בס"ד
רון (שם בדוי. השם המלא שמור במערכת), אב לשניים, תושב אחד הישובים בשומרון הושב לחיים על ידי צוות מד"א. זאת לאחר שמת מוות קליני. אם רצינו הצצה למה שקורה רגע אחרי, ירון מנסה לתאר במילים אנושיות תחושות על-אנושיות שעברו עליו באותם רגעים.
ירון הוא עובד היי-טק המועסק גם כחלק מצוות השמירה באחד הישובים השכנים ליישובו. השעה הייתה 7:30 בבוקר. ירון היה בסוף משמרת כשלפתע חש לחץ גובר והולך בחזה. "הייתי על גבעה ליד גדר הישוב. פתאום הרגשתי לחץ גדול מאוד. הרגשתי שהנשימה קשה. אין לי חמצן. אמרתי לעצמי שאם אני לא עולה על הג'יפ עכשיו ונוסע מהמקום לא אוכל לעלות עליו יותר. הגעתי לשער הישוב. ביקשתי שיזמינו אמבולנס. הנשימה שלי הלכה ונעלמה לי".
שומר הישוב מתקשר למוקד 101 ובתוך שניות מגיע למקום ברכבו הפרטי שמוליק, פרמדיק מד"א שהיה בדרכו לתפילת שחרית. מהרכב הוא מוציא ערכה רפואית ומתחיל לטפל בירון. מספר שמוליק: "קיבלתי ביפר שבש.ג. של הישוב יש אדם עם כאבים בחזה. הגעתי למקום ומצאתי שם אדם יושב על כסא וטוען שכואב לו מאוד. התחלתי לטפל בו. הוא אמר 'ידעתי שזה יגיע'. אחר כך התברר שכבר שנתיים הוא סובל מכאבים בחזה. נתתי לו חמצן ובתוך זמן קצר הגיע אמבולנס. עברה עוד דקה והגיע גם נט"ן. חיברנו אותו לאק"ג. נתנו לו תרופות, פתחנו וריד. שאלתי אותו כמה כואב לו בין 1 ל-10, הוא אמר 8. בשלב הזה העברנו אותו לאמבולנס שיצא לכיוון בית החולים. הודיעו לנו ש'בילינסון' מלא ולכן הוא יצא בדרך לבית חולים 'השרון'".
"שניות אחרי שהאמבולנס יצא הגיעה למקום אשתו שאמרה שהיו לו כבר כאבים בעבר. התקשרתי לדוד, הפרמדיק שהצטרף אליו לנסיעה, ודיווחתי לו. הוא אמר לי 'אתה מספר לי? עכשיו ביצענו בו החייאה'. הסתבר שהלב שלו הפסיק לפעום. הוא קיבל שתי מכות חשמל והתעורר".
על מה שהתרחש באמבולנס אנחנו שומעים מירון עצמו ומדוד אסייג, הפרמדיק שעלה לנסיעה בתחושה שמדובר בעוד אחת מהנסיעות הרבות שעברו עליו בשמונה שנותיו כפראמדיק. הוא הציץ בנתוני האק"ג ולא התרשם שבתוך מאתיים מטרים של נסיעה הוא צפוי לאחד הרגעים המרגשים בחייו. "האק"ג לא נראה כמו משהו מסעיר", הוא אומר, "ובכל זאת הייתה לי תחושה מעט לא טובה בבטן. התחלנו בנסיעה. הוא אמר לי שהוא מפחד למות. שיש לו שני ילדים בבית, ופתאום הוא התחיל לגלגל עיניים. בתוך שניות דום לב. יאיר, נהג האמבולנס, עצר את הנסיעה. נתנו לו שוק חשמלי. במשך דקה שלמה הוא לא היה איתנו. הוא היה מת, עד שחזר".
כאן אנחנו עוברים לעדותו של ירון עצמו, איתו אני משוחח ממיטת השיקום בבית החולים. "העלו אותי לאמבולנס. דוד אמר לי שאנחנו באירוע. כלומר שהתקף לב קורה ממש עכשיו או שיקרה בתוך שניות או דקות. הוא ניסה להרגיע אותי. תפס לי את היד. בחליפת הפרמדיק הלבנה שלו הוא נראה היה לי כמו מלאך. אני זוכר שאמרתי לו שיש לי שני ילדים קטנים בבית 'תעשה הכול כדי להשאיר אותי פה', ביקשתי. בשלב הזה הסתובבתי אל דופן האמבולנס וחשתי צער שאי אפשר לתאר אותו, על כל מה שאני עוזב כאן, על הילדים ועל כל מה שלא הספקתי בחיי הקצרים".
"בשלב הזה יורד עליך צער בלתי נתפס. התבאסתי טונות של התבאסות על הילדים שלי, בגילאי 9 ו-12. תחושת החמצה. אני צעיר מדי בשביל ללכת, אבל הבנתי שזה בא ואני הולך", הוא חוזר ומספר. "התחננתי להישאר. אי אפשר להשאיר אותם כאן לבד..."
בשניות אלה נדם ליבו של ירון. את התחושות בשלב זה ככל הנראה קשה לתאר, ובכל זאת הוא מנסה. "נעלמתי להם לדקה... הייתי במקום רגוע ושלו. לא חלום ולא דמיון. מציאות. כל חמשת החושים מרוכזים במקום אחד, לא מופרדים. כל ההרגשה מתמקדת מהמצח. לא מהעיניים. ראיתי את עצמי בתוך פרוזדור. ראיתי ארבע דמויות במרחק ממני, כמו איזו ישיבה של מועצת השבט", הוא אומר בחיוך. "אני יושב לצידם, מחכה, והם כאילו מחליטים מה יהיה איתי. בשלב הזה התחושה היא תחושת שלווה שאי אפשר לתאר במילים. רוגע מוחלט. הם אמרו לי אחר כך שזה היה דקה, אבל אצלי לא היה זמן. דקה אין סופית".
אז הגיע רגע החזרה לגוף. עם רגע השוק החשמלי. "רגע החזרה הוא כמו קפיצה אדירה של אריה, ואז אני רואה שמונה דמויות שאני לא מזהה אותן עומדות סביבי. אני רואה שמרגיעים אותי ואז אני רואה שבמקום שמונה יש ארבעה בלבד".
ירון חזר לחיים, לרעייתו, לשני ילדיו שהצער על הפרידה מהם הוא היה מהמכריעים לשובו לעולם החיים. עם זאת הוא נזכר תוך כדי שיחה בעוד גורם אחד שלדבריו שמר עליו. "יומיים לפני האירוע הייתי בקברו של הנין של בעל התניא, ר' מנחם מנדל סלונים מחברון. אני הנין שלו. סבי היה מניצולי פרעות תרפ"ט", הוא מציין. "לקחתי את אחותי בפעם הראשונה לבית העלמין בקרית שאול להראות לה את הקבר של הסבא רבא שלנו. התפללתי שם וביקשתי שישמור על אחותי, עלי ועל ילדיי. כנראה שהוא שמר עלי...". נזכיר ונציין: ירון אינו חובש כיפה, לפחות לא כרגע.
מאז האירוע, לפני כשבוע, שומר ירון על קשר עם דוד, הפרמדיק, שמקפיד לבקרו. "הוא היה כמו מלאך, מקצוען, מרגיע. אני חייב לו את החיים שלי". בנוסף הוא מקווה לאתר ולפגוש את כל אנשי הצוות שהשיבו אותו לחיים. בימים הקרובים אמור ירון להשתחרר לביתו ואז לקיים מפגש עם המעורבים באירוע.
ומה לעתיד? "קיבלתי את חיי במתנה. הכול עוד לפני. אני רואה כאן במחלקה אנשים שעברו התקף כמו שלי. אבל הם בני שישים שבעים ויותר. אני רק בשנות הארבעים שלי. אני הולך לשנות את כל אורח חיי. אני מתכוון להתנתק מהעבודה המלחיצה, לאכול בריא, לעשות ספורט ולעבור לשנת מגורים באיזה חור מנותק ושקט. בלי לחצים". ומה עשה האירוע לנפש? "אני מזמן כבר מגדיר את עצמי מתחזק ומתקרב לדת. להגדיר אותי חילוני זה יהיה ממש לא מדוייק. אין לי ספק שזה ילך ויתחזק".
לינק לכתבה - http://www.inn.co.il/News/News.aspx/175896
רון (שם בדוי. השם המלא שמור במערכת), אב לשניים, תושב אחד הישובים בשומרון הושב לחיים על ידי צוות מד"א. זאת לאחר שמת מוות קליני. אם רצינו הצצה למה שקורה רגע אחרי, ירון מנסה לתאר במילים אנושיות תחושות על-אנושיות שעברו עליו באותם רגעים.
ירון הוא עובד היי-טק המועסק גם כחלק מצוות השמירה באחד הישובים השכנים ליישובו. השעה הייתה 7:30 בבוקר. ירון היה בסוף משמרת כשלפתע חש לחץ גובר והולך בחזה. "הייתי על גבעה ליד גדר הישוב. פתאום הרגשתי לחץ גדול מאוד. הרגשתי שהנשימה קשה. אין לי חמצן. אמרתי לעצמי שאם אני לא עולה על הג'יפ עכשיו ונוסע מהמקום לא אוכל לעלות עליו יותר. הגעתי לשער הישוב. ביקשתי שיזמינו אמבולנס. הנשימה שלי הלכה ונעלמה לי".
שומר הישוב מתקשר למוקד 101 ובתוך שניות מגיע למקום ברכבו הפרטי שמוליק, פרמדיק מד"א שהיה בדרכו לתפילת שחרית. מהרכב הוא מוציא ערכה רפואית ומתחיל לטפל בירון. מספר שמוליק: "קיבלתי ביפר שבש.ג. של הישוב יש אדם עם כאבים בחזה. הגעתי למקום ומצאתי שם אדם יושב על כסא וטוען שכואב לו מאוד. התחלתי לטפל בו. הוא אמר 'ידעתי שזה יגיע'. אחר כך התברר שכבר שנתיים הוא סובל מכאבים בחזה. נתתי לו חמצן ובתוך זמן קצר הגיע אמבולנס. עברה עוד דקה והגיע גם נט"ן. חיברנו אותו לאק"ג. נתנו לו תרופות, פתחנו וריד. שאלתי אותו כמה כואב לו בין 1 ל-10, הוא אמר 8. בשלב הזה העברנו אותו לאמבולנס שיצא לכיוון בית החולים. הודיעו לנו ש'בילינסון' מלא ולכן הוא יצא בדרך לבית חולים 'השרון'".
"שניות אחרי שהאמבולנס יצא הגיעה למקום אשתו שאמרה שהיו לו כבר כאבים בעבר. התקשרתי לדוד, הפרמדיק שהצטרף אליו לנסיעה, ודיווחתי לו. הוא אמר לי 'אתה מספר לי? עכשיו ביצענו בו החייאה'. הסתבר שהלב שלו הפסיק לפעום. הוא קיבל שתי מכות חשמל והתעורר".
על מה שהתרחש באמבולנס אנחנו שומעים מירון עצמו ומדוד אסייג, הפרמדיק שעלה לנסיעה בתחושה שמדובר בעוד אחת מהנסיעות הרבות שעברו עליו בשמונה שנותיו כפראמדיק. הוא הציץ בנתוני האק"ג ולא התרשם שבתוך מאתיים מטרים של נסיעה הוא צפוי לאחד הרגעים המרגשים בחייו. "האק"ג לא נראה כמו משהו מסעיר", הוא אומר, "ובכל זאת הייתה לי תחושה מעט לא טובה בבטן. התחלנו בנסיעה. הוא אמר לי שהוא מפחד למות. שיש לו שני ילדים בבית, ופתאום הוא התחיל לגלגל עיניים. בתוך שניות דום לב. יאיר, נהג האמבולנס, עצר את הנסיעה. נתנו לו שוק חשמלי. במשך דקה שלמה הוא לא היה איתנו. הוא היה מת, עד שחזר".
כאן אנחנו עוברים לעדותו של ירון עצמו, איתו אני משוחח ממיטת השיקום בבית החולים. "העלו אותי לאמבולנס. דוד אמר לי שאנחנו באירוע. כלומר שהתקף לב קורה ממש עכשיו או שיקרה בתוך שניות או דקות. הוא ניסה להרגיע אותי. תפס לי את היד. בחליפת הפרמדיק הלבנה שלו הוא נראה היה לי כמו מלאך. אני זוכר שאמרתי לו שיש לי שני ילדים קטנים בבית 'תעשה הכול כדי להשאיר אותי פה', ביקשתי. בשלב הזה הסתובבתי אל דופן האמבולנס וחשתי צער שאי אפשר לתאר אותו, על כל מה שאני עוזב כאן, על הילדים ועל כל מה שלא הספקתי בחיי הקצרים".
"בשלב הזה יורד עליך צער בלתי נתפס. התבאסתי טונות של התבאסות על הילדים שלי, בגילאי 9 ו-12. תחושת החמצה. אני צעיר מדי בשביל ללכת, אבל הבנתי שזה בא ואני הולך", הוא חוזר ומספר. "התחננתי להישאר. אי אפשר להשאיר אותם כאן לבד..."
בשניות אלה נדם ליבו של ירון. את התחושות בשלב זה ככל הנראה קשה לתאר, ובכל זאת הוא מנסה. "נעלמתי להם לדקה... הייתי במקום רגוע ושלו. לא חלום ולא דמיון. מציאות. כל חמשת החושים מרוכזים במקום אחד, לא מופרדים. כל ההרגשה מתמקדת מהמצח. לא מהעיניים. ראיתי את עצמי בתוך פרוזדור. ראיתי ארבע דמויות במרחק ממני, כמו איזו ישיבה של מועצת השבט", הוא אומר בחיוך. "אני יושב לצידם, מחכה, והם כאילו מחליטים מה יהיה איתי. בשלב הזה התחושה היא תחושת שלווה שאי אפשר לתאר במילים. רוגע מוחלט. הם אמרו לי אחר כך שזה היה דקה, אבל אצלי לא היה זמן. דקה אין סופית".
אז הגיע רגע החזרה לגוף. עם רגע השוק החשמלי. "רגע החזרה הוא כמו קפיצה אדירה של אריה, ואז אני רואה שמונה דמויות שאני לא מזהה אותן עומדות סביבי. אני רואה שמרגיעים אותי ואז אני רואה שבמקום שמונה יש ארבעה בלבד".
ירון חזר לחיים, לרעייתו, לשני ילדיו שהצער על הפרידה מהם הוא היה מהמכריעים לשובו לעולם החיים. עם זאת הוא נזכר תוך כדי שיחה בעוד גורם אחד שלדבריו שמר עליו. "יומיים לפני האירוע הייתי בקברו של הנין של בעל התניא, ר' מנחם מנדל סלונים מחברון. אני הנין שלו. סבי היה מניצולי פרעות תרפ"ט", הוא מציין. "לקחתי את אחותי בפעם הראשונה לבית העלמין בקרית שאול להראות לה את הקבר של הסבא רבא שלנו. התפללתי שם וביקשתי שישמור על אחותי, עלי ועל ילדיי. כנראה שהוא שמר עלי...". נזכיר ונציין: ירון אינו חובש כיפה, לפחות לא כרגע.
מאז האירוע, לפני כשבוע, שומר ירון על קשר עם דוד, הפרמדיק, שמקפיד לבקרו. "הוא היה כמו מלאך, מקצוען, מרגיע. אני חייב לו את החיים שלי". בנוסף הוא מקווה לאתר ולפגוש את כל אנשי הצוות שהשיבו אותו לחיים. בימים הקרובים אמור ירון להשתחרר לביתו ואז לקיים מפגש עם המעורבים באירוע.
ומה לעתיד? "קיבלתי את חיי במתנה. הכול עוד לפני. אני רואה כאן במחלקה אנשים שעברו התקף כמו שלי. אבל הם בני שישים שבעים ויותר. אני רק בשנות הארבעים שלי. אני הולך לשנות את כל אורח חיי. אני מתכוון להתנתק מהעבודה המלחיצה, לאכול בריא, לעשות ספורט ולעבור לשנת מגורים באיזה חור מנותק ושקט. בלי לחצים". ומה עשה האירוע לנפש? "אני מזמן כבר מגדיר את עצמי מתחזק ומתקרב לדת. להגדיר אותי חילוני זה יהיה ממש לא מדוייק. אין לי ספק שזה ילך ויתחזק".
לינק לכתבה - http://www.inn.co.il/News/News.aspx/175896
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: