הדיבוק מדימונה ל"ע

בס"ד

התפרסם באתר הידברות - 

והרי סיפור המעשה מתחילתו, וכפי שסיפרה בעלת המעשה רעיית המנוח, הגב' יהודית סיגווקר תחי', לאחר הוצאת הדיבוק. בגיל שנתיים וחצי עלתה יהודית עם הוריה אברהם ושמחה צריקר וששת אחיותיה מהעיר טאנה שבהודו לישראל - דימונה. בגיל 18 נישאה לפנחס בן סופי סיגווקר. הוא עבד בשיפוצים, אינסטלציה ועבודות מזדמנות אחרות, ומעולם לא הצליח לעבוד במקום אחד יותר ממספר חדשים.

שנים מספר לאחר הנישואין שלח פנחס ידו אל הבקבוק ולא משכה חזרה. לפני ארבע עשרה שנה, כאשר התחזקה יהודית וחזרה בתשובה (לאחר שחלתה בלבה בעת הריון ורב זקן שהופיע בחלומה ציוה עליה שתחזור בתשובה והבטיח שאז המחלה תעלם, וכן היה) החריפו הבעיות עם פנחס. הוא דרש שתסיר את כיסוי הראש ולעג לחזרתה בתשובה. בשנותיו האחרונות היה מאושפז תקופות ארוכות בבית החולים בגלל הכבד שנהרס מהשתיה, לפני שלוש שנים נפטר.

יהודית סיגווקר הפכה לאלמנה בת 35. בחג הפסח לפני שנה, שנתים לאחר שנפטר, חזר פנחס לביתו, והפעם - כרוח. וכך מתארת הגב' יהודית את אשר קרה: ''הרגשתי נחיתה בתוך הגוף, משהו מוזר, הרגשתי רע, התחלתי לרעוד בכל הגוף, ונשכבתי על המיטה''. בנה של יהודית כיסה אותה בשמיכה, ואז בקע מגרונה קולו של פנחס המנוח: ''תביא לי וודקה!'' וכאשר לא קיבל, ביקש להשמיע לו שיר מאחת הקלטות שלו שמסודרות עד היום במדף בסלון.

אחרי אותו הלילה חזר הדיבוק לבקר עוד מספר פעמים, ואנשים נוספים שוחחו איתו, ביניהם אברהם סיגווקר אביה של יהודית, שניסה לגרש את הדיבוק. הדיבוק היה מקלל בלי חשבון, אבל בין לבין ביקש שהילדים יכנסו ללמוד במוסדות חינוך דתיים, ושיערך לו תיקון על חטאיו כדי שימצא מנוחה. כך נמשך הדבר מספר שבועות ולאחריהם נעלם הדיבוק כלעומת שבא. אך בחג השני של פסח האחרון, הוא חזר.

מי ששוחח הכי הרבה פעמים עם הדיבוק, בנוכחות אחרים וביחידות, הוא הבן. ''דיברנו הרבה דברים אישיים של המשפחה'', הוא אומר. פנחס הדיבוק דרש מבנו להסיר את העגילים מהאזניים. ''התוכחנו הרבה על זה'' , מספר הבן, ''עד שבסוף הורדתי אותם. אבל בעיקר הוא היה אומר לי : ''תשמור שבת, תחזור בתשובה''. כאשר היינו מסיימים לדבר, הייתי אומר לו: ''אבא, זהו. אני הולך, ואתה יוצא''. היה אומר לי: ''כן. תפתח את החלון, אני הולך''.

אמא היתה קמה כאילו משינה. עד כאן מתוך ידיעות אחרונות (כ''א אייר תשנ''ט 7.5.99) והרי דיווח כתב השבועון ''השבוע בירושלים'' (י''ג אייר תשנ''ט 29.4.99) אשר נכח באירוע וכתב את אשר ראו עיניו: רחוב תחכמוני הוא רחוב שקט יחסית בשכונת מקור ברוך הירושלמית.

שכונה המנהלת שיגרת חיים חרדית רגילה למדי, בין בתיה עם גגות הרעפים מתהלכים אברכים לבית מדרש, למקווה, לתפילה ולפעמים גם לשוק מחנה יהודה הסמוך. סיפורים וארועים של ממש לא התרחשו שם בעשרות השנים האחרונות. גם ביום חמישי האחרון לא נשברה השיגרה. איש לא הביט לעבר שיירת המכוניות שעשתה את דרכה לבית המדרש 'אהבת שלום' של המקובל הרב דוד בצרי.

בית המדרש השקט הזה מאכלס בתוכו תלמידי חכמים העוסקים בתורת הקבלה שלא על מנת לקבל פרס. ספון בחדרו יושב הרב דוד בצרי ועוסק בתורת הח''ן. מפעם לפעם מתקיימות כאן תפילות למציאות זיווג, לפרנסה טובה, להורדת גשם. תפילות אלה מושכות אליהם לא מעט קהל הבא להשתתף בתפילות אותן מנהל הרב דוד בצרי. אחרי התפילות מתפזר איש איש לביתו. איש לא חשב שדווקא הערב עומדת להתבצע כאן מאורע נדיר ביותר, דרמה שתטביע את חותמה על כל הציבוריות הישראלית.

ובכל זאת, השמועה על מה שהולך לקרות עשתה לה כנפיים, ובשעה היעודה ניצבו בתוך בית המדרש כמה עשרות מקובלים שיצטרפו לאחר מכן לאמירת התיקון. אליהם נלוו גם כמה סקרנים וכמה עיתונאים שחוו את החוויה המבעית היותר בחייהם.

דומה כי הבחירה החופשית ניטלה מהנוכחים בתהליך הוצאת ה'דיבוק'. איך אפשר להכחיש שכר ועונש כש'זוכים' לביקורו של מת אמיתי, נשמה מעולם האמת המספר על עונשו. דממת מוות משתרעת ברחבי בית המדרש כשמגיעה משפחה מדימונה. ילדים צעירים, אימם, כמה דודים זקנים ואברכים משם שיזמו את הקשר הזה. כמה דקות לאחר מכן נכנס הרב בצרי בעצמו.

עכשיו הדממה הופכת למתוחה, אפשר למשש אותה. למרות שכמאה איש נוכחים במקום אין חבר מסתיר לרעהו, אין מריבות. דברים קטנוניים נמוגים מול גודל השעה ועוצמת הארוע שיתרחש כאן עוד רגע קט. ''תגידי תהילים'' מבקש הרב מהגברת המאכלסת את הדיבוק ושמה יהודית. בינתים היא עדיין ערנית, בקולה ובדמותה. כל העיניים נשואות אל האשה הסובלת. האשה אומרת 'תהילים', ואז זה מגיע.

גופה מתחיל להתפרכס. היא מתפתלת על הרצפה. מקרוב זה נראה כמו התקף של אפילפסיה. איש לא יכול לנוע. לבסוף היא מתעלפת. הקהל מסומר מפחד ואימה. הרב בצרי, בקור רוח מדהים, משוחח עם המת שהגיע מעולם הנשמות, הלב דופק בקצב מדהים.

האשה מתיישבת על המזרון שעל הרצפה, העיניים ללא תנועה, פיה נפתח ונסגר ללא תנועת שפתיים. אבל מגרונה עולה קול אחר, מפחיד, קול סדוק ועבה. זהו קולו של המת המדבר מגרונה, קרוביו מזהים את קולו בודאות. הוא היה מכור לטיפה המרה שהביאה עליו גם את סופו. בני המשפחה מאשרים כי זה אכן קולו המוכר להם בעודו בחיים חיותו. הרב: ''מה אתה רוצה מהאשה הזאת?!'' המנוח: ''לקחת אותה''.

הרב (צועק): ''אין לך רשות לעשות את זה!'' המנוח: ''למה אתה צועק?'' הרב: ''אני צועק כי אין לך רשות להזיק לשום בריה בעולם. אתה לא תזיק לאף אחד! אני מבקש שתגיד מה אתה רוצה, מה עשית.'' המנוח: ''עשיתי הרבה עוונות.'' הרב: ''למה עשית, אתה עכשיו מתחרט?'' המנוח: ''מתחרט.'' הרב: ''חוזר בתשובה?'' המנוח: ''רוצה לעלות למעלה.'' הרב: ''אתה רוצה לעלות למעלה? השם יעזור לך שתעלה למעלה. אבל אתה צריך לדעת דבר אחד, שאסור להזיק. איזה תיקון אתה רוצה?'' המנוח: ''תיקון על העוונות.'' הרב: ''אתה יכול לפרט איזה עוונות?'' המנוח: ''אני לא אומר.'' הרב: ''לא רוצה לומר?'' המנוח: ''הרבה עוונות.'' הרב: ''אתה מכיר מישהו היושב כאן?'' המנוח: ''לא מכיר אף אחד. אתם מקובלים.'' הרב: ''מי מקובל כאן?'' המנוח: ''כולם.''

הרב: ''כולם מקובלים כאן?'' המנוח: ''שיושבים בשולחן.'' הרב: ''פעם ראית מקובלים?'' המנוח: ''לא רואה לא מכיר.'' הרב: ''אף פעם לא ראית מקובלים? אתה מכיר שמות של אנשים?'' ''אני מכיר בדימונה.'' ''אני רוצה שתגיד את השם שלך איך קוראים לך?'' המנוח: ''אני פנחס בן סופי.''

הרב: ''אנחנו התאספנו לכאן עכשיו אתה מכיר אותי?'' המנוח: ''אתה מקובל.'' הרב: ''איך קוראים לי?'' המנוח: ''לא יודע איך קוראים לך אני לא מכיר.'' הרב: ''מי אתה כן מכיר?'' המנוח: ''מכיר את הרב יגן?'' הרב: ''הרב יגן, מכיר, היית אצלו פעם?'' המנוח: ''הילדים שלי הלכו.'' הרב: ''הילדים הלכו, אתה הלכת פעם לרב יגן?'' המנוח: ''אשתי יהודית היתה לפני 41 שנה.'' הרב: ''למה לא חזרתם בתשובה?''

המנוח: ''אני לא רוצה, אני מחלל שבת.'' הרב: ''מחלל שבת?'' המנוח: ''אני מחלל שבת, אני רוצה לחזור למקום שלי.'' הרב: ''את הרב עובדיה הכרת?'' המנוח: ''בטח.'' הרב: ''מאיפה אתה מכיר אותו?'' המנוח: ''לא יודע אני מכיר אותו. הוא במצב טוב עכשיו.'' הרב: ''הוא במצב טוב עכשיו?'' המנוח: ''עבר צינטור.'' הרב: ''זה הצליח?'' המנוח: ''בטח.'' הרב: ''עוד איזה רבנים אתה מכיר בארץ ישראל?'' המנוח: ''הלל.'' הרב: ''מאיפה אתה מכיר אותו?'' המנוח: ''מכיר מירושלים.''

הרב: ''היית אצלו?'' המנוח: ''לא.'' הרב: ''אז איך אתה מכיר איפה הוא גר?'' (בשלב זה מישהו מעוזרי הרב נזעק לערוך בירור מיהו הרב הלל. בירור קצר בין בני המשפחה מעלה שאכן יש רב כזה. הרב דן הלל) הרב: ''איזה עוד רב אתה מכיר?'' המנוח: ''אני מכיר. למה אתה שואל יותר מדי?'' הרב: ''צריך לענות תשובה. ואתה צריך לדעת שעליך לעזוב את האשה הזאת וללכת למנוחתך. עבור זה הגעת לכאן, שנעשה לך תיקון, וה' יעזור שתצא מהאשה בלא להזיק לאף אחד מהנוכחים כאן ולא לנו. ותלך למנוחתך אנחנו נעשה כאן תיקון נדליק נרות לכבוד רבי מאיר בעל הנס והצדיקים.

שבעזרת ה' תעזוב את האשה הזאת ותצא ממנה בלא להזיק לאף אחד.'' המנוח: ''אני לא מזיק.'' הרב: ''זה הבטחה שלא תזיק. אמרת שאתה רוצה להזיק לאשה אין לך רשות להזיק.'' המנוח: ''אני רוצה לקחת אותה.'' הרב: (צועק, כמעט צורח. הקהל הרב רועד מפחד) אין לך רשות לקחת אותה! (הרב: מתחיל את התיקון להוציא את הדיבוק) הרב פונה אל הקהל, דמעות בעיניו: כולם צריכים לחזור בתשובה שלמה, הרוח אומרת שעלינו לחזור בתשובה והילדים מקבלים עליהם לחזור בתשובה.

צעקותיו של הרב בצרי נכנסים הישר לליבותיהם של עשרות האנשים בבית המדרש. מי יכול לראות מחזה מרטיט כזה, רוח מדברת ולא לחזור באותו רגע בתשובה. אחד הבנים מספר שכבר קיבלו על עצמם לחזור בתשובה. המנוח: ''יש לי ילד במוסד בבית שאן.'' הרב: ''מה הוא עושה שם?'' המנוח: ''הוא בגמילה מסמים.'' צריך לשפשף את העיניים להאמין שזה קורה במציאות. על הרצפה שוכבת אשה מעולפת מכוסה כולה בשמיכה, מגרונה בוקע קול אחר, קולו של בעלה המת שנפטר לפני שלש וחצי שנים.

הרב: ''כשנפטרת מה קרה לך?'' המנוח: ''בעברית עילגת של אלכוהוליסט: אני מת עם לשון בחוץ למעלה, תשאל את אברהם.'' הרב: ''מי זה אברהם?'' המנוח: ''אבא של יהודית.'' אביה של יהודית, יהודי זקן בן 75, כולו רועד מהתרגשות, יושב ליד ביתו המעולפת וליד רוח חתנו המת. הרב: ''מה היה שנפטרת, איך קרה לך אחרי טיפול נמרץ של שלשה חודשים, מה עשו לך בשמים?'' המנוח: ''לא רצו לקבל אותי.'' הרב: ''לגן עדן או לגיהנום?'' המנוח: ''לא שם ולא שם.'' הרב: ''אז איפה הסתובבת?'' המנוח: ''באוויר, אין לי מנוחה.'' הרב: ''מי רודף אחריך?

'' המנוח: ''כולם רודפים אחרי.'' הרב: ''מי רודף?'' המנוח: ''שטנים ויצר הרע. דנים אותי למוות.'' הרב: ''דנים אותך למוות?'' המנוח: ''בטח, עד שאני יעשה תיקון.'' הרב: ''אם אתה מת איך אתה יכול למות עוד פעם?'' המנוח: ''אני לא מת, אני רוח, אני נשמה, אני מסתובב.'' הרב: ''אתה רואה כאן את כל הקהל?'' המנוח: ''אני רואה.'' הרב: ''אתה מכיר את יוסי מונסונגו?'' (ר' יוסי מונסונגו, אברך דימונאי, היה הראשון שדיבר עם ה'דיבוק'. סיפורו המלא יובא בהמשך הכתבה). המנוח: ''הוא היה אצלי בבית.'' הרב: ''הוא לא דיבר איתך על תשובה?'' המנוח: ''הוא אמר.'' הרב: ''למה לא חזרת?'' המנוח: ''אני מת אני רוצה תיקון.'' הרב: ''איפה אתה נמצא?'' המנוח: ''אני כאן ממול בתוך אשתי.

'' הרב: ''אתה רוח או נשמה?'' המנוח: ''אני נשמה, אני בא בתור רוח. אני מדבר מתוך האשה, אני עייף. אני יושב בבית כנסת. עכשיו יש הרבה אנשים.'' הרב: ''באיזה בית כנסת אתה יושב כאן?'' המנוח: ''בתחכמוני'' (כתובת הישיבה בה נערך הטקס). הרב פונה אל הקהל בהתרגשות עצומה: ''אנחנו עכשיו נעשה הדלקת נרות לעילוי נשמת הנפטר על אמא ואבא שלו הוא לא קרא קדיש.'' המנוח מתפרץ לדבריו: ''וגם אחות שלי ואבא שלי שמואל אבא שלי מת.'' הרב: ''מתי הוא מת?'' המנוח:

 ''ב- 92'.'' הרב: ''מה שם האמא שלו?'' המנוח: ''אני לא יודע.'' הרב: ''אבא שלו.'' המנוח: ''לא יודע אני לא מכיר.'' הרב: ''מה היה עושה שמואל?'' המנוח: ''הוא היה בן אדם טוב אני ואחותי לא היינו דתיים.'' הרב: ''לא התפללתם?'' המנוח: ''גם אבא שלנו לא התפלל הוא מת בגיל 103.'' הרב: ''ואתה באיזה גיל נפטרת?'' המנוח: ''בגיל 41.''

 הרב: צעיר. ממה נפטרת?'' המנוח: ''מאלכוהול.'' הרב: ''עכשיו אני רוצה שתתחרט ותגיד וידוי על כל מה שעשית זה יהיה תיקון שלך. ואני מבקש מהבן שיקבל על עצמו לחזור בתשובה שלמה. שיצא מכל החטאים וילמד תורה ויניח תפילין וגם האשה צריכה להיות קדושה ותקבל על עצמה את המצוות כמו שה' אמר וגם תזכו שכל ילדיכם יהיו צדיקים. הזמן עמד מלכת ברחוב תחכמוני. איש אינו מביט בשעונו, או בדבר אחר. הכל מרוכזים במת ובני משפחתו. הכל נשכח ברגע זה.

אחרי הכל, דברים שהיו נראים הרי גורל, הופכים בבת אחת לקטנוניים וחסרי ערך. אחרי הכל מה שוים כל חיי העולם הזה להצצה מצמררת ובלתי אמצעית לעולם הבא. אחרי הצצה כזאת החיים נראים אחרת, גם התפילות. עכשיו כולם אומרים וידוי. מביטים בגוף המכוסה, בתוכו מצוי המת. גם הנשמה הזאת מעולם האמת מצטרף לוידוי. יום כיפור המרגש ביותר קטן על המעמד הזה, פתאום הכל כל כך מוחשי. ''הרינו מקבלים על עצמינו מצוות עשה של התשובה כמו שנאמר ושבת עד ה' אלקיך והרינו מקבלים על עצמנו מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך והריני אוהב כל אחד מישראל''.

מכריז הרב. שקט, דממת מוות. הרב: עכשיו אמרת שאתה מקבל על עצמך מצוות ''ואהבת'' כולל אשתך. אין לך רשות להזיק לה תצא ממנה מייד בצורה שלא יוזק אף אחד. (פונה לקהל, פניו משולהבות ובוערות) להגיד כולם ביחד: ''לשם יחוד קודשא הרינו באים לעשות לימודים ותיקונים להוצאת הרוח הנמצאת באשה יהודית שיבוא על תיקונו בשלום ויצא בשלום ויהי רצון שתחוס ותרחם על כל עם ישראל בפרט על האשה יהודית בת שמחה שתהיה בריאה ותציל אותם מכל חולי ותקלה ובלבול הדעת ותציל אותה מכל פחד ואימה ובהשקט במנוחה. אל נא רפא נא לה'' כל הקהל חוזר אחרי הרב בהתרגשות עצומה.

 הרב: תשמעו מה שקורה כאן, אנחנו צריכים לחזור בתשובה שלמה. מי יודע מה יקרה וכל מי ששומע אותנו צריך היום לחזור בתשובה. בשלב מסוים הבן של המת מברך על כוס מים, האב המת עונה אמן. בשלב מאוחר יותר הילדים רוצים לדבר עם האב המת, אבל הוא לא רצה לענות. המנוח (לבנו): תתפלל לזכות אותי. הרב: (בוער כולו) יש רוחות והן מקבלות את עונשן עדיין. הקהל הקדוש הזה כולנו מקבלים על עצמנו שנוכל לחזור כדי שהרוח תצא מהאשה הזאת בלא להזיק לה. רבותי, אנו מבקשים מהרוח שלא תפריע ולא תזיק. על שלא אמר קדיש, על חילול שבת על הכל אנו מבקשים עכשיו ונעשה תיקון. בואו נתחיל את התיקון. קודם כל נדליק נר. פונה לאשה: בואי גברת תדליקי נר לעילוי נשמת בעלך.

המנוח לבנו: אתה תדליק. הרוח אומר שהבן ידליק. הבן תמיר, נענה לאביו ומדליק: ''הריני מדליק זה לעילוי נשמת מו''ר אבי פנחס בן סופי שרוח ה' תנחינו בגן עדן''. דממת המוות ממשיכה. הרב: ''רבותי אנחנו עכשיו נדליק נר לכבוד רבי מאיר בעל הנס. הרינו מתנדבים שמן למאור לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס כדי שהקב''ה בזכות רבי מאיר בעל הנס לנו ולקרובינו ולכל אחד מעם ישראל ובפרט לאשה יהודית בת שמחה שהקב''ה יתן לה רפואה שלמה רפואת הנפש ורפואת הגוף ויוציא ממנה כל חולי וכאב ונהיה שקטים בריאים ושאננים ויצילנו מכל מיני פורענויות. הרב: (צווח בכל הכח) תצא אתה מוכרח לצאת בצורה שלא תזיק לאשתך ולאף אחד כאן, עכשיו תצא מהצפורן של הרגל.

אין לך רשות לגרום לאשתך סבל. קול של חבטה נשמע. אחרי כמה שניות מפחידות מאוד היא מתעוררת. הדיבוק יצא. הרב: אני רוצה לעורר אותנו שאנו כולנו נדע שיש עונש ושכר והבן אדם צריך להתעורר בתשובה ולדעת שיש על כל דבר השגחה. הוא אמר שיש שמים וארץ וביקש תעשו תיקון וממש יכול היה לעזור לאשה ויצא ברוך השם היה במעמד של כמה מקובלים כאן, ושמעו את הדברים. יהי רצון שהקב''ה יזכנו לחזור בתשובה. הרב בהתרגשות: ''שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'' כל הקהל אחריו וכו' ה' הוא האלקים כל סדר הסליחות.

עשרים דקות נמשכה אמירת הסליחות. לא קשה לומר סליחות אחרי פגישה עם עולם האמת, ואחרי שרוח מספרת מה היא עוברת בעולם הבא. מעמד קשה. כל מי שהיה שם לעולם לא ישכח. הרב: אני מברך את כל הקהל הקדוש השומעים את כל השיעורים האלה שהקב''ה ייתן לכולם לשנות ליבו לטובה וכל אלה המקבלים על עצמם תשובה וכיסוי ראש ותפילין ולשמור מצוות ואני מברך את כולנו מי שברך אבותינו וכו' וכל הקהל הקדוש וכל אלה ששמעו את הדברים והמקבלים עליהם מצוות עשה של התשובה גדולים וקטנים מלכא דעלמא יברך יתהון וכו'.