להוריד את הנעליים

בס"ד

כשמשה רבנו ניגש אל הסנה הבוער, אמר לו מלך מלכי המלכים "של נעליך מעל רגליך". 

השם מצווה את משה רבנו להוריד את הנעליים. לשחרר את מה שנועל אותך,

 את מה שנועל את החשיבה שלך. את מה שכובל אותך מלתת לנשמה שלך להמריא.

אל תתרשמו מכל הבלי העולם הזה. כל ההבלים הללו הם כמו מסכים שמחשיכים את הנשמה,

 מחשיכים את הרצון האמיתי שלה. את הרצון האמיתי שלך.

כל המסכים האלו נועדו לבלבל אותנו, ואם נצליח להוריד את "הנעליים", את המנעולים של 

החשיבה הרגילה שלכם, נוכל לראות מבעד לעולם הזה ולהרגיש את הרצון של הנשמה ולהשיב אותה 

הביתה. למקום הנכון, למנוחת הנפש האמיתית.

בחינם....

בס"ד

המילה מחמאה מאגדת בתוכה את המילה "חם". והמילה ביקורת מאגדת בתוכה את המילה "קור".

כשאנו נותנים מחמאה, הדבר גורם לתחושה חמה, נעימה, אצל מי ששומע אותנו. 

ולהיפך, כשאנו מבקרים, ונמצאים בעמדה שיפוטית הדבר גורם לקרירות מהצד המקבל. 

אל תשכחו להיות נחמדים היום, תפרגנו.

 גם אם אתם בטוחים שאין לכם משהו טוב לומר, תעשו טוב למישהו אחר,

 תחמיאו לו, בחינם.

בשמך יקראוך

בס"ד

כתוב במשנה, כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין טובה, רוח נמוכה, ונפש שפלה. מסבירים המפרשים, שעין טובה פירושו לשמוח בשמחת האחר. שמחה כפשוטה. כפי שהיא נשמעת. להיות שמח באמת כשלחבר שלך יש יותר משלך. כשהחבר שלך מצליח יותר ממך. בלי להעמיד פנים שאני שמח.

אם נודה על האמת, לעיתים הלב שלנו נצבט בקרבנו כשמישהו לידנו מצליח יותר. אנחנו לא באמת מתכוונים להרגיש כך. זאת מציאות שנמצאת עמוק בתוכנו. ואם נרצה לעקור אותה מהשורש זה דורש מאיתנו להפנים שהשורש שלה הוא חוסר אמונה. אני לא באמת מאמין שהשם הוא מצוי ומשגיח.

אני מאמין בקדוש ברוך הוא עד שהנסיון דופק לי על הדלת. עד שאני רואה שהחבר הכי טוב שלי מתחתן לפני. עד שאני רואה שהחבר שלי קונה בית גדול ומרווח יותר משלי. עד שלעיתים נדמה לי שמישהו למעלה התבלבל וטעה בכתובת.

בן עזאי אומר בשמך יקראוך, במקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך ואין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה. בשמך יקראוך. השם שלך ניתן לך מהשמיים עוד מקדמת דנן. עוד מששת ימי בראשית. במקומך יושיבוך. הבית שלך זה בדיוק הבית שהשם הכין לך. עם השכנים הנחמדים ועם אלו שפחות נחמדים. 

ומשלך יתנו לך. לכל אדם יש דמי כיס. תקציב אלוקי. קופה אישית משלו. ולא מדובר בקופה של בנק הפועלים או של בנק לאומי. יש לך שפע שנקבע לך בכל שנה ושנה. ומהקופה הזאת אתה מקבל את השפע. ולא מהקופה של הגיס שלך, או של הבוס שלך בעבודה.

ואין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה. אף אחד לא יכול לקחת לך את מה ששלך. אתה רוצה יותר? תתפלל. תצעק לבורא עולם. אבל חשוב שתבין ששום שפע לא מגיע לשני על חשבוני. זה הקופה שלי וזאת הקופה שלו.

חוסר אמונה שכזה, יכול להביא אותנו. את כל אחד ואחת מאיתנו למקום של שנאת חינם. למקום שאני בטוח שמישהו קיבל הטבה על חשבוני. ועל שנאת חינם שכזאת נחרב לנו בית המקדש. על השנאה והקנאה ששורשה באמונה נמוכה. על כל אלה אין לקדוש ברוך הוא בית. על כל אלה אנו בגלות. וזה ליקוי שצריך לתקן אותו. ואפשר לתקן אותו רק אם נבין שהגיע הזמן לעלות כיתה. ולמרות התחושות הקשות, למרות שהלב מתכווץ ומסרב להשתתף בשמחת האחר. צריך לשנס מותניים ולהתחיל לעבוד. צריך לצאת מהגלות.

לחיות את השליחות

בס"ד

בפרשת "ויחי", כתוב שיעקב אבינו מבקש מבניו להיאסף סביבו, ע"מ לגלות להם את זמן הגאולה "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", וחז"ל מפרשים שנסתלקה ממנו השכינה. יעקב התכוון לגלות לבניו את זמן הגאולה. וכשלא עלה בידו, הוא פתח כלפי בניו בתוכחת לגבי המידות שלהם.

מכאן חז"ל מלמדים אותנו, שעיקר הגאולה של עם ישראל תלויה בתיקון המידות שלנו. התיקון של העצמי שלי. אנחנו בטוחים שמי שצריך שינוי זה אותו אחד שחי לצידי. אם זה בעלי. אם זו אשתי, או הבן שלי, שלא לדבר על הבוס שלי בעבודה שוודאי זקוק לשינוי. כולנו די טובים בלעשות וידוי על חטאים של מישהו אחר. 

כולנו סוג של בית משפט מהלך. ונשאלת השאלה האם אנחנו דנים את עצמנו באותה המידה. האם ההתבוננות שלנו היא אמיתית? כבר היה מי שאמר "שכולם מאמינים בשינוי אבל אף אחד לא מוכן להשתנות".

הבסיס של עבודת המידות היא בהבנה שבאנו לכאן להשתנות. באנו לכאן לעולם הזה בכדי למלא שליחות. לעזוב את העולם הזה הרבה יותר טובים ממה שהגענו לכאן. בכל פעם שאנו נמצאים במצב של "צמצום", של סבל כלשהו, זה רק בגלל שאנחנו חיים את עצמנו ולא את שליחותנו בעולם. אנחנו עסוקים בנוחות שלנו. וכל זה משרת את ה"אני" שלי. וברגע שיש התנגשות בין השליחות שלי בעולם לבין הנוחות שלי, יש לזה ביטוי בחיים, והביטוי הזה מכאיב לנו.

הרמח"ל זיע"א אומר שיש 2 סוגים של אנשים בעולם הזה ושניהם נמצאים בחושך. אם כן, נשאלת השאלה מה ההבדל ביניהם. ומסביר הרמח"ל שסוג אחד יודע שהוא בחושך, והסוג השני אינו יודע שהוא בחושך. רוב האנשים בעולם יסיימו את חייהם מבלי לדעת בכלל שהם חיו בחושך. הם בטוחים שהם בסדר גמור, ואין להם מה לתקן. מי שחפץ בשינוי חייב לדעת שהתיקון של העולם מתחיל בתיקון שלי. של ה"אני" שלי.

ככל שנלמד להרפות מהאני שלי, כך נפנה יותר מקום לבורא עולם, ואם השם יהיה בתוכנו העוצמה שלנו תהיה אלוקית. ככה פועלים הצדיקים. מפנים את הגאווה והרצונות מתוך הלב ונותנים לשם יתברך את כל המקום.

ונסיים בסיפור על בחור אחד שבא לרבו ואמר לו "כבוד הרב, אני רוצה אושר" – אמר לו הרב "תוריד את המילה אני, כי זה גאווה, תוריד את המילה רוצה, כי זה תאווה, ומה נשאר לך? נכון, אושר !

להגביה את השמים

בס"ד

פעם אחת היה רבי יעקב מרַדְזימין אצל ידידו, רבי מֶנְדל מקוֹצְק. שאל אותו ר' מנדל:

"יעקב, אמור נא לי – לשם מה הניח הקדוש ברוך הוא את האדם בעולם?" 

השיב ר' יעקב: "האדם נברא כדי שיתקן את נשמתו."

כששמע זאת הר' מקוצק, הרים את קולו ואמר: "יעקב! האם זה מה שלמדנו אצל הרבי שלנו, 

רבי שמחה בּוּנים מפְּשיסחָה? הרי למדנו כי האדם נברא כדי להגביה את השמים!"

להיות מחובר

בס"ד

לפעמים זה מרגיש הכי קשה בעולם לקום לעוד יום רגיל. לעוד יום של שגרה. לעוד יום בלי התרגשות מסויימת. לעוד המשכיות של יום אתמול.

יש מן תחושה כללית שכזאת, שכולנו מחפשים משהו אחר. משהו שיביא איתו צבע חדש לחיים. גוון נוסף שעדיין לא הכרנו. משהו שלא נתרגל אליו כל כך מהר.

יש משהו נכון בתחושה הזאת שכולנו שותפים לה. הרגל לעיתים יכול להיות אויב. הרגל יכול להיות דבר מסוכן מאד עבורנו. הרגל זה כמו גלולת שינה שמשפיעה לטווח ארוך במיוחד, אם לא שמים לב למינון שלה.

האחריות למה שאנחנו תופסים כהרגל נובעת מאיתנו. ומוטלת רק על כתפינו. אנו מחוייבים לתלות שלט ענק בכניסה ללב של כל אחד מאיתנו שאומר שאסור לנו להתרגל לשגרה. לחיי היומיום. אסור לנו להיות במקום שאנו לא מחדשים את עצמנו. לא מחדשים את העבודה שבלב. לא מחדשים את הצעקה לקדוש ברוך הוא.

אסור לנו להתרגל לניסים שקורים לידינו, אסור לנו להתרגל לחיוך של ילד. לאנחה של אמא. אסור לנו להתרגל לבריאה הנפלאה שמתרחשת לידינו ומתהווה בכל רגע.

העבודה הרוחנית שלנו לא יכולה להיות קבועה. לא יכולה להיות אותו הדבר כמו שהיתה אתמול. היא חייבת להיות בתנועה. חייבת להיות תוך כדי צמיחה. היא חייבת להוביל אותנו לנקודה אחת ומאד חשובה. לנקודה של חיבור. חיבור עם הנשמה.

להתחבר אל הנשמה שנתן לנו בורא עולם מגלה לנו בכל פעם משהו אחר שלא ידענו. עוד חולשה אחת מתוקה שלא ממש הכרנו. עוד נגיעה אחת בריח של ילדות, או בחתיכת שמים ששייכת רק לנו.

להתחבר אל עצמי, אל האני הפנימי זאת המשימה הכי מפחידה בעולם. ולמה היא מפחידה כל כך, כי היא מחייבת אותנו לצאת מאזור הנוחות. מההרגלים. מהקיבעון המחשבתי. היא מחייבת אותי לראות את הקדוש ברוך הוא בתוכי. היא מחייבת אותי להיות יהודי. היא מחייבת אותי להיות אני.

בשמחת בית השואבה, כל צדיק היה אומר איזה משפט שהיה מאפיין אותו. והלל הזקן היה אומר "אם אני כאן, הכל כאן. ואם אני לא כאן, מה כאן?" ומסבירים המפרשים שה"אני" זה הנשמה. אם אני מחובר לנשמה שלי, אומר הלל הזקן, אז בעצם הכל כאן. הכל לידי. לא חסר לי כלום.

וכשנזכה להיות מחוברים. כשנזכה שהנשמה שלנו תהיה תמיד כאן, ולא במחוזות אחרים. נראה את הברכה שיש בשגרה, נרגיש שמחה בהרגל היומיומי. כשנהיה מחוברים באמת לנשמה העדינה ששוכנת בתוכנו, כל יום יהיה יצירה בפני עצמה. כל יום יביא איתו משב של רוח. משב של דבקות. משב של התעלות רוחנית.