הכי טוב בבית

בס"ד

הכי טוב בבית. 

הכי טוב זה לברוח אל השקט הזה שנמצא שם בבית.

בין חדרי הלב.

איפה שרק אתה יודע כמה זה כואב. 

איפה שאתה יודע כמה זה בלתי אפשרי עבורך

להכיל.

עבודה שבלב

בס"ד

חז"ל אומרים שהתפילה היא עבודה שבלב. קצת מוזר שנאמר עליה עבודה. על איזו עבודה בדיוק מדובר? הרי אני לא סוחב לבנים על הגב, ובטח שלא שקים עם חול. אז בכל זאת איך אפשר להגדיר את התפילה כעבודה?

כשאדם מתפלל לשם מעומק הלב, הוא צריך להכיר את שפלותו, את האפסיות שלו, את העובדה שהוא חסר אונים בלי בורא עולם. העבודה שלי היא להכיר בזה שאני לא יכול בלעדיך אבא! לא יכול בלי מלך מלכי המלכים. כך יוצא שהעבודה היא בעצם על הגאווה. העבודה היא להרפות מהרעיון השגוי ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

כל העולם שלנו בנוי על צעקה. על הזעקה לקדוש ברוך הוא ומסביר רבי נחמן ש"החיים הופכים כל אדם ללוחם, וכלוחם עליך להצטייד בנשק הטוב ביותר, והנשק הזה הוא התפילה".

החיים מלאים אתגרים לא פשוטים שהופכים אותנו בעל כורחנו ללוחמים, לחיילים במשמר הגבול, בעורף האויב. ביחידות הכי קרביות. ומסביר רבי נחמן שעם השליחות הזאת קיבלנו לידיים שלנו גם אמצעי, קיבלנו נשק, קיבלנו כלי שיעזור לנו להצליח במשימה, האמצעי הזה זה התפילה.

מסופר שיום אחד הגיעה אל הרב פינטו זצ"ל אישה שבתה חלתה מאד, והיא עומדת למות. ביקש ממנה הצדיק להגיע יום למחרת. וכשהגיעה אליו בבוקר, נתן לה הרב בקבוק קטן של מים ואמר לה "תיזהרי שאף טיפה לא תלך לאיבוד, קחי את הבקבוק ותמרחי על גופה של בתך."

לא עברו מספר ימים והבת חזרה לעצמה. התושבים בעיר לא האמינו למשמע אזניהם והלכו לצדיק לבדוק מה היה בבקבוק הזה, באיזו תרופת פלא מדובר. ענה להם הרב פינטו זצ"ל, "אני לא קוסם, ואין לי תרופות פלא. כל אותו הלילה ישבתי והתפללתי בדמעות לשם יתברך שירפא אותה. המים שבבקבוק זה הדמעות שלי".

מהסיפור הזה אפשר ללמוד איך בכוח התפילה ניתן לשנות את הטבע. ניתן לשנות גזרות ל"ע, ניתן לברוא עולם חדש לגמרי. ניתן לשנות את החיים מהקצה אל הקצה. בורא עולם רוצה לשמוע אותנו. את הקול שלנו. זאת בדיוק נקודת החיבור ביננו לבינו.  כמו אבא ובן.

תובנות לחודש אלול

בס"ד

ימים של רחמים. ימים של אהבה אינסופית. ימים שבהם הקדוש ברוך הוא מבקש ממך לחפש אחריה. מבקש ממך להפוך כל אבן בחיפוש הבלתי מתפשר הזה אחרי הדבר היקר בעולם. אחרי הנשמה.

צריך לפתוח פצע ועוד פצע. לקלף קליפות. לחפש ןלפשפש במקום הכי עמוק. במקום שאתה בדרך כלל פוגש את עצמך, ומרגיש אי נוחות. במקום שהכי קל לברוח ממנו. במקום שקוראים לו "אני".

לפגוש את עצמך זה אומר לא לעשות הנחות של סוף עונה ולא מבצעי מכירות של 1 + 1. לפגוש את עצמך זה אומר שהגיע הזמן להוריד את הפלסטר המשומש ואת התחבושת הישנה שכבר דהתה מלכסות את הפגמים. מלהסתיר את הנשמה.

בימים של תחנה באמצע המסע. צריך להביט פנימה, להביט עם הרבה אומץ ולשמוע את קולה. את הקריאה שלא פוסקת לרגע מלקרוא בשמך. את הקריאה שלא פוסקת לרגע מלאהוב אותך.

אותה קריאה שמהדהדת בכל יהודי ויהודייה. אותה קריאה מתוקה שקוראת לך לעצור. קוראת לך לחזור. לחזור הביתה מדרך ארוכה. לחזור מדרך של התעלמות מוחלטת מרצונה של הנשמה.

והיא תמשיך לצעוק לנו עד שנשמע. עד שנבין ונדע. שהגיע הזמן לשוב לחיים של פשטות. לשוב לחיות חיים של צניעות. שננקה את האבק שהצטבר על הלב. ונצליח לראות כשלמישהו אחר כואב.

ובימים של אלול ושל אמת מעקצצת. בימים שבהם הנפש עושה חשבון ומבקשת. מבקשת סליחה, מבקשת מחילה. בודקת במי פגענו. ולמי לא ויתרנו. שואלת את מי לא כיבדנו. ועל מי בליבנו כעסנו.

צריך להוסיף עוד אחת לרשימה. שתסלח לנו אותה נשמה יקרה. אותה נשמה שהשתקנו את קולה. אותה נשמה שבסתר בוכה. אותה נשמה שחבויה בתוכנו וזועקת שהגיע הזמן שנחזור לעצמנו.

בבקשה תמחלי לי נשמתי האהובה, על כל הפעמים שלא רציתי לשמוע. ועל כל הפעמים שהיה לי די נוח. תסלחי לי על שנכנעתי לכעס ולגאווה מטופשת. על שנכנעתי לעצלות באיצטלה של עייפות מצטברת.

תסלחי לי על שלא אהבתי בחינם, ונגררתי למקום של אגו קטן. תעשי את הכל בכדי לשכוח, את מה שיכולתי לעשות למענך בקלות וללא טורח. תבקשי עלי שאצליח להיכנס בשער הרחמים, ואקבל מעט דעת משוכן מרומים.

הו, נשמה חביבה. נכנעתי ולא הקשבתי לאותה אומללה. לאותה נשמה שמכסא כבוד נחצבה. אותה נשמה שמחכה שנשוב. אותה נשמה שמבקשת שנשים לב למה שבאמת חשוב. אותה נשמה שבכל רגע ובכל נשימה. מבטיחה למלכו של עולם שממש היום נעשה ונשמע.

זה מרגיש מאתגר

בס"ד

לפעמים זה מרגיש הכי מאתגר בעולם לקום בבוקר.

לקום לעוד יום של שמש עולה. לעוד יום של ברכות השחר.

לעוד יום של מלחמה פנימית.

מלחמה בכל מה שקורה שם בפנים. בדיוק איפה שנמצא אלוקים.

בדיוק בנקודה שבה החול מתחלף לקודש.

בדיוק בנקודה שבה הנשמה מתחילה להתקלף.

....שיהיה בוקר טוב לכולנו.

קצת פנימה

בס"ד

שבת זה משהו שמזכיר לך לעצור. מזכיר לך לעשות הפסקה. 

להתבונן קצת פנימה ולראות מעבר לכל השגרה. 

מעבר לכל המהפכה שמתחוללת מחוץ לנשמה. 

שבת מרגישה נקיון של הלב. נקיון של בית. 

נקיון של רגעי חולין שמפנים את עצמם לדבר הנכון.

מנוחת הנפש

בס"ד

הסבא מקלם אומר ששיא השלמות שאדם יכול להגיע אליה זה שלוות הנפש.

אחת מהבעיות הגדולות  בדור הזה, זו העובדה שאנחנו כל הזמן עסוקים. כל הזמן רצים,

אין לנו זמן לנשום, אין לנו זמן לילדים, לבית, כל הזמן יש משהו שמעסיק אותנו. 

מרוב שאנו עסוקים בלהשיג את המחייה שכחנו לחיות. שכחנו מהחיים עצמם. שכחנו בעצם מעצמנו, מהווייתנו הפנימית. בנביא כתוב "לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל", 

השם יתברך בעצם אומר לך, שאם אתה יגע ועייף בכל מה שקשור לעבודה הרוחנית שלך, 

בכל מה שקשור לעבודת השם שלך, ישנה אפשרות שאתה לא עושה את הדברים נכון. 

כי לא אותי קראת – אם אתה עייף.

בכל מהלך החיים היומיומיים שלנו עלינו לבדוק. עלינו לעצור לרגע ולשאול האם אנחנו מאפשרים לחיים לעבור לידינו ולתת לשגרה להשתלט עלינו בכל פרט בחיים. או שאנחנו חיים את החיים כאן ועכשיו. 

האם אנחנו יכולים להעיד על עצמנו שאנו חווים את הרגע עצמו בלי לחשוב מאה אלף מחשבות מטרידות בו זמנית.

הרמב"ם אומר שיציאת מצרים מוזכרת 50 פעם בתורה, ללמדך שאם אתה כל הזמן מוטרד, עדיין לא יצאת ממצרים. אם בכל רגע נתון המחשבה שלך מוסחת אתה עדיין נמצא במצרים.

לפני כ 10 שנים בערך, ניהלתי אורח חיים מאד לחוץ. לא היה לי זמן לעצור ולהקשיב לקול הפנימי שלי. לנשמה. הייתי ממוקדת בלדאוג. ולא היה חסר על מה ולא היה חסר גם למי. 

עבדתי שעות מטורפות בעבודה, וכשאת מגיעה הביתה את מבינה שאת רק מתחילה את יום העבודה האמיתי שלך, שלא לדבר על לשלם את החובות מסביב, וכל מיני מחוייבויות שהדירו שיני מעיני. 

עד שהקדוש ברוך הוא הבין שאין לי כוונה לעצור בעצמי, אז הוא החליט לעצור אותי. הגוף שלי הגיע לקריסה.  הגוף שלי לא עמד בלחץ הזה יותר. וכל הבדיקות לא העלו דבר. 

בייאושי פניתי לרופא אלטרנטיבי, שלאחר כמה בדיקות הגיע לאבחנה חד משמעית שבה נאמר לי "אין לך כלום, הגוף שלך מלא ברעלים שנגרמו ממתח נפשי", כשהרמתי גבה הוא הסביר לי "המתח הנפשי משבש את המנגנונים הטבעיים של הגוף, עד שהוא לא מצליח לרפא את עצמו". כשיצאתי משם הבנתי שאני חייבת שינוי.

התחלתי להתבונן על החיים שלי. כמה זמן אני כועסת ביום, כמה זמן אני עסוקה בטלפון, כמה זמן מהיום שלי אני לחוצה, והכי חשוב התבוננתי מה הוביל אותי לכל זה. איפה השורש של כל חוסר השקט הזה. 

לאט לאט למדתי להקשיב לקול הפנימי שלי ואיך לא להגיע למצבים שאני לא רוצה להיות חלק מהם. למדתי להבדיל בין דברים שאני יכולה לשנות לבין דברים שאני לא יכולה לשנות, והכי חשוב - הפסקתי לנסות ולשנות את כולם סביבי. התחלתי להשתנות בעצמי. ידעתי שאין הדבר תלוי אלא בי. 

העבודה היתה קשה, מאתגרת, אבל בהחלט משתלמת. אם תדעו להשקיט את המערכת סביב ולהתמקד בעיקר, אם תדעו לחיות וליהנות מההווה, מהרגע הזה שלא חוזר, תוכלו להגיע באמת למנוחת הנפש.