אמת

בס"ד

מידת האמת. כולנו יודעים להתהדר בה ולומר "אני בן אדם אמיתי". השאלה היא האם אני אמיתי עם הקדוש ברוך הוא. האם אני יודע להצביע על החולשות שלי בעיניים ולומר שהן חזקות ממני.

לפני שנים היה בחור של"ע נפל ברוחניות, ועזב את הישיבה שבה למד. לאחר תקופה כשהוא כבר מחלל שבת בפרהסיה, ראה ביום שבת בבוקר את הרב של הישיבה שאותה עזב. "שבת שלום כבוד הרב", אמר התלמיד "יש לי קושיה עבורך", הרב הסתובב אליו "אני מקשיב". התלמיד שטח בפניו את הקושיה והרב ענה "אני לא יודע את התשובה". התלמיד ניסה לשאול שאלה אחרת ושוב הרב ענה "אני לא יודע את התשובה", התלמיד ניסה שוב את מזלו, ולמגינת ליבו השיב לו הרב "אני לא יודע את התשובה". התלמיד הביט בו בפליאה "הרי אתה תלמיד חכם, כיצד זה שאינך יודע את התשובה?" השיב לו הרב בחיוך "יש לי תשובות לקושיות, לא לתירוצים".

חייבים להבין שהכניסה לעולם רוחני גבוה, זה ע"י האמת, ע"י לקיחת אחריות. אחריות על השקר שנמצא בתוכנו. עמוק בפנים. איפה שאף אחד לא רואה.

מסופר שיום אחד נפער חור בקיר שבין גן עדן לבין גיהנם. וידוע שהקיר הזה הוא דק מאד. כל אנשי הגיהנם היו מאושרים עד הגג. סוף סוף יש אוויר נעים וקריר שנכנס אליהם. לעומתם כל מי שהיה בגן עדן הרגיש תסכול, אוויר חם ולח נכנס מהגיהנם ישר אליהם, והפך את גן עדן לסאונה. החלו להתווכח ביניהם מי יסגור את החור. אלו אומרים אתם אשמים ואלו אומרים אתם אשמים. כשנוכחו לדעת שאין באפשרותם להגיע להחלטה כלשהי, גילגלו את הבעיה לבית דין של מעלה, שם ערכו דיון מקיף, עם עדים ועדויות מהשטח, והגיעו למסקנה חד משמעית. שמי שצריך לתקן את החור זה אנשי גן העדן. וכל זאת מדוע? כי כל העורכי דין נמצאים בגיהנם, ואין מדובר בעורכי דין שאנו מכירים, אלא מדובר בעורכי דין שנמצאים בתוכנו. באותו עורך דין פנימי שאומר לי "לא נורא שדיברת לשון הרע, יש לך סיבה מוצדקת", אותו עורך דין חרוץ שלוחש לי באוזן "לא נורא שהתגאית על אשתך או על בעלך, עבר עליך יום קשה". אותו עורך דין ממולח שאומר לי "עוד 5 דקות במיטה לא יקרה כלום". אותו עורך דין שמעלים מאיתנו את האמת, וגורם לנו להתהלך בעולם הזה כשאנו משקרים לעצמנו. כשאנו מוצאים תירוצים להצדיק את המעשים שלנו. כשאנחנו הופכים להיות העורכי דין, או יותר נכון העוכרי דין של עצמנו.

להרים טלפון

בס"ד

פעם באו זוג ניצולי שואה בני 80 לרב ואמרו לו: "כבוד הרב, הבן שלנו כבר לא מתקשר אלינו המון זמן, אין לנו חיים... תתפלל עלינו שנמות!" 

הרב ניסה לדובב אותם ושום דבר לא עזר. לאחר שחשב אמר להם: "תגידו לי, להקב"ה התפללתם על זה!?" אמרו לו זוג הקשישים: "אנחנו לא יודעים עברית!" 

השיב להם הרב בנחרצות: "הקב"ה מבין גם רוסית. ומשהתעקשו לא להתפלל אמר להם הרב: "תגידו לי, אתם הרי יודעים כמה זה כואב שהבן שלכם לא מתקשר אליכם, איזה צער יש לכם". 

הם הנהנו בראשם לאות הזדהות. דעו, המשיך הרב, הקב"ה אוהב אתכם יותר ממה שאתם אוהבים את הבן שלכם, והוא מחכה שתתקשרו אליו.

שלמות

בס"ד

לפני כמה ימים בדרכנו לבית הספר, שאלה אותי הללי מרים הקטנה, "איך ייתכן שלקדוש ברוך הוא יש כל כך הרבה צבעים?". תפסתי את ידה והשבתי לה שהוא זה שברא את כל הצבעים כולם. גם את התכלת, ואת הכתום, ואת הירוק. "והוא זה שמצייר את הפרחים שיש לנו בגינה?" תלתה בי עיניים סקרניות. "כן מתוקה, הוא הצייר של כל העולם כולו".

כשהגענו לכניסה ראיתי שהיא לא רגועה. התשובות שלי לא סיפקו אותה. "אמא, אם הוא זה שמצייר את הפרחים והעצים, איך זה ייתכן שהוא אף פעם לא יוצא מהקווים?". רציתי לאכול אותה באותו הרגע. לאכול כפשוטו. נתתי לה חיבוק מועך במיוחד על התמימות שהיתה בשאלה. "נדבר על זה בבית".

ניסיתי לחשוב על השאלה של הללי ולא הבנתי כמה היא מדוייקת. איך זה שהשאלה שלה נותנת לי מענה על כל כך הרבה שאלות אחרות. איך זה באמת שבורא עולם אף פעם לא יוצא מהקווים. איך זה שהעולם שלו מושלם כל כך.

בזמן שתליתי כביסה ניסיתי למצוא תשובה שתניח את דעתי. או יותר נכון את דעתה של הללי. חשבתי קצת מחוץ לקופסא והגעתי למסקנה שמילת המפתח זה שלמות. הקדוש ברוך הוא ברא שלמות. ואני וכל אדם בעולם נכללים בקטגוריה הזאת. שלמות שנוגעת בכל פן בחיים שלנו. שלמות שמתבטאת בחיי היומיום שלנו.

האדמו"ר מסלונים זצ"ל אמר שאתה יכול לחלוק על כל אדם בחיים שלך. אבל על השם יתברך אסור לך לחלוק. והמשמעות של המושג לחלוק על השם, היא לא להיות מרוצה מהדרך שהוא מנהיג אותי.

ובדיוק שם נמצאת השלמות. במקום שאני הכי לא מרוצה. שלמות שקשה לי לקבל אותה, כי היא מכאיבה לי. כי היא מאלצת אותי להתמודד. שלמות שמגיעה מהמקום הכי מושלם, ולא משנה כמה היא משבשת את התוכניות שלי.

איוב אמר "מבשרי אחזה אלוק". מהבשר שלי, מהכאבים שלי אני רואה את אבא שבשמיים. מהפצעים שעדיין לא הגלידו אני מבקשת את הקירבה. זאת השלמות בהתגלמותה.

בורא עולם לא יוצא מהקווים. נקודה. וזה אומר שכל מה שקורה לי נועד להביא אותי למקום הכי נכון עבורי. זה אומר שכל מה שמתרחש סביבי ובתוכי בא להביא אותי לפגישה עם זה שיודע לצייר הרבה יותר טוב ממני.

אצלו נמצאים הצבעים והגוונים שבהם אני צובעת את חיי, וממנו מגיעים הפרחים והעצים שצומחים לי בצידי הדרך. ממלכו של עולם אני מקבלת את הכוח לצעוד למקום שלם. למקום שבו אני אמצא את הדרך להשלים את מה שחסר לי.

להאמין

בס"ד

לפעמים זה מרגיש כמו דרך שאין לה סוף. דרך שלא נגמרת. אין סוף לכאבים. אין סוף לפחדים. אין סוף לדאגות. אין סוף לשאלות שעולות בכל פעם שכואב לי. בכל פעם שהמקום צר מלהכיל אותי. מבט אחד קצר מזכיר לי שהבשר שלי עדיין חרוך. שהבשר שלי מעיד על הימים והרגעים שבהם הבנתי שכל מה שיש ביכולתי לעשות זה להתרגל לחושך.

להתרגל למצבים שאין לי אפשרות, להתרגל למצבים שאין לי את היכולת או את הרצון. להתרגל למצבים שאני לא מרגישה טוב וגופי לא נשמע לי. להתרגל לימים שבהם הקדוש ברוך הוא בעצם עורך לך היכרות עם חוסר האונים שלך.

מפתיע אותי בכל פעם מחדש איך מתוך חוסר האונים המשווע הזה אני מוצאת אותו שם. את היד המנחמת. את אותה יד שמבקשת ממני לבדוק איך בכלל הגעתי לשם, ואם אני זוכרת את פתח היציאה החוצה. אותה יד שהיא גם שבט וגם משענת. אותה יד שאותי לא עוזבת.

והחושך הזה הוא למעשה האתגר הכי גדול שעומד בפני כל יהודי. אתגר שמוציא אותך לחיפוש. חיפוש אחרי אבא. אתגר שמבקש ממך למצוא את אבא באותה נקודה של זמן. ובכלל לא משנה אם קר לי. או שעכשיו יש עננות נמוכה שנמצאת ממש בגובה העיניים שלי.

האתגר הזה שעומד בפני ובפני כל יהודי זה להבין שאתה חייב להחזיק באמונה, ולא משנה מה עובר עליך, וכמה הראש כואב לך. אתה חייב להבין מי זה שמושך בחוטים. אתה חייב להיות יהודי מאמין.

המילה אמונה פירושה לתת אמון במי ששלח אותך לעולם הזה. במי ששלח אותך למשימה הספציפית שאתה נמצא בה. קשה ככל שתהיה, מטרידה ככל שתהיה. אתה נותן אמון בקדוש ברוך הוא, ולא עוזב.

בספר דברים פרק ח', כתוב "למען ענותך, לנסותך, לדעת את אשר בלבבך, התשמור מצוותי, אם לא". בורא עולם, מביא לנו נסיון, בכדי לדעת מה יש בתוך הלב שלך. לדעת מה האמת שלך. אם תישאר איתי, או ברגע הכי קשה תעזוב אותי. בנסיון של אמונה נמצאת הפנימיות שלך, שם מונחת האמת בלי משחקים ומניפולציות. איפה שאין רשות לאף אחד להיכנס.

לחיות אמונה פשוטה ותמימה זה להחזיק חזק בתורה. להחזיק חזק במצוות. להחזיק חזק כשהכל עובד נגד השכל, כשהכל עובד נגד ההגיון. "שיוויתי השם לנגדי תמיד" (תהילים), גם כשהמציאות היא לנגדי, אני רואה רק את השם. ובדיוק שם מתחילה האמונה, בלילה. במקום של חושך.

חז"ל מלמדים אותנו שכשאדם מאמין באמת, אין לו קירות. אין משהו שיכול לעצור אותו. העם היהודי  נמצא מעל הטבע. אין בכלל הגיון להישרדותנו. במהלך כל הדורות כשכולם סביבנו עומדים עלינו לכלותינו. האמונה היא זאת שעמדה לאבותינו ולנו. האמונה שאין עוד מלבדו היא זאת שעמדה ועומדת לנו עד עצם היום הזה.

האמונה מתחילה איפה שנגמר ההגיון והיכן שמתחיל הבלבול, איפה שמתחילות כל השאלות והקושיות, ואיפה שנגמרות לכולם התשובות. האמונה מצריכה אימון, האמונה מצריכה התבוננות. מצריכה אומץ להרפות מהאחיזה שלנו ב"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". האמונה דורשת  ממני ענווה והבנה בלתי מתפשרת בעובדה שנשלחתי למשימה שנקראת "חיים" ע"י מי שאמר והיה העולם. ואני נותן בו אמון מלא. אמון מלא ולא חלקי. אמון חזק ואיתן כסלע.

כבר מריחים אותך

בס"ד

שבת זה המקום הכי שפוי בעולם. אין לי שמץ של מושג איך אפשר להתרומם בלעדיה.

שבת זה מנוחת הנפש. מנוחת הגוף. מנוחה של הבריאה כולה.

הכל נעצר לקבל פני שכינה. הכל נעצר בככדי לקבל אהבה. לקבל את נועם השם.

לחלל שבת זה כמו לעצור את הדופק של העולם. לעצור את כדור הארץ.

איך אפשר בלעדייך שבת אהובה שלי? איך?

כמה טוב שאת בפתח.... כמה טוב....

כבר מריחים אותך.

לא לעזוב את המקום

בס"ד

כמה כח ורוח במפרשים צריך לאסוף אחרי חודש אלול וחגי תשרי ולהתחיל לצעוד. להתחיל לחדש את עצמי ואת עבודת השם שלי בתוך כל הכאוס הזה שנמצא בעולם. בתוך כל הכאוס הזה שנמצא בתוכי וקורא לי לעשות הפסקה מידי פעם. ככה סתם בשביל לשאוף אויר.

נסיוני הקצר מלמד אותי שלעיתים הפסקה בכדי לשאוף  אויר יכולה להיות מקום די מסוכן. הפסקה קטנה ככל שתהיה יכולה להוביל אותך למקום שיכול להפתיע את הדבוקים ביותר. את המאמינים ביותר. הפסקה פירושה להתחיל ללכת אחורה. להתחיל את הריחוק מאבא שבשמים.

הרבי מקוצק נותן משל מדהים לאלו שמטיילים בעולמו הקסום של בורא העולם, ומסביר שהקדוש ברוך הוא הוריד סולם מהשמיים אל האדמה, ובו הוריד את כל הנשמות לכאן. ברגע שכולם ירדו לכאן, הרים הבורא יתברך את הסולם, ללא אפשרות לחזור לשמים ללא הסולם הזה.

חלק מהנשמות הביטו לשמיים ואמרו "אין לנו סיכוי להגיע לשמים", והלכו לדרכן. חלק מהנשמות ניסו פעם פעמיים לקפוץ לשמים ולאחר שהבינו שאין להם סיכוי להצליח, הלכו לדרכן. וחלק מהנשמות עמדו וקפצו בכדי להגיע לשמים, וצעקו לקדוש ברוך הוא. וכל אותו הזמן הם ידעו בבירור שאין להם אפשרות להצליח, ובכל זאת לא התייאשו. בכל זאת המשיכו לקפוץ. וכשהבורא ראה שהם לא מתייאשים ובכל פעם מנסים מחדש, ריחם עליהם והרים אותם לשמים.

בכדי לחדש את עצמנו, בכדי לחדש את הווייתנו הפנימית. את השמחה וההתלהבות שיש בצעקה מעומק הלב, ובכלל בחיי היומיום שלנו, אסור לנו להתייאש. חייב להיות לנו ברור שלהרים ידיים זה המקום הכי קל שאפשר ליפול אליו. זה המקום של המתייאשים. אלו שלא באמת רוצים.

מוטלת עלינו החובה מתוקף היותנו יהודים לא להיחלש. לא לקחת הפסקה. לא להיות בנאלי ומורגל בעבודת השם. למרות הדמעות והקשיים ואולי דווקא בזכותם, צרים להמשיך ולקפוץ למעלה בהתלהבות, בשמחה. לעשות את הכל בכדי שנעזוב את העולם הזה כמו שבאנו. 

הציפיה של הקדוש ברוך הוא מאיתנו היא לא שנצליח להוריד את הסולם בחזרה לאדמה. הציפיה היא בעצם להמשיך ולהיות עקבי. לא להרפות חרף הכשלונות. חרף המאבקים הבלתי נגמרים. הציפיה היא להמשיך ולא לעזוב את המקום. הווה אומר לא לעזוב את המקום שבו השם לקח את הסולם, אותו מקום שאתה עומד עליו ופונה ללכת מרוב ייאושך. והכי חשוב לא לעזוב את המקום ברוך הוא. כי הוא מקומו של עולם.