותר, משחררת באהבה את המילים של סבתא האהובה והצדיקה שלי. משחררת את עצמי מהגלות של מוסר כליות וחרטה. משחררת את עצמי מהתעסקות במה שהיה.
יבוא יום ואפגוש בסבתא מרים מעל העננים, בימים בהירים של שכינה מאירה מתוך החיים. אבל נכון לעכשיו אני בוחרת להמשיך במסע המיוחד בעולמו של שוכן מרומים, כשהוא מציץ ומדבר איתי מתוך החרכים.
נכתב לע"נ מרים בת ימימה.
שבע עשרה שנים בדיוק חלפו מהיום שעמדתי כאן. צעירה יותר, יפה יותר, מן הסתם מבולבלת הרבה יותר. רואה איך מסתיימים להם חיים של אישה מיוחדת. רואה אותה שבה בטבעיות לעפרה. סוגרת מעגל.
כל כך הרבה ימים, ושנים, ואירועים, ולידות שעברו, מאגדים לתוכם רגעים שחלפו ומן הסתם לא יחזרו. בכל אותו הזמן דמותה מלווה אותי, מכוונת, דואגת שלא אפול לבאר שחת, דואגת שאעשה את הדבר הנכון.
כשהתחלתי לכתוב את הטור בהידברות הבטחתי לעצמי להיות כנה, גם במחיר של היחשפות אישית. לתת למילים שבתוכי לצאת ללא מסכות וללא מחסומים. הבנתי בסופו של דבר שלא ניתן ליפות את האמת. לא ניתן לצבוע אותה בצבע אחר, לא ניתן לשנות לה את הגוון. האמת היא אחת ואין לה קרובי משפחה.
די הרבה זמן הייתי נבוכה לספר שמה שהעיר בתוכי את הנקודה העמוקה ביותר של האמונה זאת היא. סבתא שלי. משפט אחד שאמרה באישון לילה שרף לי את הנשמה הרבה יותר מכל שיעורי תורה, הרבה יותר מכל ידיעה, או הבנה מדויקת ככל שתהיה.
אין לי מושג היכן הייתי היום אילו היא לא הופיעה אצלי בחלום, אוהבת, מחבקת, מבקשת לומר לי רק דבר אחד, מבקשת להעביר מסר חשוב, משהו שבגינו היא ירדה את כל הדרך מגן עדן. כל הדרך עד אלי, ולו רק כדי לומר לי "פגעת במוסר שלי, בינתי, אני מתביישת".
אפילו מתוך ערפול של חושים הרגשתי איך הדם אוזל לי מהפנים, איך החץ הלוהט מעיר אותי באחת מתוך השינה. שינה - תרתי משמע, שינה ארוכת שנים, שינה עמוקה ללא הפרעות חיצוניות וקולות רקע. שינה כמו של דובים שישנים את שנת החורף שלהם.
התוכחה של סבתא לקחה אותי למחוזות אחרים, למחוזות עלומים של חיפוש יקר ערך, לחיפוש של הצצה פנימית נוקבת, למחוזות של חיפוש אחר האמת, אחר הסיבה לחיים.
בתום תקופה מייגעת של חיפושים הבנתי שהאמת היא לא תמיד דבר שרואים. היא דבר שמרגישים, משהו שנמצא מעבר לזמן, מעבר להתנהלות יומיומית, מעבר לאוכל ושתיה, מעבר לעולם הזה בכלל. האמת גרה בתוכנו, במקום שאף אחד לא רואה מלבד עצמך. במקום הכי צנוע שלך.
אני מודה לבורא עולם על שנתן לי רגע אחד של חסד לצאת מתוך עצמי ומתוך האגו הערמומי שמשטה בי השכם והערב, ופשוט להקשיב למה שהיה לה לומר, לשם שינוי לא בעטתי בדבריה, הפעם ה´ סייע בידי לקרוא אותה גם בין השורות.
הבן איש חי בספרו המופלא "חוקי נשים" כתב שניתן להגיע לשלמות רק על ידי הקשבה. כמה מדויק המשפט הזה, משפט שמסביר שעלינו להקשיב לקול הפנימי שהשם נטע בתוכנו, שלמעשה כל התשובות מונחות בכף ידינו, צריך רק להטות אוזן ולהקשיב.
ועכשיו אני כאן, חוזרת אלייך 17 שנים אחרי הפרידה שנכפתה עלינו, ומבינה לבושתי שעד שהגחת ככה פתאום בחלום וגרמת לי בעקיפין לשוב בתשובה, נתתי לדברים לעבור לידי. כמו הרבה דברים אחרים החמצתי את העיקר, החמצתי את התמצית של החיים. החמצתי את החיים עצמם.
מצאתי את עצמי עומדת מול האבן הקרה. השמש עמדה לשקוע, מזכירה לי באופן פסטורלי שהשמש שוקעת לכל אחד בזמנו, בעיתו, שוקעת כשגלגל החיים יסתיים לו.
השלווה שעטפה את בית העלמין הביאה אותי לפיוס עם עצמי ולהבנה שיום אחד הכל יגמר, יום אחד תישמע שריקת הסיום, ש"די בקרוב אצטרך לזוז מכאן", כמו בשירו של אברהם אבוטבול ז"ל. שיום אחד פשוט אצטרך להמשיך הלאה.
אצטרך להמשיך הלאה ולהשאיר כאן הכל מאחוריי. להיות במקום שאין בו חרטה על העבר, רק שמחה על עתיד, שמחה על כך שמילים שנלחשו באמצע הלילה לא הותירו בי מקום לספק.
השמחה הכי גדולה של האדם קיימת בתוכו אם הוא עוסק בעיקר התיקון שלו, אם הוא עוסק בסיבת בואו לעולם הזה. ועיקר בואנו לכאן הוא על מנת שנגלה את בורא העולם בכל מה שנקרה בדרכנו.
המילים של סבתי גרמו לי להיות מאותה חבורה של מחפשים. מחפשי האמת. אותם עקשנים שלא תהיה מנוחה לנפשם עד שיהפכו כל אבן כדי לראות את טביעת האצבע של מלך המלכים, טביעת אצבע שנמצאת בכל פינה. טביעת אצבע שחרוטה עמוק עמוק בלב.
היום, ממרחק של זמן - אין בי בושה על מילותיה ועל מה שעמד מאחוריהן. שנים הסתובבתי עם בטן מלאה של ייסורי מצפון ופשפשתי בעבר. לאחרונה אני מבינה שזה היה חלק מחיי, חלק מהתהליך. אין טעם להתפלש בתוך הבוץ שרק רוצה לעכב את הפסיעות שלי מלהגיע בידיים מלאות ליום אחרון.
ברור לי שכל זה היה חלק מהתכנית. חלק מהתכנית שרקם עבורי בורא עולם. ברור לי לגמרי שרחמי שמים הלכו איתי יד ביד, וגם אם היה קשה, עדיין הייתי צמודה לתכנון המקורי. עדיין צעדתי בנתיב המאתגר שהתווה לי ה´ יתברך.
ממרחק של עונות מתחלפות, למילה אמונה יש משמעות שונה. אמונה ובטחון בכך שרצונו של השם לא ישים אותי במקום שהוא לא יכול לשמור ולהגן עלי. שבכל מקום שבו אלך, גם בגיא צלמוות, גם במקום נמוך וחשוך, הוא שם עימדי, שם כדי להוציא אותי מהאפלה אל האור.
במסע הגילוי הפרטי שלי, נוכחתי לדעת שתפקידה של האמת היא לשחרר. לשחרר אותך מכל צורך ותלות שהיא בחומר, מתלות במחמאות. לשחרר אותך מכל צורך להיות משהו או להיות מישהו. משחררת אותך מכל צורך להטביע חותם בעולם הזה. מאפשרת לי להבין שהחותם היחיד שאשאיר אחריי זו הדרך. הדרך אל האמת. האמת שפגשתי ולא חששתי ממנה. האמת שאיתה אלך לעולם הבא.
התפקיד של סבתי היה לעורר בי מחשבה. לגרום לי להרגיש לא נוח עם עצמי. לחוש שמשהו אולי לא בסדר, לא מאוזן, שיש סיכוי שאני מפספסת נתח עיקרי בקומפלקס הזה שנקרא רונית
בימי חיי ראיתי יותר מידי אנשים שאין להם את מנוחת הנפש. שגם אצלם השקט נעדר, שיש בהם פחד מהחיים יותר מהמוות, ולמרות הכל הם בוחרים להשתיק את המנגנון הזה בתוכם. הם בוחרים להתעלם.
חג הפסח שקרוב יותר מתמיד, מסמל עתה את החירות, מאפשר לי להבין עכשיו מה זה להיות בן חורין. לצאת מהעבדות הזו של כבלי העבר, להתנער מהעפר הזה שהכביד עלי והפריע לי להגביה עוף.
יצאתי ממצריים הפרטי שלי, מתקרבת יותר ויותר לנקודת האמת הגבוהה ביותר, משחררת באהבה את המילים של סבתא האהובה והצדיקה שלי. משחררת את עצמי מהגלות של מוסר כליות וחרטה. משחררת את עצמי מהתעסקות במה שהיה.
יבוא יום ואפגוש בסבתא מרים מעל העננים, בימים בהירים של שכינה מאירה מתוך החיים. אבל נכון לעכשיו אני בוחרת להמשיך במסע המיוחד בעולמו של שוכן מרומים, כשהוא מציץ ומדבר איתי מתוך החרכים.
נכתב לע"נ מרים בת ימימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: