להיות אני

בס"ד

הייתי בטוחה, כל כך בטוחה שזה מה שיהיה, שזו התכלית שלי. מהיום שאני זוכרת את עצמי, עוד משחר ילדותי, הייתי משוכנעת לחלוטין שבאתי לעולם הזה בכדי להשאיר כאן חותם. לא ידעתי שלהשאיר חותם בעולם. זה בעצם להבין מי אתה באמת, לקלף מעליך את השכבות המיותרות שאספת כל חייך, ולהיות עצמך.

אחרי שנים הבנתי, שהעבודה הרוחנית הקשה ביותר זה להיות אני, להיות רונית. לא לנסות להידמות למישהו אחר, לא לשאוף להיות חיקוי של מישהו שרחוק עד מאד מלהיות המהות הפנימית שלך.

אחרי ימים רבים, הבנתי שלהיות אני, זה אומר לחפש אחר האמת שמוטבעת עמוק בתוך הדי. אנ. איי של נשמתי. היא מוטבעת שם מהיום שבורא עולם נפח אותה לתוך גופי, זהו חלק מהדרך לגילוי המלכות ששוכנת בתוכי.

להשאיר חותם בעולם שאבא שלי ברא, זה לקיים את מצוותיו גם כשהדבר נוגד את הטבע שלי, גם כשלא ממש נוח או נעים לי. הוא יצר אותי, ורק הוא יודע מה טוב עבורי, וזו דרכו לקרב אותי לשורש האמיתי לגילוי נשמתי.

אני יודעת בוודאות שבסוף המסע המופלא של הנשמה, הוא יחכה לי. הוא ימתין לי בזרועות פתוחות, הוא יבקש לדעת אם עמדתי במשימה, אם הצלחתי ללקט את כל השושנים שנשתלו עבורי בגן, אם הצלחתי שלא להתעייף בדרך, אם הצלחתי להוריד מעצמי את כל המסכים שהפרידו בינינו כל החיים.

הוא יחבק אותי חזק וישאל אם הצלחתי לתת בחינם ובמאור פנים גם כשלא רציתי, אם עשיתי הכל בכדי לתקן את מה שהיה באפשרותי לקלקל. הוא ידרוש לדעת כמה אהבה נתתי לשאר ילדיו, כמה ריחמתי על מי שפשט לפניי את היד.

הוא יניח את ידו על ראשי ויבקש להבין אם התגאיתי על הבריות, או שבעצם לימדתי עליהם זכות, והתפללתי שיזכו לחיי העולם הבא. הוא יתהה בכנות שאינה מותירה מקום לספק, האם עשיתי הכל לקדש את שמו ברבים וללכת בצניעות שאינה משתמעת לשתי פנים.

את כל השאלות הכי קשות הוא ישאל, ועליי להיות מוכנה. בכל יום אנשים עוזבים את העולם ככה פתאום, וצו השעה שאבין שאין לי מלאי של זמן שעומד לרשותי. אין לי חיים אחרים, החיים זה כאן ועכשיו, החיים קורים ברגע זה ממש לנגד עיני, ואין לי כוונה להתחלף בהם עם אף אחד.

זו אני, וזו עבודתי הרוחנית. לגלות בכל פעם פן אחר במהותי. גילוי מרעיש מאין כמוהו, גילוי מהפכני ממש. גילוי שהוא הוא הדבר הבא. גילוי של מסירת כל רצונותיי להשם יתברך. גילוי שכולו אהבה, שמים רבים לא יוכלו לכבותה, לא יוכלו לכלותה.

כל יום אני לומדת את השפה הנסתרת של המסע האישי שלי לגילוי מלכותו, מקלפת שכבות של הגנה, מקלפת שכבות של עפר. לומדת כל יום מחדש להיות בת של מלך, עם כל הבונוסים המתלווים לתואר הנכסף. לומדת כל יום ללכת אחר חוקיך, למען תשימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך.

האויב הכי גדול

בס"ד

אני חושבת שהאויב הכי גדול בחיים שלנו זה ההרגל. ההרגל הזה שקוראים לו להתרגל יכול להיות מאד מסוכן עבורנו אם אנחנו לא יודעים מתי לשים לו גבולות. מתי אנחנו יודעים לעצור אותו ולומר לו עד כאן.

ההרגל הזה יכול לאכול אותנו מבפנים ולהרוס לנו חיים שלמים. להרוס לנו רגעים של מתיקות ושל עולם שלם שמתקיים לידינו. עולם שלם שמתקיים בתוכנו. עולם שמתקיים לנו בתוך הבית.

ההרגל הזה גונב לנו את ההצגה, הצגה יומית שרצה כבר שנים, הצגה מדהימה שכתב אותה התסריטאי הראשי, שבאופן חריג מחליט להפתיע אותנו בכל פעם מחדש.

כיהודים מאמינים אסור לנו להתרגל לניסים שאנו עדים להם בכל יום. ניסים שסובבים אותנו בכל נשימה מחיינו. ובכל רוח שמלטפת לנו את הפנים. בכל קרן של שמש שמייבשת את העלים.

ניסים שנמצאים בכל משיכת מכחול עדינה בשמים, ובטיפות של הגשם שמזכירות לנו שמזג אוויר זה דבר לא צפוי בכלל. והשמש עוד תזרח מעלינו יום אחד.

ניסים שכל אמא מוצאת בשפתיים מחייכות של הילד, ובעובדה שהוא נכנס למקלחת בזמן. ניסים שנמצאים בתחתית ריקה של ארגז הכביסה, ובמדחום שמראה שהחום שלו ירד.

ניסים שכל ילד פוגש מתחת לעטיפה של סוכרייה, ובעובדה שאמא החליטה לוותר על צחצוח השיניים. פלא עצום שנמצא בחיבוק של אבא, ובארוחת צהריים שהוא כל כך אוהב.

להתרגל פירושו להיות כפוי טובה. לא להעריך כמה טוב לנו בעולמו יתברך. זה להתעלם מהחסדים ומהדברים הקטנים שיכולים להפוך אותנו להיות אנשים מאושרים.

צריך רק לשנות את הראייה. לשנות את ההתבוננות. להיפטר מההרגל הזה שמסתיר לי את הרחמים הרבים שבזכותם אני חי. בזכותם אני עומד על הרגליים. בזכותם אני יהודי.

חייבים לעשות מאמץ ולהרגיש את ההשגחה המדהימה בכל כאב שאני מרגיש. בכל אבן שאני נתקל בה בדרך. בכל פעם שמישהו עוצר אותי מלהמשיך. בכל פעם שאני נופל ובטוח שהפעם אין ידיים מספיק חזקות להרים אותי.

צריך לקום בבוקר בידיעה ברורה שלא יכולתי להתעורר לבד, ולשאול איך זה שהשמש האירה לי מהר מידי. זה לקום עם הבנה שמישהו הושיט לי את היד, כי בלעדיו זה לא היה קורה בכלל.

האויב הכי גדול שלנו זה ההרגל. אותו הרגל שמונע ממני להיות שמח, אותו הרגל שמונע ממני לראות כמה העולם של אבא שבשמיים מדוייק להפליא. ההרגל הזה משאיר את הקדוש ברוך הוא אנונימי. משאיר אותו מאחורי הקלעים. משאיר אותו מציץ מן החרכים.  

פגישה ראשונה

בס"ד

אני זוכרת שפגשתי אותה בפעם הראשונה לפני כעשר שנים. היא עדיין היתה מכוסה כולה. לא נתנה לי לראות אותה כפי שהיא. עדיין מעמידה פנים שהכל בסדר. שהיא מאושרת. מחזיקה בדעה מעורפלת שהחיים שלה הם כמו ציור אחד גדול עם צבעים של קשת.

ברגע שהצלחתי לראות מבעד למסך הדמיון. ברגע שהצלחתי להסיט את הוילון ולהביט לה לתוך הלבן של העיניים גיליתי אותה. גיליתי איפה בדיוק היא מסתתרת. איפה בדיוק היא מונחת.

לקח לי שנים לשכנע את הנשמה לצאת. לצאת החוצה. להשאיר את הספקות ואת הלבטים לימים אחרים שכבר עברו. להשאיר את הרגישות המיותרת ולהעיז לראשונה בחייה לחשוב קצת אחרת.

כשפגשתי אותה לא היה לי קל. אפילו מביך משהו. היא הגיעה עם מטען כבד מאד שאילץ אותה להכיר בפחדים שעוטפים אותה. בחששות של היומיום. בדאגות שדופקות מידי פעם על הדלת.

היא הביאה איתה דעות קדומות, וקבעון של מחשבה. שלא לדבר על הצורך הבלתי נגמר באישור של הסביבה. באישור של אמא. באישור שלה עצמה, לצאת אחת ולתמיד מעמק הבכא. 

היא לא ממש ידעה שכל מה שהיא היתה צריכה זה רק מנה אחת קטנה של אומץ. אומץ להתנער מהכל. להתנער מהעפר שנדבק בכל מקום אפשרי. להתנער מהשקר.

אומרים חז"ל שמי שרוצה להכיר את בוראו, חייב קודם להכיר את נשמתו. את אותה נשמה שנמצאת אי שם, ואנחנו מתעלמים ממנה. מתעלמים מהקריאות שלה. מתעלמים מקיומה.

קילו של עגבניות בסופר אנחנו בודקים יותר טוב. אנחנו דואגים להכניס לשקית רק עגבניות יפות, רק עגבניות חלקות, ללא פגם. ולמה כשמדובר בנשמה שלי, אני לא טורחת לבדוק את האיכות. לא טורחת להתבונן האם היא מקיימת את ייעודה.

העגבניות יכולות לתת לי משהו שמתאים רק לעולם הזה, ואילו הנשמה היא זאת שתביא אותי לעולם הבא. הנשמה היא זאת שאיתה אני קמה בבוקר והולכת לישון. היא זאת שלא עוזבת אף פעם.

במזמור "לכה דודי", רבי אלקבץ מבקש "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי". הרב הקדוש מבקש מהנשמה היקרה שתילחם על מקומה. שלא תאפשר לעולם הזה להוליך אותה שולל. שלא תאפשר להבל להסיח את דעתה.

"התעוררי התעוררי כי בא אורך, קומי עורי". זה הזמן שלך מתוקה. זה הזמן שבו את יכולה להמריא. זה הזמן שאת יכולה לקנות חיים של נצח, חיים של תורה, חיים שבהם "כבוד השם עליך נגלה".

לצאת מהקווים

בס"ד

לפני כמה ימים בדרכנו לבית הספר, שאלה אותי הללי מרים הקטנה, "איך ייתכן שלקדוש ברוך הוא יש כל כך הרבה צבעים?". תפסתי את ידה והשבתי לה שהוא זה שברא את כל הצבעים כולם. גם את התכלת, ואת הכתום, ואת הירוק. "והוא זה שמצייר את הפרחים שיש לנו בגינה?" תלתה בי עיניים סקרניות. "כן מתוקה, הוא הצייר של כל העולם כולו".

כשהגענו לכניסה ראיתי שהיא לא רגועה. התשובות שלי לא סיפקו אותה. "אמא, אם הוא זה שמצייר את הפרחים והעצים, איך זה ייתכן שהוא אף פעם לא יוצא מהקווים?". רציתי לאכול אותה באותו הרגע. לאכול כפשוטו. נתתי לה חיבוק מועך במיוחד על התמימות שהיתה בשאלה. "נדבר על זה בבית".

ניסיתי לחשוב על השאלה של הללי ולא הבנתי כמה היא מדוייקת. איך זה שהשאלה שלה נותנת לי מענה על כל כך הרבה שאלות אחרות. איך זה באמת שבורא עולם אף פעם לא יוצא מהקווים. איך זה שהעולם שלו מושלם כל כך.

בזמן שתליתי כביסה ניסיתי למצוא תשובה שתניח את דעתי. או יותר נכון את דעתה של הללי. חשבתי קצת מחוץ לקופסא והגעתי למסקנה שמילת המפתח זה שלמות. הקדוש ברוך הוא ברא שלמות. ואני וכל אדם בעולם נכללים בקטגוריה הזאת. שלמות שנוגעת בכל פן בחיים שלנו. שלמות שמתבטאת בחיי היומיום שלנו.

האדמו"ר מסלונים זצ"ל אמר שאתה יכול לחלוק על כל אדם בחיים שלך. אבל על השם יתברך אסור לך לחלוק. והמשמעות של המושג לחלוק על השם, היא לא להיות מרוצה מהדרך שהוא מנהיג אותי.

ובדיוק שם נמצאת השלמות. במקום שאני הכי לא מרוצה. שלמות שקשה לי לקבל אותה, כי היא מכאיבה לי. כי היא מאלצת אותי להתמודד. שלמות שמגיעה מהמקום הכי מושלם, ולא משנה כמה היא משבשת את התוכניות שלי.

איוב אמר "מבשרי אחזה אלוק". מהבשר שלי, מהכאבים שלי אני רואה את אבא שבשמיים. מהפצעים שעדיין לא הגלידו אני מבקשת את הקירבה. זאת השלמות בהתגלמותה.

בורא עולם לא יוצא מהקווים. נקודה. וזה אומר שכל מה שקורה לי נועד להביא אותי למקום הכי נכון עבורי. זה אומר שכל מה שמתרחש סביבי ובתוכי בא להביא אותי לפגישה עם זה שיודע לצייר הרבה יותר טוב ממני.

אצלו נמצאים הצבעים והגוונים שבהם אני צובעת את חיי, וממנו מגיעים הפרחים והעצים שצומחים לי בצידי הדרך. ממלכו של עולם אני מקבלת את הכוח לצעוד למקום שלם. למקום שבו אני אמצא את הדרך להשלים את מה שחסר לי.

לצאת למסע

בס"ד

פעם הייתי בטוחה שהמושג לחזור בתשובה מצביע על חנות בגדים שנמצאת אי שם באזור בני ברק, בואכה בית הכנסת לתפילת מנחה, וכלה בלאכול חמין בשבת.

לא שיערתי לעצמי שזאת רק הפסיעה הראשונה. לא חשבתי שהעבודה הקשה נמצאת עוד לפני. לא תיארתי לעצמי שהעבודה האמיתית אומרת לי לצאת לחיפוש. לצאת לגלות את האבן הכי יקרה בעולם. לגלות את הנשמה שלי.

באותם הזמנים נשגב היה מבינתי שעלי בעצם למצוא את הכנפיים העדינות שלי ולבדוק איך זה שעד עכשיו הן שכחו להמריא. איך זה שעד עכשיו הן הסכימו להיות מונחות על הקרקע. איך זה שלא ידעתי על קיומן.

לקח לי קצת זמן וגם כמה דמעות עד שהתחוור לי יום אחד שזה מתחיל שם. בדיוק שם. באותו הרגע ששמתי את הכיסוי ראש. באותו הרגע ששמתי חצאית וחולצה צנועה. באותו הרגע המסע שלי יצא לדרך.

כמה מנחם היה להבין שהמסע הזה בעצם לא נגמר בחיצוניות. המסע הזה לוקח אותך לבדוק את גבולות היכולת הגשמית שלך. את המרחק המדויק בין השכל ללב. המסע הזה מוציא ממך את הטוב ביותר שיש לך. את הטוב ביותר שהקדוש ברוך הוא נטע בך.

יש לי תחושה שאנחנו חסרים בהבנה שצריך לדעת ליהנות מהדרך. מה יותר מהנה מהעובדה שאתה יודע שבסוף כל השאלות, בסוף כל הפחדים. בסופם של כל פעימות הלב שמזכירות לך איפה בדיוק  החולשות שלך, תמצא את שאהבה נפשך. תמצא את אבא. אבא שלך. שמחכה בפתח. מחכה רק לך.

"לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל". אם אתה קורא לי אומר הקדוש ברוך הוא ואתה כל הזמן עייף, סימן שאתה לא עובד אותי נכון. אם בזמן עבודת השם יש בנו עצבות, מן הסתם אנחנו לא עושים זאת נכון. אנחנו מפספסים נקודה עיקרית. מפספסים את העיקר.

העיקר הוא לא לשכוח ליהנות מהתהליך. ליהנות מהאהבה האינסופית. אפילו שהאהבה הזאת מגלמת בתוכה שוליים ברורים, אפילו שיש לה הנחיות, אפילו שיש בה מניעות שלא תמיד נשמעות הגיוניות. בדיוק שם טמונה האהבה. מתוך הגבולות והאיסורים של החומר אפשר למצוא את החופש שנמצא ברוח.

בכדי לגלות את היופי של המסע המופלא הזה אנו מחוייבים להיות טוטאליים. להיכנס למים ולא להשאיר שערה אחת בחוץ. אומר הרבי מקוצק זצ"ל על הפסוק "השמר לך מעלות להר ונגוע בקצהו". שתיזהר לך רק לקחת חלק מההר. אם עלית כבר להר. אם עלית להר סיני, לאותו הר שקיבלנו בו את התורה. תכבוש את כולו. אל תיקח רק חלק.

הפרשנות המדהימה של הרבי מקוצק צריכה להיות נר לרגלינו. עלינו להישמר מלקחת רק חלק מהתורה. להישמר מנגיעות חטופות פה ושם. אם כבר זכינו לצאת לדרך. כדאי לסיים אותה. כדאי להגיע לקו הסיום אחרי שכבשנו את ההר כולו.

אמא

בס"ד

אמא שלי

אמא שרה נקברת בחברון. אמא שעוזבת את החיים. עוזבת אותי, ומשאירה לי זמן לחשוב. לחשוב על הימים של אז, ועל הימים של היום. תהיתי ביני לבין עצמי, אם היתה לי אפשרות לדבר איתה לרגע. רגע קטן. מה בעצם הייתי אומרת לה. מה הייתי מבקשת.

נדמה לי שהייתי מבקשת ממנה סליחה. סליחה אחת גדולה. סליחה על שאכזבתי אותה. סליחה על כל אותם הפעמים שלא עמדתי בציפיות. וסליחה על מקרים מסויימים ששכחתי לראות. לראות לנגד עיני את התכלית. לראות לנגד עיני את משנתה הברורה, את הליכתה ללא מורא אחרי מי שאמר והיה העולם.

סליחה על שלעיתים שכחנו את הנתיב הנכון, ועל העובדה הכה מצערת שאנו בוחרים להתעלם ממה שמבדיל אותנו מהגויים. ממה שהפך אותנו להיות לעם. לעם נבדל מכל אומות העולם.

אנחנו יודעים כמה נלחמת עבורנו. ואיזו כברת דרך עברת. אנחנו יודעים איזו מסירות של נפש נתת בכדי שילדייך ילכו אחריך. בכדי שיוצאי חלצייך יקדשו את שמו של ריבון העולם.

אני יודעת אמא בתוכי שאת למעלה משגיחה. שאת למעלה מוחה עוד דמעה מלוחה. אני יודעת שאת בוכה על אבדן של דרך, ועל שפרח מזכרוננו איך חיים בארמונו של המלך.

אני יודעת אמא ומרגישה את כאבך על אחיותיי האהובות שיצר הרע מכלה בהן כל חלקה טובה, ומעלים מהן את העובדה שהן בנות של השם יתברך. הוא מעלים מהן את העובדה הכל כך יקרה שהן נבחרו לייצג אותו בכבוד. ובהרבה אהבה.

ברור לי אמא שבמקום שאת נמצאת בו עכשיו את יכולה לשמוע את השכינה בוכה, את יכולה לדעת את הכאב העצום שהיא חשה בגלות, עם כל ילדיה שהלכו לה לאיבוד.

אני בטוחה שאת שומעת את הקדוש ברוך הוא שואג כמו אריה. צועק ומרעיד בקולו את כל משמרות היום ואת כל משמרות הלילה ושואל את מלאכי השרת "איה כבודי?".

אני יודעת שאת מרגישה את דמעותיו של אבא זועקות בכל לילה "איה מוראי". דמעות שנשארות בלי מענה, דמעות שמבקשות לדעת למה הלכנו כל כך רחוק. ואיך זה שעדיין לא השכלנו לחזור.

אני מבקשת ממך אמא שרה אהובה. שתסבירי לאבא על הבלבול הגדול שאנו שרויים בו. תסבירי לו על האמת שהיא נעדרת ועל הקושי שאורב לנו בכל פינה ברחוב.

תסבירי לו איך יצר הרע משתולל, תבהירי לו שבדור הזה קשה לנו להיאחז. תייצגי אותנו אמא ותזכירי לו את צניעותך. תזכירי לו כמה דאגת לשמור על קדושתך.

תלמדי עלינו זכות במרום, ותספרי לאבא שיצאנו כבר לדרך, שיצאנו לחפש אותו בעולם. שארזנו תיק כבר לפני אלפיים שנה, והנחנו בו ספר וגם תפילין. הנחנו בו חלות של שבת וקריאת תהילים. ולא שכחנו לקחת איתנו כוונות טובות ורצון אמיתי.

אולי בסופם של החיים נגיע אליו חבולים וכואבים. ואולי אפילו קצת עייפים. ואפילו יש סיכוי שאבק ידבק לבגדינו, וקוצים סוררים ישתלחו ברגלינו, אבל לכל אלו לא ניתן לעצור אותנו. תסבירי לו אמא שזה ממש עוד קצת ואנחנו מגיעים. אנחנו ממש בקילומטר האחרון. והפעם נסיים את מה שהתחילו אבותינו. את מה שהתחילו אמותינו. הפעם הזאת נסיים את מה שאת התחלת אמא יקרה. אמא של כולנו. אמא שרה.