בס"ד
להפוך את הרגיל למשהו - שיוצא מגדר הרגיל
להפוך את הרגיל למשהו - שיוצא מגדר הרגיל
__________________________________
"שלום אמא", ירין רצה אלי מתנשפת, אחרי עוד יום לימודים, וכמו תמיד עם טור ארוך של חברות אחריה. "את לא מבינה, אמא, מריחים את החלות עד בחוץ". "וואו" אני מתפעלת באזניה, "איזה כיף".
"אפילו כתבתי על החלות שלך בעבודת שורשים", מציינת בגאווה הקטנה. תמיד תהיתי ביני לבין עצמי מה המורה הנאורה שלה חשבה על זה. הרי בסביבה שלנו לאפות חלות לשבת לא ממש נחשב לקריירה משגשגת.
למען האמת בפעם הראשונה ששמעתי את המושג "הפרשת חלה", לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. זה היה בערך לפני 3 שנים. בתחילת התשובה שלי כשלא ידעתי ממש לקראת מה אני הולכת. לאט לאט, כשכל התהליך הבשיל אצלי לכדי מעשה, התפניתי בחוסר רצון בולט לבדוק מה עכשיו יש ליהדות למכור לי.
בפעמים הראשונות כשהייתי מסננת את הקמח ולשה את הבצק, הרגשתי קצת כמו בימי סבתי מרים המקסימה בתימן, חשבתי שרק טאבון מבוץ ישלים לי את התמונה וישלח אותי חזרה לצנעא.
התעקשתי להצליח, אבל לדאבוני מדי שבוע הבצק היה יוצא יותר גרוע. חסר צבע, חסר טעם, ורוב הזמן גם חסר חן. כל נסיונותי להוציא חלות הניתנות למאכל עלו בתוהו.
"הרבה יותר פשוט לקנות בסופר, ובינינו, זה גם הרבה יותר טעים" אמרה לי אמא בחיוך ששמור לרגעים בהם היא קולטת שאין לי תקנה. "קחי בחשבון שלא כולן נולדו עם ברכה בידיים", עודדו אותי חברותי המפרגנות.
לא הסכמתי להשלים עם מוגבלותי, והחלטתי שמה שלא יהיה - בורא עולם יקבל אותי לשורותיו כאחת מן המניין, עם חלות ריחניות בתוספת כל הקונספט המתבקש.
כשלב מקדים החלטתי להפסיק לאסוף שלל הצעות שונות ומגוונות מנשים המסוגלות להאכיל את התינוק ביד אחת, לקפל כביסה בשניה ותוך כדי לפזר שומשום מעל החלות. ניסיתי לעלות על הבעיה, והבנתי שיש משהו שאני מפספסת. לא ייתכן ש"פעולה פשוטה" כזו תהיה מעבר ליכולותי.
בלילה שבין חמישי לשישי החלטתי לקום מוקדם מהרגיל, והרגיל אצלי זה 05:00 בבוקר, כך שאתם יכולים להבין שהתעוררתי סמוך לשעה 04:00. "זו הפעם האחרונה בהחלט" הבטחתי לעצמי, ואחרי זה אברר איזה מאפייה הכי מוצלחת יש באזור ואתמקד בה לטובת כלל ציבור הסועדים.
אמרתי לעצמי שהפעם אמחק את כל ההוראות שקיבלתי, אשקיע בנשמה, ולשם שינוי אנסה ליהנות. הרי מה כבר יכול להיות. אני זוכרת ששמתי לי מוזיקה של בית השאנטי, הדלקתי נר לשרה אמנו היקרה, והתחלתי לסנן ולאסוף את הקמח והמים לגוש אחד.
אצבעותי נגעו בבצק בעדינות יתרה, והרשיתי לעצמי להתחבר לחומר הכי בסיסי בעולם. שממנו האמהות שלנו יצרו יש כמעט מאין. הבנתי שעליתי על הנוסחה. הנוסחה הפלאית ביותר שנקראת נשמה יתרה. עטפתי את הבצק בשתי כפות ידיי והנחתי אותו על השיש בחרדת קודש שלא היתה מביישת אף יהלומן מתחיל מהבורסה לתכשיטים.
התחלתי ללוש, וללוש, בלי להפסיק. נותנת את כל כולי בתוך הקערה בזהירות, מקפלת בתוכו את תפילתי, מועכת אותו ברוך ולוחשת לאבא את סגור ליבי. נהניתי מכל רגע של עבודה, המשכתי ללוש במלוא המרץ, שרה עם יוסי אזולאי את "שיר למעלות", בוכה בדיוק בשורה המטלטלת של "יודע תעלומות".
הרגשתי כל נגיעה ונגיעה של אצבעותי בבצק, נותנת לחמימות הדביקה לטעת בי כוחות. הרגשתי התעלות מדהימה מ-2 קילו בצק שהביאו לי את התובנה כמה אני אסירת תודה שנבחרתי להיות בתך לפני יותר משלושת אלפים שנה. הרגשתי שמחה עצומה שזכיתי להיות חלק מעם שאבות אבותיו הקדימו עשייה לשמיעה.
אל תשאלו אותי איך או כמה, אבל נוצר שם משהו. נוצרה קירבה שמרגישה כמו נפש תאומה לאחיה, משהו ממשי כמו בת לאביה. משהו שפתח צוהר ליצירה חדשה ולהבנה זכה שאני רצויה. תחושה של שייכות שאין לה שניה.
ריח החלות נעם לאפי ושלח זרועות בכל הבית. הניחוח הקסום פעל את שלו וידעתי שמצאתי נתיב חדש אליך. הילדים שלי התעוררו לבוקר של לחמניות מתוקות מתוקות, ואין כמו לשמוע את הילדים שלך שואלים בחשד רב "מה, אמא, באמת את עשית? את בטוחה שלא סבתא?". במקרה אחר הייתי נעלבת, אבל בחרתי להסביר להם ש"אין דבר העומד בפני הרצון", או במקרה שלי, סיעתא דשמיא במקום כשרון. "לא עבדת קשה מידי?" שאל אותי רוי בני, ובאנחת רווחה הסברתי לו בעברית פשוטה שזו לא עבודה, זו פשוט אהבה!
מאז אותו לילה או איך שתקראו לזה, אני קמה באשמורת הראשונה של יום שישי, משכימה לצלצל בפעמון של מנעול הקסמים. שפותח לי שוב את אותו הנתיב המוביל אותי אליו. בחמלה והבנה. ישר עד אליו. בלי מתווכים ובלי ספרים. רק אני והוא, ככה כבר 3 שנים.
אני קמה בדבקות, ובעקשנות מדהימה ולשה בידיים מיומנות את העיסה. פעולת הלישה כבר מוכרת לי כל כך עד שהפכה להיות חלק ממני. לא אכפת לי שאני מתלכלכת, וכל הבית נראה כמו המחסן של מאפיית אנגל. ועם כל האי סדר המבורך שנוצר, אני יודעת שהחלות מזכירות לבני הבית שהיום יום שבת.
ואני קמה ולשה, והוא כאן לצידי, שומע בסבלנות את עמקי תפילתי. לשת איתי "אורי וישעי" כשנחבלתי ושקמתי ברב טפשותי, לשת איתי בשאול תחתיה ועטפת אותי ברב חמלה. לשת איתי כשחליתי וכאבתי, ולשת איתי כשהתרגשתי וחייכתי.
שבוע אחרי שבוע בנינו את הקשר, גישרנו על פערים ועל זמן מיותר. קיבלתי תשובות שלא ידעתי על קיומן. הבנתי שהשעות האלו הינן שעות של חסד, ש"יחדיו נמתיק סוד, נהלך ברגש" (תהילים).
פעם המליץ לי מישהו "שתמיד תעשי את המשהו הרגיל למשהו שיוצא מגדר הרגיל". ככל שאני מבינה יותר, אני יודעת שהדברים הרגילים, השגרתיים, הינם נכס כל כך יקר ונחשב, ופשוט אסור לנו תת להם לעבור לידינו ככה סתם. בכל מצווה ישנה כוונה, יש עומק סודי, גנוז ונפלא.
כשהרפיתי לרגע מהרעיון ומהתחושה, שלא מדובר "רק" במצווה, הבנתי שיש כאן אוצר של ממש, שגנוז היטב בכל אישה ואישה בעוצמה חזקה. אישה שפועם בה רצון אלוקי להטביע חותם בשליחותה הייחודית. להיות צינור של אמהות והשפעה שלומדת מידי יום על מהותה של נתינה.
ואני רוצה לומר לך אבא יקר, שאני לא מבקשת על זה שכר. אני לא חושבת על גן עדן ועל ימות המשיח, תחיית המתים ואת עולם הבא להרוויח. אני פשוט מבקשת לקחת נתח ממך ומודה לך כל כך על הזכות הקדושה לעשות את רצונך.
"שלום אמא", ירין רצה אלי מתנשפת, אחרי עוד יום לימודים, וכמו תמיד עם טור ארוך של חברות אחריה. "את לא מבינה, אמא, מריחים את החלות עד בחוץ". "וואו" אני מתפעלת באזניה, "איזה כיף".
"אפילו כתבתי על החלות שלך בעבודת שורשים", מציינת בגאווה הקטנה. תמיד תהיתי ביני לבין עצמי מה המורה הנאורה שלה חשבה על זה. הרי בסביבה שלנו לאפות חלות לשבת לא ממש נחשב לקריירה משגשגת.
למען האמת בפעם הראשונה ששמעתי את המושג "הפרשת חלה", לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. זה היה בערך לפני 3 שנים. בתחילת התשובה שלי כשלא ידעתי ממש לקראת מה אני הולכת. לאט לאט, כשכל התהליך הבשיל אצלי לכדי מעשה, התפניתי בחוסר רצון בולט לבדוק מה עכשיו יש ליהדות למכור לי.
בפעמים הראשונות כשהייתי מסננת את הקמח ולשה את הבצק, הרגשתי קצת כמו בימי סבתי מרים המקסימה בתימן, חשבתי שרק טאבון מבוץ ישלים לי את התמונה וישלח אותי חזרה לצנעא.
התעקשתי להצליח, אבל לדאבוני מדי שבוע הבצק היה יוצא יותר גרוע. חסר צבע, חסר טעם, ורוב הזמן גם חסר חן. כל נסיונותי להוציא חלות הניתנות למאכל עלו בתוהו.
"הרבה יותר פשוט לקנות בסופר, ובינינו, זה גם הרבה יותר טעים" אמרה לי אמא בחיוך ששמור לרגעים בהם היא קולטת שאין לי תקנה. "קחי בחשבון שלא כולן נולדו עם ברכה בידיים", עודדו אותי חברותי המפרגנות.
לא הסכמתי להשלים עם מוגבלותי, והחלטתי שמה שלא יהיה - בורא עולם יקבל אותי לשורותיו כאחת מן המניין, עם חלות ריחניות בתוספת כל הקונספט המתבקש.
כשלב מקדים החלטתי להפסיק לאסוף שלל הצעות שונות ומגוונות מנשים המסוגלות להאכיל את התינוק ביד אחת, לקפל כביסה בשניה ותוך כדי לפזר שומשום מעל החלות. ניסיתי לעלות על הבעיה, והבנתי שיש משהו שאני מפספסת. לא ייתכן ש"פעולה פשוטה" כזו תהיה מעבר ליכולותי.
בלילה שבין חמישי לשישי החלטתי לקום מוקדם מהרגיל, והרגיל אצלי זה 05:00 בבוקר, כך שאתם יכולים להבין שהתעוררתי סמוך לשעה 04:00. "זו הפעם האחרונה בהחלט" הבטחתי לעצמי, ואחרי זה אברר איזה מאפייה הכי מוצלחת יש באזור ואתמקד בה לטובת כלל ציבור הסועדים.
אמרתי לעצמי שהפעם אמחק את כל ההוראות שקיבלתי, אשקיע בנשמה, ולשם שינוי אנסה ליהנות. הרי מה כבר יכול להיות. אני זוכרת ששמתי לי מוזיקה של בית השאנטי, הדלקתי נר לשרה אמנו היקרה, והתחלתי לסנן ולאסוף את הקמח והמים לגוש אחד.
אצבעותי נגעו בבצק בעדינות יתרה, והרשיתי לעצמי להתחבר לחומר הכי בסיסי בעולם. שממנו האמהות שלנו יצרו יש כמעט מאין. הבנתי שעליתי על הנוסחה. הנוסחה הפלאית ביותר שנקראת נשמה יתרה. עטפתי את הבצק בשתי כפות ידיי והנחתי אותו על השיש בחרדת קודש שלא היתה מביישת אף יהלומן מתחיל מהבורסה לתכשיטים.
התחלתי ללוש, וללוש, בלי להפסיק. נותנת את כל כולי בתוך הקערה בזהירות, מקפלת בתוכו את תפילתי, מועכת אותו ברוך ולוחשת לאבא את סגור ליבי. נהניתי מכל רגע של עבודה, המשכתי ללוש במלוא המרץ, שרה עם יוסי אזולאי את "שיר למעלות", בוכה בדיוק בשורה המטלטלת של "יודע תעלומות".
הרגשתי כל נגיעה ונגיעה של אצבעותי בבצק, נותנת לחמימות הדביקה לטעת בי כוחות. הרגשתי התעלות מדהימה מ-2 קילו בצק שהביאו לי את התובנה כמה אני אסירת תודה שנבחרתי להיות בתך לפני יותר משלושת אלפים שנה. הרגשתי שמחה עצומה שזכיתי להיות חלק מעם שאבות אבותיו הקדימו עשייה לשמיעה.
אל תשאלו אותי איך או כמה, אבל נוצר שם משהו. נוצרה קירבה שמרגישה כמו נפש תאומה לאחיה, משהו ממשי כמו בת לאביה. משהו שפתח צוהר ליצירה חדשה ולהבנה זכה שאני רצויה. תחושה של שייכות שאין לה שניה.
ריח החלות נעם לאפי ושלח זרועות בכל הבית. הניחוח הקסום פעל את שלו וידעתי שמצאתי נתיב חדש אליך. הילדים שלי התעוררו לבוקר של לחמניות מתוקות מתוקות, ואין כמו לשמוע את הילדים שלך שואלים בחשד רב "מה, אמא, באמת את עשית? את בטוחה שלא סבתא?". במקרה אחר הייתי נעלבת, אבל בחרתי להסביר להם ש"אין דבר העומד בפני הרצון", או במקרה שלי, סיעתא דשמיא במקום כשרון. "לא עבדת קשה מידי?" שאל אותי רוי בני, ובאנחת רווחה הסברתי לו בעברית פשוטה שזו לא עבודה, זו פשוט אהבה!
מאז אותו לילה או איך שתקראו לזה, אני קמה באשמורת הראשונה של יום שישי, משכימה לצלצל בפעמון של מנעול הקסמים. שפותח לי שוב את אותו הנתיב המוביל אותי אליו. בחמלה והבנה. ישר עד אליו. בלי מתווכים ובלי ספרים. רק אני והוא, ככה כבר 3 שנים.
אני קמה בדבקות, ובעקשנות מדהימה ולשה בידיים מיומנות את העיסה. פעולת הלישה כבר מוכרת לי כל כך עד שהפכה להיות חלק ממני. לא אכפת לי שאני מתלכלכת, וכל הבית נראה כמו המחסן של מאפיית אנגל. ועם כל האי סדר המבורך שנוצר, אני יודעת שהחלות מזכירות לבני הבית שהיום יום שבת.
ואני קמה ולשה, והוא כאן לצידי, שומע בסבלנות את עמקי תפילתי. לשת איתי "אורי וישעי" כשנחבלתי ושקמתי ברב טפשותי, לשת איתי בשאול תחתיה ועטפת אותי ברב חמלה. לשת איתי כשחליתי וכאבתי, ולשת איתי כשהתרגשתי וחייכתי.
שבוע אחרי שבוע בנינו את הקשר, גישרנו על פערים ועל זמן מיותר. קיבלתי תשובות שלא ידעתי על קיומן. הבנתי שהשעות האלו הינן שעות של חסד, ש"יחדיו נמתיק סוד, נהלך ברגש" (תהילים).
פעם המליץ לי מישהו "שתמיד תעשי את המשהו הרגיל למשהו שיוצא מגדר הרגיל". ככל שאני מבינה יותר, אני יודעת שהדברים הרגילים, השגרתיים, הינם נכס כל כך יקר ונחשב, ופשוט אסור לנו תת להם לעבור לידינו ככה סתם. בכל מצווה ישנה כוונה, יש עומק סודי, גנוז ונפלא.
כשהרפיתי לרגע מהרעיון ומהתחושה, שלא מדובר "רק" במצווה, הבנתי שיש כאן אוצר של ממש, שגנוז היטב בכל אישה ואישה בעוצמה חזקה. אישה שפועם בה רצון אלוקי להטביע חותם בשליחותה הייחודית. להיות צינור של אמהות והשפעה שלומדת מידי יום על מהותה של נתינה.
ואני רוצה לומר לך אבא יקר, שאני לא מבקשת על זה שכר. אני לא חושבת על גן עדן ועל ימות המשיח, תחיית המתים ואת עולם הבא להרוויח. אני פשוט מבקשת לקחת נתח ממך ומודה לך כל כך על הזכות הקדושה לעשות את רצונך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: