בס"ד
מילים שנכתבו עם חזרתו של גלדע שליט הביתה....מחכים לכם, גיל-עד, נפתלי, אייל...
מילים שנכתבו עם חזרתו של גלדע שליט הביתה....מחכים לכם, גיל-עד, נפתלי, אייל...
______________________________________________________________
"כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" - האותיות השחורות בוהקות על הרקע של הדף הלבן. "השם ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם". עיני מלטפות את המילים של דוד המלך, שבטוחני כי נכתבו במיוחד לימים האלו. לימים של מלאכים, מלאכים לבנים.
כריכת ספר התהלים נסגרת בעדינות, עיני חוזרות להביט על המרקע, משפילות את מבטן במבוכה "איפה היית, ילד שלנו?", ניסיתי להבין יחד עם מדינה שלמה. "היכן היית כשהכל קרה בלעדיך? היכן היית כשהרגיש לך ודאי שוויתרנו עליך?".
כולנו באותו רגע היינו אביבה. כולנו לרגעים הרגשנו כמו אמא. אמא שכל לילה בדמיונה מחבקת, אמא שלוחשת לכרית כמה שהיא אוהבת, אמא שבעיקר, ורוב הזמן... מפחדת.
אמא שרוצה לדעת "קר לך, בני?"; אמא שמבקשת "אל תישבר, יקירי". בלילות שבהם ניתך הגשם, וטיפות רטובות עשו את דרכם אליך, רצתה אותה אמא לנגב את פניך.
לנגב פנים רכות כמכחול, לספוג לתוכה את כל החולי והמכאוב. ללטף לחי של ילדות אבודה, לעטוף את פצעיך בתחבושת של תקווה.
אמא שכל דקה אוספת את עצמה מחדש, מבקשת מייחלת לעצמה שתסלח. שתסלח על כל הימים של החושך, שתסלח על שלא היה לנו אומץ. תסלח לנו על אובדן התמימות, תסלח לנו על גילוי היתמות.
אמא שצועדת לידך מהנשימה הראשונה, מנשקת מתפעלת מכל שן שצמחה. עוזרת לך לגלות את הבריאה, שומרת עליך, כמו שרק אמא יכולה. מזהירה אותך מקוצי הבר, שומרת אותך משקר אכזר.
רגע של שקט ודממה חדה, לקח אותך לתהום נשייה, לקח אותך עם כל אותן השעות. שעות אבודות שנארזו בתוך כספת של זיכרונות. זיכרונות שנרקמו לתמונה עצובה, זיכרונות שהפכו לסיכה בדש של חולצה.
לא גידלתי אותך לסערה מטלטלת, לא חינכתי אותך לשנאה שיוקדת. לא שיערתי בנפשי שכך תיראה מציאות חייך, מציאות קשה שתגדל אותך על ברכיה.
הייתי צריכה ללמדך מהו רוע, הייתי צריכה להסביר את נחת הזרוע, מה קורה כשגזענות הופכת לדת, ומה קורה לאדם שחש מבועת. נראה לי שהייתי צריכה להראות לך מהי איוולת, שכל חלקה טובה ביקום הנפלא מאכלת, ואני... רק גידלתי אותך לתפארת.
לעיתים אני מביטה אחורה, ולתוכי חודרת ההבנה, כמה קשה להיות אמא יהודייה. להיות אחת מהאמהות הטהורות של עם ישראל, עם שבו תלויים כל יושבי תבל.
אלוקים שם אותנו, את כולנו יחד, באדמה הזאת, הקדושה, וציווה אותנו לשמור עליה בקנאה. אנחנו עם שמשלם מחיר כבד על אמונתנו השלמה, ובכל דקה בחיינו מקבל זאת בהשלמה.
כולנו גלעד שואלים למה דווקא אתה, בעצם זה שנבחר למשימה חורכת וקשה. משימה שנותנת לנו אגרוף בבטן הרכה, בטן רכה של אמא יהודיה.
אומה שלמה מבכה על בניה, וממאנת להינחם, אומה שלמה מבכה על בניה ויוצאת להילחם. להילחם עם הנשק הכי חזק בעולם, הנשק שרחל אימנו השיבה בנים לגבולם.
אנחנו רוצים שתדע שלא שכחנו, אנחנו רוצים שתדע שלא עזבנו. כל פה וכל לשון התפללו עבורך, אין יום שעבר בלי שהזכרנו את שמך.
שיעורי תורה נערכו לשובך, חלות של שבת נאפו לכבודך, אומה שלמה נזכרה בכוחה, ובראש השנה זעקה בתפילה את קולה.
אתה חלק מעם מיוחד במיוחד, חלק מעם חד כתער ומושחז, חלק ממורשת נפלאה לתפארת, חלק ממסורת שיש לך בה חלק.
כמה אני גאה להיות חלק מעם הספר, הספר שבזכותו אנחנו נבדלים, הספר שבזכותו אנחנו קיימים. ספר שמאיר כנר לכל הולך רגל, ספר של תורה שמונחת על ראשינו ככתר.
לא משנה מי קם לשחרית באותו היום, מי הקיץ משנתו באמצע החלום, מי זעק אל השמים בקול ענות חלושה, מי ניגב מעיניו דמעה מלוחה. כולנו היינו משפחת שליט, כולנו שמחנו מסופו של התסריט. כולנו הרכנו ראשנו באהבה, סוף סוף ידענו פעימות של תקווה.
יושב בסתר עליון ושוכן מרומים, החליט שזהו, אנחנו ראויים. ראויים לראותך בארץ המובטחת, ראויים להעניק לך קורטוב של נחת. אל מלא רחמים החליט שמספיק, וברגישות רבה הודיע שזה באמת יותר מידי.
עם שלם עצר את הנשימה באותו היום, עם שלם עמד דרוך במקום. שנים של ציפייה מדממת באו לקיצם, שנים של חרדה מכרסמת הגיעו לסופם. אפילו השמיים קיבלו גוון קצת אחר, כאילו הם יודעים שעכשיו זה התאפשר, שמתי לב שהאוויר בחוץ קצת רעד, הוא ידע שחזרת, הבן יקיר לנו, גלעד.
"כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" - האותיות השחורות בוהקות על הרקע של הדף הלבן. "השם ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם". עיני מלטפות את המילים של דוד המלך, שבטוחני כי נכתבו במיוחד לימים האלו. לימים של מלאכים, מלאכים לבנים.
כריכת ספר התהלים נסגרת בעדינות, עיני חוזרות להביט על המרקע, משפילות את מבטן במבוכה "איפה היית, ילד שלנו?", ניסיתי להבין יחד עם מדינה שלמה. "היכן היית כשהכל קרה בלעדיך? היכן היית כשהרגיש לך ודאי שוויתרנו עליך?".
כולנו באותו רגע היינו אביבה. כולנו לרגעים הרגשנו כמו אמא. אמא שכל לילה בדמיונה מחבקת, אמא שלוחשת לכרית כמה שהיא אוהבת, אמא שבעיקר, ורוב הזמן... מפחדת.
אמא שרוצה לדעת "קר לך, בני?"; אמא שמבקשת "אל תישבר, יקירי". בלילות שבהם ניתך הגשם, וטיפות רטובות עשו את דרכם אליך, רצתה אותה אמא לנגב את פניך.
לנגב פנים רכות כמכחול, לספוג לתוכה את כל החולי והמכאוב. ללטף לחי של ילדות אבודה, לעטוף את פצעיך בתחבושת של תקווה.
אמא שכל דקה אוספת את עצמה מחדש, מבקשת מייחלת לעצמה שתסלח. שתסלח על כל הימים של החושך, שתסלח על שלא היה לנו אומץ. תסלח לנו על אובדן התמימות, תסלח לנו על גילוי היתמות.
אמא שצועדת לידך מהנשימה הראשונה, מנשקת מתפעלת מכל שן שצמחה. עוזרת לך לגלות את הבריאה, שומרת עליך, כמו שרק אמא יכולה. מזהירה אותך מקוצי הבר, שומרת אותך משקר אכזר.
רגע של שקט ודממה חדה, לקח אותך לתהום נשייה, לקח אותך עם כל אותן השעות. שעות אבודות שנארזו בתוך כספת של זיכרונות. זיכרונות שנרקמו לתמונה עצובה, זיכרונות שהפכו לסיכה בדש של חולצה.
לא גידלתי אותך לסערה מטלטלת, לא חינכתי אותך לשנאה שיוקדת. לא שיערתי בנפשי שכך תיראה מציאות חייך, מציאות קשה שתגדל אותך על ברכיה.
הייתי צריכה ללמדך מהו רוע, הייתי צריכה להסביר את נחת הזרוע, מה קורה כשגזענות הופכת לדת, ומה קורה לאדם שחש מבועת. נראה לי שהייתי צריכה להראות לך מהי איוולת, שכל חלקה טובה ביקום הנפלא מאכלת, ואני... רק גידלתי אותך לתפארת.
לעיתים אני מביטה אחורה, ולתוכי חודרת ההבנה, כמה קשה להיות אמא יהודייה. להיות אחת מהאמהות הטהורות של עם ישראל, עם שבו תלויים כל יושבי תבל.
אלוקים שם אותנו, את כולנו יחד, באדמה הזאת, הקדושה, וציווה אותנו לשמור עליה בקנאה. אנחנו עם שמשלם מחיר כבד על אמונתנו השלמה, ובכל דקה בחיינו מקבל זאת בהשלמה.
כולנו גלעד שואלים למה דווקא אתה, בעצם זה שנבחר למשימה חורכת וקשה. משימה שנותנת לנו אגרוף בבטן הרכה, בטן רכה של אמא יהודיה.
אומה שלמה מבכה על בניה, וממאנת להינחם, אומה שלמה מבכה על בניה ויוצאת להילחם. להילחם עם הנשק הכי חזק בעולם, הנשק שרחל אימנו השיבה בנים לגבולם.
אנחנו רוצים שתדע שלא שכחנו, אנחנו רוצים שתדע שלא עזבנו. כל פה וכל לשון התפללו עבורך, אין יום שעבר בלי שהזכרנו את שמך.
שיעורי תורה נערכו לשובך, חלות של שבת נאפו לכבודך, אומה שלמה נזכרה בכוחה, ובראש השנה זעקה בתפילה את קולה.
אתה חלק מעם מיוחד במיוחד, חלק מעם חד כתער ומושחז, חלק ממורשת נפלאה לתפארת, חלק ממסורת שיש לך בה חלק.
כמה אני גאה להיות חלק מעם הספר, הספר שבזכותו אנחנו נבדלים, הספר שבזכותו אנחנו קיימים. ספר שמאיר כנר לכל הולך רגל, ספר של תורה שמונחת על ראשינו ככתר.
לא משנה מי קם לשחרית באותו היום, מי הקיץ משנתו באמצע החלום, מי זעק אל השמים בקול ענות חלושה, מי ניגב מעיניו דמעה מלוחה. כולנו היינו משפחת שליט, כולנו שמחנו מסופו של התסריט. כולנו הרכנו ראשנו באהבה, סוף סוף ידענו פעימות של תקווה.
יושב בסתר עליון ושוכן מרומים, החליט שזהו, אנחנו ראויים. ראויים לראותך בארץ המובטחת, ראויים להעניק לך קורטוב של נחת. אל מלא רחמים החליט שמספיק, וברגישות רבה הודיע שזה באמת יותר מידי.
עם שלם עצר את הנשימה באותו היום, עם שלם עמד דרוך במקום. שנים של ציפייה מדממת באו לקיצם, שנים של חרדה מכרסמת הגיעו לסופם. אפילו השמיים קיבלו גוון קצת אחר, כאילו הם יודעים שעכשיו זה התאפשר, שמתי לב שהאוויר בחוץ קצת רעד, הוא ידע שחזרת, הבן יקיר לנו, גלעד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: