1 בדצמ׳ 2014

מלווה מלכה עם אליהו הנביא

בס"ד


 מספרים, כי בכל מוצאי שבת-קודש, היה הבן איש חי זיע״א מתבודד שעה

קלה בעליית הגג כמקביל פני רבו. אז היה מתגלה אליו אליהו הנביא זכור

לטוב ומבקר אצלו. וכך, בכל מוצאי שבת היה הבן איש חי מבקש ממשרתו

להגיש לו שתי כוסות יין. ובכל פעם כשהיה המשרת מניח את המגש עם

הכוסות על השולחן, היתה אוחזת אותו רעדה בכל גופו - מרגליו ועד ראשו,

משום שהיה רואה שהכוס השנייה מורמת על ידי יד נעלמת. שם בעליית

הגג היו מסתודדים שני הקדושים, ומברכים על רביעית כוס יין. אחר כל זאת

היה יורד הבן איש חי מעליית הגג כשפניו קורנות.


ונשמרתם מאוד לנפשותיכם

בס"ד


מספרים, כי פעם אחת הבן איש חי זיע״א לא חש בטוב, ועל כן הביאו לו

 כמה רופאים על מנת שיבדקוהו. בין רופאים אלו היו גם כמה גויים. אמרו לו

 הרופאים, שכיון שהיה רגיל לשבת על הרצפה ולכתוב על הנייר זה גורם לו

 לעייפות יתרה, ועל כן עליו לצאת מעט לטייל ולנשום אויר צח וטוב בכל

 יום. הסכים הבן איש חי לעניין זה וקרא לבנו, רבינו יעקב זיע״א וביקש ממנו

לקחת עמו ספר ולקרוא לו ממנו בדרך, כדי שיוכל לקיים ׳ובלכתך בדרך׳

ושחלילה וחס לא יהא ביטול תורה. הרופאים לא הסכימו לכך, בעודם

טוענים שעליו לפוש ולנוח. אמר להם הבן איש חי: ״אם כך, אני אלמד איזה

נושא ואתעמק בו בדרך״. אך גם לזאת סירבו הרופאים ואמרו כי הוא חייב

לפוש ולא חלילה לאמץ את ראשו כלל. אמר הבן איש חי: ״אם ככה - אלך

לטייל כפי שהרופאים ציוו״, קם ממקומו ואמר: ״לשם יחוד קודשא בריך הוא

וכו׳ הריני יוצא לטייל כדי לקיים את גופי ולהביא לבריאותי לקיים את מה

שכתוב בתורה ׳ונשמרתם מאוד לנפשותיכם׳ וכו׳ ״. ונוסח כמעין זה הודפס

בספרו ׳לשון חכמים׳.

לא אמנע את דמעתי

בס"ד

מסירות הנפש הגדולה בהסטוריה / רונית שיינפלד

קמתי הבוקר מוקדם מהרגיל, מהלכת סהרורית בתוך הבית שכל דייריו ישנים שינה ערבה. לא מצאתי מנוח לנפשי, ככל שניסיתי לשקוע בשינה עמוקה כך הדבר חמק ממני. כל הניסיונות שלי לחשוב מחשבות חיוביות עלו בתוהו, למציאות בשטח היתה דינאמיקה משלה.

עוד כמה שעות כל העיר תלבש חג, ולא סתם חג, אלא חג לבן. חג של חתן וכלה. חג של ביכורים ראשונים ותמימות של אחות אהובה. חגה של אחותי הבכורה, לאה. עוד כמה שעות תזרח השמש בצד אחד של חיי ותשקע בצידו השני. עוד כמה שעות תינעץ בתוכי סכין משוננת בתוך הלב. נותרו רק עוד כמה שעות.

שמלת הכלה היתה תלויה בכניסה לחדר שממולי, שמלה לבנה, מבריקה, כולה אומרת צניעות והדר. כולה אומרת קודש. שמלה שעמלו עליה הבכירות שבתופרות העיר להתאימה בדיוק למידותיה של לאה. שמלה שהיתה אמורה להיות שלי.

ההינומה הבהירה נחה אחר כבוד על כתף השמלה, מאיימת להטביע אותי ביופייה, מאיימת לנקז מעיני את מעיין הדמעות המלוחות שעוד נותרו בי. מעיין נובע שמאיים לחשוף את האמת שתתרחש בקרוב.

מעיין של דמעות שהחל לטפטף אתמול בערב כששרתי לאחותי, את שיר הכלה, טפטוף עקשני משהו. טפטוף של השלמה, של כניעה. טפטוף של דמעה אחר דמעה שבגינן ידעתי גם ידעתי שאהבתי לאחותי תעמוד למבחן.

רציתי כל כך לחבק אותה ולבקש ממנה לא להתחתן עם בחיר ליבי. רציתי לבקש ממנה שתראה מעבר למה שעיניה רואות, רציתי לרדת על ברכי ולהתחנן על נפשי שתסלח לי, שתמחל. שתבין שהלב שלי לא יכול לשאת יותר את הכאב, שהלב שלי לא עמיד כמו שהיא חושבת.

רציתי לומר לה שיעקב בחר בי מבין שתינו, שאני היא זו שהוא מצפה לה מחר שתעמוד איתו תחת החופה, שאני בעצם עתידה להיות אשתו, לפסוע לצידו. רציתי לנשק את ידיה ולבכות את עצמי לדעת בכדי שתבין אותי, בכדי שתרחם עלי. רציתי כל כך אבל לא עשיתי.

כשיעקב ביקש את ידי מאבי הוא שיער בנפשו שייתכן והוא ינסה להשיא את אחותי הבכורה לפני, הוא ידע בחושיו כי יש סיכוי גדול שכך ייעשה. על מנת למנוע זאת החלטנו על 3 סימנים שיהוו עדות לכך שמאחורי ההינומה עומדת אני. רחל.

מלחמה סוערת התחוללה בתוכי. ידעתי שלא אוכל לעמוד מנגד ולהביט באחותי, בבשר מבשרי מושפלת עד עפר כשיעקב ישאל אותה לסימנים שהוא לחש באזני יום אחד, ידעתי שלא אוכל להיות נוכחת כשהוא יבקש ממנה עדות לכך שהיא רחל ולא אחרת. ידעתי שלא אוכל לקחת אחריות מוצדקת ככל שתהיה להיאלמותה דום של אחותי.

"אני כל כך עייפה", התיישבה לאה על המיטה בחדרה, "כל כך הרבה התרגשות", אחרונת האורחות בדיוק סיימה להרעיף עליה שלל של ברכות, החדר היה עמוס בדברי מתיקה ובשמים, וכמעט שלא נשאר מקום לתנומה הגונה על המיטה.

"את יודעת" כחכחתי בגרוני, מנסה למצוא את המילים הנכונות, מבקשת בליבי מאבא שבשמיים שיעזור לי, "יש מנהג שאולי את לא מודעת לו" עשיתי מאמץ לא לפגוש בעיניה השואלות, "צריך לומר שלושה דברים מתחת לחופה, לומר אותם לבעל".

לאה הזדקפה באחת, "על מה את מדברת, רחל?, את יודעת משהו שאני לא?", פניה המתוקות היו מודאגות, "לא, לא, כלל לא, אבל יש משהו נוסף שחשוב שתדעי", התכופפתי לעברה, נושקת לה בעדינות, נזהרת שלא להרטיב את לחיה בדמעתי שהחלה יורדת במורד הלחי...

בני הבית החלו להתעורר בזה אחר זה. ההכנות לחתונה היו בעיצומן, אוהל גדול נפתח בכניסה לבית, על שוליו נתפרו חוטי זהב דקים דקים. את פתח הכניסה עיטרו חרוזים צבעוניים מוכספים, שטיחים אדומים מרהיבים ביופיים נפרסו לקליטת האורחים שכבר החלו להגיע. 

לאה הגיחה למספר רגעים בכדי לתת הנחיות אחרונות למבשלות שהניחו סירים גדולים ומהבילים על האש, ופנתה לחדרה בכדי להתארגן לערב החופה, לערב של חייה. ההתרגשות ניכרה בכל איבריה ופניה קרנו באור מיוחד. אור של כלה. אור של שכינה.

השעות חלפו ביעף, והשמש כבר עמדה לשקוע. תופים נשמעו מאוהל הגברים, מלווים את יעקב ביציאתו לעבר החופה. קולות של שמחה ושירה החלו מתקרבים לעברנו, מאיצים את דפיקות הלב שלי שממאן להינחם "תוציאו אותה" ביקשתי חנוקה מהמלבישות, "החתן מחכה".

ליבי נשרף בקרבי כשאמרתי את המילה חתן. לא ידעתי אם אי פעם בעלי, כן, כן, בעלי שלי, יסלח לי. האם יעקב ימחל לי על שנתתי לאחותי את הסימנים, האם הוא ימחל על שבחרתי עבור שנינו חיים אחרים. האם הוא ירחם על בחירתי להקריב את האושר שאמור להיות מנת חלקנו, האם הוא יבין את גודל הקורבן שהקרבתי על מזבח המסירות בכדי לא לראותה נכלמת בפני עדה שלמה. האם הוא יבין כמה המזבח הזה שורף לי את הנשמה?!

לאה יצאה עטופה וצנועה כולה. פניה מכוסות בהינומה כשהיא נתמכת בין שתי נשות העיר המבוגרות. פרחים נזרקים לעברה מכל עבר. תופי מרים מלווים אותה מבקשים לשמח אותה ביום חגה.

עמדתי בסוף, מוצאת פינה שבה יכולתי לראות את מנגינת חיי העצובה. יעקב היה יפה עד בלי די. עור פניו קרן משמחה וטוהר. נפשי יצאה אליו, מבקשת לנחמו, מבקשת לומר לו שלא יכעס, מבקשת להסביר לו שנשבעתי למלך העולם, שנשבעתי לאורי וישעי שאהיה דבוקה במידותיו.

רציתי להראות לו את ליבי שותת דם רק כי נשבעתי לשכינה הקדושה שאעשה כרצונו של אבי, אעשה כרצונו של שוכן מרומים, אעשה את אשר ציווני ואעביר על מידותיי. אעשה כאשר הורה לי מלך חי וקיים ואוותר. אוותר גם במחיר של חיי. אוותר ולא אבייש אף אדם מבני עמי, וקל וחומר כשמדובר בבשר מבשרי.

יכולתי לראות מרחוק את שפתיה לוחשות לעברו, מונות לפניו את הסימנים שמסרתי לה. שפתיה העדינות חזרו אחר דברי באדיקות מצמררת,  שאין ממנה עוד דרך חזרה "חלה, נידה, הדלקת נרות". רגלו של יעקב התרוממה קלות באוויר, קול נפץ נשמע. הכוס נשברה, ואיתה סיפור חיי. הכוס נשברה ואיתה גם הלב התנפץ לרסיסים אחרונים.

הלילה הגיע לקיצו, שארית הרוקדים כבר הלכו לביתם, ושאון הקולות הלך וגווע. נשארה עבודה רבה לפנינו, להחזיר את הסדר על כנו. יעקב ניגש לאשתו, מושיט לה יד איתנה. יד תומכת. יחד החלו שניהם לפסוע לכיוון האוהל שיהיה מעתה ביתם, האוהל שבו יגדלו את ילדיהם, האוהל שאמור היה להיות ביתי.

עשיתי מאמצים עילאיים שלא לנעוץ את מבטי בגבם, מתחננת ליודע תעלומות שיניח לי תחבושת עבה על הפצע הפתוח. שיעשה את הכל בכדי לעצור לי את הדימום שלא מפסיק, את הדימום שקולח ללא שליטה.

נפלתי על ברכי, יחפה ומותשת. נושאת עיני לשמיים, מחפשת נקודה של אור, מחפשת את ידו המנחמת. צעקתי אליו כפי שלא צעקתי מעולם, צעקתי אליו שירחם על נשמתי כפי שעשיתי למען אחותי. שיעשה למעני ויקבץ את נדחי עמי. זעקתי אליו ברוב אהבתי שעד שבני ישובו לגבולם, לא אחדל מלהשמיע את קולי ולא אמנע את דמעתי.

הטור נכתב מפרי דמיונה של הכותבת.

אנחנו לא יכולים לצעוד יחדיו

בס"ד

אחר שנים ארוכות של נתק בין שני האחים - יעקב ועשיו, שנים של פחד מפני האח הגדול המבקש להרוג בחמתו את אחיו הקטן, מגיע המפגש הגורלי. יעקב יוצא מוכן לקראת עשיו בתפילה, בדורון ובמלחמה. הוא מצליח לעורר את רחמי האח. רוח מפויסת נושבת, והאח המפורסם כ"איש יודע ציד - איש שדה", רוצה להיות נחמד ולחדש את הקשרים המשפחתיים שנפרמו במשך השנים הארוכות. הוא מבקש: "נסעה ונלכה, ואלכה לנגדך". עשיו רוצה לארגן מסע משותף, שבו יצעדו שני המחנות במשותף זה לצד זה.

יעקב חושש מהשפעתו הרוחנית הרעה של עשיו על ילדיו. קשר קרוב מדי עם ה"דוד עשיו" עלול להזיק להם. מידותיו הרעות של עשיו ואופיו המושחת עלולים לקלקל את נפשם הזכה של ילדיו שהתחנכו על ברכי "איש תם יושב אהלים" למידות טובות ולמעשים ישרים. יעקב מתחמק באלגנטיות. הוא אומר את האמת, אך מסתיר את הנזק הרוחני בנזק גשמי: "ויאמר אליו: אדני יודע כי הילדים רכים, והצאן והבקר עלות עלי ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן. יעבור נא אדני לפני עבדו, ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני, ולרגל הילדים, עד אשר אבוא אל אדני שעירה."

הוא מזכיר את הילדים פעמיים, ובו זמנית מזכיר את הנזק שייגרם לצאן. הפחד על הנזק שייגרם לצאן נאמר לאוזניו של עשיו, שיבין שהדבר פשוט אינו מסתדר טכנית... אבל לאוזנינו אנו השמיע יעקב, ונכתבו הדברים לדורות: "הילדים!"

וכך הוא מסביר באופן סמוי: אנחנו פשוט איננו יכולים לצעוד יחדיו, המפגש הוא הרה אסון. "הילדים רכים", הם עדיין לא עיצבו אישיות מגובשת משלהם, נפשם העדינה טרם חוסנה מספיק מכדי לעמוד בפני רוחות והשפעות שאינן לרוח בית יעקב. יש למנוע את המפגש בכל מחיר. אך לא מדובר כאן רק על מניעת ילדינו מלהיפגש עם אנשים שישפיעו אליהם לרעה אלא גם לשמור אליהם מההשפעה השלילית של עשיו המשודרות דרך תוכניות הטלוויזיה, דרך סיפורי ילדים עם מסר שלילי ואנטי יהודי, וכו'. כפי שלימד אותנו יעקב אבינו, אלינו לשמור על ילדינו ועל נשמותיהם הטהורות. לספר להם סיפורים מהגמרה או סיפורי חכמים. לשמור עליהם מתוכניות בהם אין כיבוד הורים, תוכניות המשתמשות במילים והשקפות הסותרות את הערכים של תורתנו הקדושה. השפעות אילו יחדרו עמוק אל ילדיהו הטהורים וה"רכים" וישפיעו אליהם בדרך שלילית ועמוקה ביותר.


הרב יוסי מזרחי

"יבוא דוד המלך ויאמר את טענתו"

בס"ד





דוד המלך ביקש מהקב''ה שכאשר יקראו בתהלים יְחַשֵב להם כאילו עוסקים בנגעים ואהלות. ולמה בנגעים ואהלות? רבינו החיד''א מביא מעשה בעשיר שהחזיק לומדי תורה ועשה חסדים, ופעם בסיימו את לימוד המסכת, ערך סעודה גדולה לכל חבריו הנכבדים והמלומדים, ואף הזמין לסעודה את העניים.

תוך כדי כיבוד והגשת מנות מיוחדות לאורחיו הנכבדים, נכנס לפתע לביתו איש עני, פשוט ותמים. העני שלא היה מלומד בתורה, התיישב בין הקרואים, הוציא מכיסו ספר תהלים וקרא בו. אחר כך ניגש העני וביקש לקבל גם הוא מנה כפי שהגישו למכובדים הלמדנים. העשיר שהיה כה עסוק באורחיו החשובים, פנה אל העני ואמר לו: "אתה יושב פה וקורא רק תהלים ומבקש ממני מנה מיוחדת כפי הלמדנים המכובדים"? העני מאוד נעלב, הלך והתיישב לו בפינה.

העשיר אשר יצא מגידרו לכבוד אורחיו, ירד למרתף להביא יין משובח כאשר לפתע, שמע קול הקורא בשמו. הוא ניגש לעבר הקול, והנה ליד ביתו ממתינים לו גביר מכובד, רכוב במרכבה הדורה רתומה לסוסים לבנים. העשיר התבונן במרכבה ההדורה, בסוסים האבירים, ניגש אל הגביר אך בטרם התיישב במרכבה לשוחח עם הגביר שקרא בשמו - החלו הסוסים דוהרים במהירות עצומה. העשיר ניסה להסביר לגביר שאורחים רבים ממתינים לו בביתו, שהוא ירד למרתף להביא יין לאורחיו... אך ללא הועיל, אין קול ואין עונה. המרכבה המפוארת אצה טסה כחץ מקשת אל מחוץ לעיר במהירות עצומה וכהרף עין נכנסה לתוך יער עבות והמשיכה לדהור לתוך עובי היער.

לפתע נעצרה המרכבה המפוארת ליד פתח מערה, העשיר הוכנס למערה. והנה המערה מוארת באור נגוהות, בתוך המערה באולם גדול ורחב ידיים יושבים חברי בית דין, דיינים חשובים ומכובדים והמשרתים לפניהם. לפתע קוראים בשמו של העשיר. העשיר קם על רגליו ועמד בחיל ורעדה וביראת קודש, המלים נעתקו מפיו. בטרם התאושש, ובעודו תוהה ומדמיין שהוא רק הוזה ומדמיין, נשמע קול: "פנו דרך לדוד מלך ישראל!"

העשיר הנדהם לא האמין למשמע אוזניו. אל אולם בית הדין נכנס מלך גבוה, אדמוני ויפה תואר, לבוש בגדי פאר, על ראשו כתר זהב נוצץ באבנים יקרות. כל האולם התמלא אורות צבעוניים וריחות בשמים. שוב נשמע הקול: "יבוא דוד המלך ויאמר את טענתו!"

פתח דוד המלך ואמר: "אני דוד מלך ישראל, קראתי את האיש הזה לדין". ולפתע, ללא הכנה מוקדמת מצא העשיר את עצמו נאשם בפני הדיינים: "יהודי זה עָרַך סעודה גדולה לכבוד סיום המסכת ונתגאה על עושרו. אל הסעודה הגיע יהודי עני רעב ומחוסר כל, אשר מעיד אני עליו שהוא איש תמים הקורא תהלים כל ימיו. ויהודי זה הניצב לפנינו בדין, ביזהו ברבים ולעג לו על כך שהוא קורא רק תהלים! ואני ביקשתי לפני בורא העולם, שכל העוסק בתהלים יחשב לו כעוסק בנגעים ואהלות ונעניתי. לפיכך דורש אני מבית הדין לעשות משפט.

הנאשם התחיל לבקש ולהתחנן לחזור לביתו, אל אורחיו המחכים לו. אך שוב נשמע הקול: "אתה עומד כעת למשפט בפני בית דין של מעלה". אב בית הדין קם ואמר: "עלינו לגזור על הנתבע מיתה בידי שמים, אך בטרם נעשה זאת עלינו לשמוע את דברי הסניגור".

הסניגור קם ואמר: אמנם הדין הוא דין צדק, אך אם ימות העשיר יֵצא שכר בית הדין בהפסדו, אי לכך עצתי היא: להודיע לנתבע שיש באפשרותו לבחור בין מיתה בידי שמים לבין בקשת סליחה מהעני לפני כל נכבדי הסעודה בביתו, כדי שידעו להעריך יהודים תמימים המקדישים כל זמנם לעבודת ה' באמירת מזמורי תהלים".

בית הדין קיבל את דברי הסניגור והעשיר בחר בלב שלם לפייס את העני לפני כל אורחיו המכובדים. ודוד המלך אמר: "שיקבל על עצמו לא לזלזל יותר בקוראי תהלים". העשיר התחייב לכך ועוד התחייב: להחזיק ולפרנס על חשבונו עשרה אנשים, שיהיו קוראים תהלים בכל יום ויום.

עוד לא הספיק העשיר לשאול כיצד יחזור לביתו, והנה תוך מספר שניות היה שוב ליד מרתף היין בביתו כשבידיו מספר בקבוקי יין משובח. למרבית הפלא, האורחים בביתו היו כל כך עסוקים בארוחה הדשנה שכלל לא הרגישו בחסרונו של המארח המתמהמה במרתף היין. כאילו הזמן עצר מלכת!?

העשיר התישב ליד שולחן הכבוד, הזמין אליו את העני קורא התהלים והושיבו לידו בראש השולחן, והחל מספר לכל אורחיו הנכבדים את קורותיו מן הרגע שירד למרתף להביא יין ועד הלום. אחר כך פנה אל העני וביקש ממנו סליחה ומחילה בתחנונים, על אשר העליבו על לא עוול בכפיו.

המעמד עשה רושם גדול מאוד על האורחים הרבים, שהזדעזעו עד עמקי נשמתם באומרם: "אכן, לא ידענו מה גדולה זכותם של האנשים האומרים תהלים"!

(הובא בשיעורו של הרב הגאון בן ציון מוצפי שליט''א, בעיבוד המחברת)



אבא

בס"ד

אבא

תן לנו את הכוח לקבל עוד יום

בברכה

לדעת לגלות אותך בתוך הקושי

בשמחה

לראות אותך בכל צעד ושעל 

בחכמה

לגעת באמת שתדביק אותנו אליך

באהבה