מילות עידוד

בס"ד

להקת צפרדעים טיילה ביער, כשתי צפרדעים נפלו בחוסר זהירות לתוך בור עמוק מאוד. עצרו כל הצפרדעים את טיולם והתגודדו יחד סביב הבור. כשראו כמה עמוק הבור הן צעקו לצפרדעים שנפלו: "חבר'ה, אין לכן שום סיכוי לצאת מכאן בחיים... אתן נחשבות כבר כלאחר מיתתכן... חבל לכן בכלל להתאמץ!" אולם הצפרדעים שנפלו כלל לא העלו על דעתם לוותר על חייהם בקלות שכזו. הן פשוט התעלמו מהצעקות ומסימניהן של חבריהם מלמעלה וניסו לנתר החוצה בכל כוחן. הן ניסו והתאמצו, והחבר'ה מלמעלה ממשיכים ל"עודד" אותן, בקריאות מהסוג הקודם, והמשיכו לסמן להן בתנועות שהן חסרי סיכוי סיכוי... "בחיים לא תצאו מכאן..." אחת הצפרדעים שבבור הבינה את המסר, היא הפסיקה לנתר, כוחותיה אפסו והיא מתה בקרקעית הבור.

הצפרדע השניה לא ויתרה, היא ניסתה והמשיכה בכל כוחותיה לנתר ולקפוץ, בה בשעה שהצפרדעים מסמנות לה בתנועות וצועקות מפתח הבור "חבל על המאמץ... אין לך שום סיכוי בעולם... הפסיקי להתאמץ ולסבול, הכנעי ולפחות מותי רגועה". בכל זאת היא המשיכה לנסות, ואפילו קפצה חזק יותר... בסופו של דבר, היא ניתרה בעוצמה כה גדולה עד שהצליחה לצאת החוצה מהבור. כשיצאה החוצה, תשושה אך מלאת סיפוק שאלו אותה: "איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק..." בשפת הסימנים הסבירה להם אותה הצפרדע כי היא פשוט חירשת... היא לא שמעה מה אומרים לה, ופירשה את קריאותיהן הנרגשות כמילות עידוד... היא הבינה שהן מסמנות לה כל הזמן שביכולתה לצאת, שהיא יכולה להצליח לקפוץ החוצה, וזה מה שנתן לה את הכח...

רבי פרנסני

בס"ד

מסופר בגמרא על רבי בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה, פעם באה אליו אישה ענייה בשנת בצורת, ואמרה לו: רבי פרנסני. אמר לה: אני נשבע לך שלא נשאר כלום בקופת הצדקה, אמרה לו: אם אין אתה מפרנסני הרי אני ושבעת בני מתים ברעב. מה עשה? עמד ופרנסה מכספו הפרטי. לאחר כמה ימים חלה בנימין הצדיק ונטה למות, באו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, ואמרו לפניו, ריבונו של עולם אתה אמרת שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, והרי בנימין הצדיק החייה אשה ושבעת בניה, ימות בשנים מועטות אלו? מיד קרעו לו גזר דינו בשמים והוסיפו לו עשרים ושתיים שנה על שנותיו (בבא בתרא יא.).

הכל חסר ממני

בס"ד

כן מסופר על הגאון רבי אליהו מוילנא זצ"ל. שעבר פעם בשוק גדול של סוחרים, ותפס ביהודי אחד סוחר שהיה עובר לדרכו, ודרש ממנו לתת לו מוסר השכל. הסוחר נרתע לאחוריו, מי אנכי ומי בית אבי לתת מוסר לרבינו הגדול אשר בזכותו העולם קיים?! הרב לא רצה לזוז ממנו ואמר לו שחובתו לתת לו מוסר. בלית ברירה, פתח האיש את פיו ואמר: אליהו, אליהו, עד שאתה יושב בשקט ושליו בארבע אמות של הלכה, צא לשוק הסוחרים ונראה אם תוכל לעמוד בשערי גזל ואונאה, שערי לשון הרע ודברים בטלים וכיוצא...

קיבל הגאון מוילנא את דברי התוכחה ברצון ובשמחה ואמר לסוחר: כיצד רצית למנוע ממני את הדברים הטובים והיקרים הללו?! שעד עכשיו הייתי חושב שאני שלם בכל מיני שלימות, ועתה נוכחתי לדעת שהכל חסר ממני ואני רחוק מהשלימות... כך היא הדרך לצמיחה רוחנית אמיתית.

ציור של חיים

בס"ד

מעשה במלך רם ונישא, שבנה לו ארמון חדש, ובו טרקלין גדול ורחב לקבלת אורחים, רצה המלך כי טרקלין זה יהיה מפואר ביותר, והזמין ארבעה ציירים אומנים ובקש מהם שכל אחד יקבל כותל אחד מארבעת כתלי הטרקלין, ויצייר עליו ציורים כיד הדמיון הטובה עליו. נתן להם שלושים יום לסיים את הפרוייקט, כאשר המלך מבטיח להם שכר גדול בסיום העבודה. בינתיים, קבלו סכום גדול של כסף על החשבון, לקניית חומר לעבודה. למחרת התייצבו ארבעת הציירים בארמון המלך, כל אחד בחר לו כותל, ווילונות נפרשו ביניהם כדי שלא יעתיקו אחד מהשני.

הצייר הראשון החל מיד בציורים של נופים מרהיבים, הרים מושלגים, נהרות ואגמים ומפלי מים. לעומתו הצייר השני, החל לצייר גינות נוי עצי פרי ופרחים בצבעים מרהיבים. הצייר השלישי צייר את עולם החי, תוכים וציפורים נדירות, השוכנים ביערות העד, על רקע של נפלאות הבריאה. ורק הצייר הרביעי ישב רגל על רגל. בכסף שקיבל לקנות חומר, קנה לעצמו אוכל ושתייה וישב לנוח. כששאלו אותו חביריו, מה איתך? ענה להם, כי יש עוד זמן וכעת הזמן לנוח. כך עבר שבוע ועוד שבוע, שלושת הציירים מתקדמים בעבודתם לקראת סיום, ורק הצייר הרביעי נח ומטייל וטוען שיש לו עוד זמן. שלשה ימים לפני תום המועד שהקציב להם המלך, קבלו הודעה כי בעוד שלושה ימים יבוא המלך לראות את עבודתם וליתן להם את שכרם. התעורר הצייר הרביעי, והבין כי לא נותר לו זמן לעשות את עבודתו, ואת הכסף לחומרים הוא בזבז, החל לטכס עצה היאך לקדם את פני הרעה, ואז נצנץ במוחו רעיון גאוני, מיד מדד את גודל הכותל עליו הוטל עליו לצייר בו, והלך לחנות של זגגים, הזמין מראה ענקית מזכוכית בגודל כל הקיר, והדביק אותה על הקיר, כך חשב לפתור את הבעיה, ברגע שיבוא המלך הרי שהוא יראה את הציורים של כולם בקיר שלו, וכך בעוד שלושת הציירים עושים את הגימור האחרון לציורים הרי שהצייר הרביעי סיים לשים את המראה הענקית וישב לנוח.

ביום המיועד הגיעו המלך והשרים לראות את הטרקלין ואת העבודה של הציירים וליתן את שכרם. הגיעו לכותל הראשון, הסירו את הוילון, וכולם התפעלו מהציור היפה והמדהים של הנופים, הרי השלג ומפלי המים שנראו כאמיתיים. פנו לכותל השני, הסירו את הוילון, ולעיניהם המשתאות נתגלה ציור קיר ענק של גינות נוי עצים ופרחים בצבעים נדירים. מיד נפנו לכותל השלישי, הסירו את הוילון, ומולם נפרש ציור מרהיב של עולם החי ציפורים ותוכים ממינים שונים, שנתן תחושה כאילו הם ממש חיים. מיד פנו כולם לכותל הרביעי, וכשהסירו את הוילון, קולות של התפעלות ותדהמה יצאו מפי המלך והשרים, כשבקיר זה ראו גם נופים מדהימים ועולם המים, גם את עולם הצומח, וגם את עולם החי, הכל במקום אחד. אמנם המלך הבין את ערמתו של הצייר הרביעי שהדביק מראה על הקיר, ובו משתקפים שלושת הציורים משלושת הקירות. אך שתק ולא אמר כלום. כאשר הגיע זמן תשלום השכר, קרא המלך לשר האוצר וציווהו לשים תיק יקר ערך מלא דינרי זהב ליד הקיר של הצייר הראשון ותיק נוסף של דינרי זהב ליד הקיר השני, ותיק מלא דינרי זהב נוסף ליד הקיר השלישי. ראה זאת הצייר הרביעי ושאל, כבוד המלך מה איתי? ענה לו המלך, הבט בקיר שלך, שם מונחים שלושה שקים של דינרי זהב לך וקח לך אותם!

שכרו של האדם ניתן לפי גודל השקעתו בקיום המצווה באופן אישי, "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו."

רואה את האמת יותר טוב ממך

בס"ד

האובייקטיביות יחסית. אני טוען שאני רואה את האמת יותר טוב ממך, אתה רואה יותר טוב ממנו, ושנינו רואים יותר טוב מכל השאר. ראייה בהירה של סיטואציה, עומדת לעתים קרובות ביחס ישר למידת הניתוק הרגשי שלך ממנה. קשה להיות אובייקטיבי לגבי סיטואציה שבה מעורב ילדך או בן/ת זוגך, או כאשר האדם שמבקר אותך הוא קרוב משפחה, או אויב רציני. כמה פעמים עמדתם בסיטואציה שבה הזולת טעה בצורה גסה ובולטת, אבל איכשהו היה נחוש להגן על עצמו? ברור שהיה לו עניין להיות צודק: אולי זה עניין של גאווה, או שזו שאלה של כסף. מה לגבינו? האם אנחנו תמיד רואים את האמת בכזו בהירות? האמנם אלה רק האחרים שטועים?

אם יש לנו מינימום של כבוד לאמת, אנחנו חייבים להודות שלא רק שאנחנו סובייקטיביים בחלק מהזמן, אלא, קרוב לוודאי, שברוב הזמן. ואיך אפשר אחרת? אנחנו תמיד מושפעים מעניינים אישיים, קטנוניות, תאוות ורצונות תת-הכרתיים. מובן שנראה את העולם בצבע עדשות המשקפיים שלנו! חז"ל אומרים לדיין: "אל תעש עצמך כעורכי הדינין" (פרקי אבות א', ח'). בחיים, אנחנו תמיד צריכים לשפוט דברים. האחריות שלנו היא לגשת אל המצבים האלה כשופטים שעושים החלטה נטולת פניות, ולא כעורכי דין שמקבלים שכר כדי לסנגר על צד זה או אחר. היו שופטים, אל תקחו שוחד. שפטו את המצב את הרעיון או את המסר מתוך ישוב דעת ובדך שקולה; אל תגנו עליו.

הרב יוסי מזרחי

חוש הכרת הטוב

בס"ד

ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש הכרת הטוב", שמשמעו, בתמציתיות, להפך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין, עלינו להתחיל לראות ולהרגיש את שישנו. רובינו כלואים בתוך הלופ הזה של תאוות לא ממומשות וצרכים לא מסופקים. הכרת הטוב פרושה לעצור ברגע ולומר: "ברוך השם, טוב לי!"

כל אדם מוצא את מה שהוא מחפש. מי שאוהב פרחים מבחין בהם, למרות שאחרים פשוט חולפים לידם. מי שמחפש על מה להתלונן ימצא בדיוק את מה שהוא מחפש ומי ששונא אשפה המושלכת ברשות הרבים יראה את האשפה במקום להבחין בציפורים ובשקיעה יפה. אם נחליט שחשוב להכיר תודה אז נתחיל לשים לב לדברים הטובים שיש בחיינו ושאנשים אחרים עשו ועושים למעננו. כל אלה ישמשו לנו תזכורת לעשות דברים דומים למען הזולת ולהתקרב אליהם ואל הבורא.


הרב יוסי מזרחי