געגועים

בס"ד

הזיכרון האחרון שלי ממך היה כמה שעות לפני לכתך. כמה שעות לפני שארזת את כל תמונות הילדות ואת הריח הנפלא, בתוך דבר אחד שנקרא סבתא. סבתא מרים. סבתא שלי.

לא יודעת למה רציתי לכתוב לך. אבל בשבת האחרונה זה הרגיש לי דחוף לשתף אותך במחשבות שעוברות לי בראש. לשתף אותך ברגעים האלו שאני מחפשת את המקום שלי, ואת העקבות בחול של אבא שבשמיים.  

בחיים של תחרות בלתי נגמרת וחתירה להשגת עוד מנות גדושות מהחיים שחייתי, לא הבנתי שאני מאבדת את התמימות. לא הבנתי שהאמת לא מונחת אצלי בכף היד.

ככל שאני צועדת בדרך של תשובה. בדרך של נדודים בין העולם הזה לעולם הבא, אני מתחילה להבין את הגודל שלך. אני מתחילה להבין מה פספסתי ואיך זה שלא ישבתי כל החיים לצידך. איך זה שלא ישבתי למרגלותייך.

לא השכלתי לראות מבעד לשתי המטפחות שעטפו לך את הראש. מבעד לפשטות ולהסתפקות במועט שאת היא זאת שחיה את החיים האמיתיים. את היא זאת שהרבה הרבה יותר חכמה ממני, גם בלי ללמוד לתואר ראשון, גם בלי לרכוש מעמד חברתי גבוה. ובלי לרוץ כמו מטורפת אחרי ההבל.

לבושתי הרבה לא הבנתי איך אפשר לחיות ללא המודרניזציה וללא הנאות העולם הזה. איך ייתכן להסתפק במרק ובפרוסת לחם ושהשיא של היום מבחינתך זה לדבר עם הקדוש ברוך הוא ? לדאבוני לא ידעתי שהאושר האמיתי נמצא בבית שלך. בשכונת מרמורק העתיקה.

מסירות הנפש שלך ראויה להערצה. אפילו שלא ידעת לקרוא ולא ידעת לכתוב. לא חיפשת קיצורי דרך. אפילו שלא היית בקיאה בהלכה והכוונה של הברכות, הלב שלך היה נתון למקום אחד. הלב שלך היה בידיים של הרועה הנאמן.  

אט אט מתחוור לי כמה טעיתי וכמה השגיאה היתה מביכה. לא שיערתי בנפשי שהדרגה הקשה ביותר בעולם היא להיות את. שהדרגה הקשה ביותר היא להיות יהודי פשוט. יהודי שמאמין בקדוש ברוך הוא ללא פשרות. יהודי נאמן לרועה. יהודי כמו שאת היית.

והנאמנות הזאת שאני כותבת עליה זה משהו שאני מנסה לרכוש. זה משהו שכל יום מוציא ממני דם, ומוריד לי דמעות, זה משהו שעולה לי בחיבוטים של הנפש, ובשאלות שנותרות ללא מענה.

האמונה שלך במלכו של עולם בתוך כל החושך שהיה סביבך מביאה אותי להבנה שאני רק בתחילת הדרך. אני נמצאת בפתח. בפתחו של המסע המאתגר כל כך שנקרא אמונה פשוטה ותמימה.

אין לי בכלל מושג איך אני מסיימת את המסע, אך אני יכולה להבטיח לך שלא אפסיק לרגע לחפש אחרי התמימות, לחפש אחרי הפשטות, לחפש אחרי מוצא פיו של הקדוש ברוך הוא. אני מבטיחה לך סבתא מרים שעד נשימתי האחרונה אעשה הכל בכדי להיות ראויה להיקרא יהודיה.

עוברת אורח

בס"ד

הכי קשה זה להבין את הזמניות שלי בעולם. את שעון החול שעומד לנגד עיני ומנסה להסביר לי בסבלנות רבה, שכל מה שאני מרגישה, שכל מה שאני בטוחה שאני רואה, זה בעצם משהו חולף. זה לא באמת שלי. זה לא באמת נשאר לי בידיים.

בנקודה אחת של זמן אתה מבין שאין לך בלעדיות על כלום. אין לך שליטה על הזמן שהגעת לכאן או על השנייה שתעזוב יום אחד. אין לך טאבו אפילו על עצמך. 

הגעתי לכאן רק לביקור קצר. רק בכדי לברר לעצמי כמה דברים. הגעתי לכאן לא בכדי לתקוע יתד ולא בכדי להישאר כמה שיותר. הגעתי לכאן בכדי לעזוב יום אחד.

לרגעים מסויימים התובנה הזאת מתגנבת לתוך המחשבה, ומאלצת אותך להביט על החיים. מאלצת אותך להביט על העוברים ושבים ועל מה אני עושה פה בכלל. לרגעים מסויימים שבהם הראות בהירה יותר עבורי מסתבר לי שאני רק עוברת אורח בעולמו של הקדוש ברוך הוא.

סברה שמחייבת אותי לנקוט במשנה זהירות. ולהתחשב באורחים הנוספים שעושים איתי את אותה הדרך. סברה שמחייבת אותי לשים לב לפרחים שפורחים בגינה ורגישים כל כך לאור.

להיות עוברת אורח זה מחייב אותי להקשיב. להקשיב לקולות שקוראים לי לאסוף את האבנים והמרגליות שנקרות לי באמצע המסע. קולות שקוראים לי להמשיך ולא להירתע. קולות שקוראים לי לא להביט לאחור.

להיות עוברת אורח זה מחייב אותי לראות את עצמי מבעד למסך. מבעד לכל מצג השווא שנקרא "עלמא דשיקרא". זה לראות את מלכו של עולם בכל נסיון שאני עוברת, ובכל קרן של רחוב, חדה ככל שתהיה.

להיות עוברת אורח זה מחייב אותי לקבל את ההנהגה של מלך העולם באהבה. זה לדעת לקבל את המלכות הזאת בהכנעה. גם אם לפעמים זה פוצע אותי. גם אם זה דוקר. אני חייבת להמשיך את ההנהגה הזאת לקבל.

להיות עוברת אורח זה מחייב אותי לשאול מי ברא את אלה, ומי עשה אותם שונים ממני. זה מחייב אותי לשאול מתי יסתיים המסע, ואם בכלל אני אהיה מוכנה, ואולי זה רק לעבור לתחנה הבאה.

להיות עוברת אורח זה מחייב אותי לאהוב. לאהוב את המלך ואת האורחים הנוספים, זה מחייב אותי להיזהר שלא לפגוע ברגשות של אחרים. זה לאהוב בחינם גם כשהלב סגור על מנעול ובריח. ושום הסבר את הדעת לא מניח.

להיות עוברת אורח זה להריח את הבשמים שבארמון, שמזכירים לי שדלתו של המלך פתוחה בכל יום. זה להריח את התפילות שעולות לאיטן, ומבקשות שיהיה ערך לשהות שלנו כאן. להיות עוברת אורח זה בעצם להוקיר את הדרך ואת הזמן, שאולי עוד נותר....

מילים

בס"ד

כל מילה שנאמרת, וכל מילה שנכתבת

בעצם מסתירה אמת אחת גדולה.

מסתירים צעקה אחת שיוצאת

בלי לדעת לאן.

צעקה על חוסר היכולת להשלים עם העבר

ועל מה שנלקח זה מכבר

להתפכח

בס"ד

כל חוזר בתשובה מבין שהחלק הכי כואב במסע הזה של התשובה זה להתפכח. אולי זה נשמע כמשהו פשוט. משהו שרק מצריך לחיצה על כפתור, הדלקה של מתג כלשהו. אבל זה לא. זה משהו הרבה יותר עמוק.

במציאות הכמעט בלתי אפשרית של החיים למעשה מוטלת עלינו המשימה לארוז את כל מה שהאמנו בו לתוך תרמיל ענק ולדחוס לתוכו שקרים על גבי שקרים. לדחוס בכל הכוח שעוד נותר בנו שנים על גבי שנים של סיסמאות ריקות מתוכן שהיינו בטוחים שהם הדבר העיקרי בחיינו.

כל פעם שאני קוראת עוד פרוטוקול או עוד חשיפה מהפרשה המזעזעת של חטופי תימן, אני מרגישה כאילו מישהו קרע מעלי את המסיכה. כן, כן, אותה מסיכה שהדביקו לי משכבר הימים על הפנים, אבל כעת, יחד איתה נקרע גם הבשר.

מיום יציאתי מחלציה של אימי לימדו אותי "שטוב למות בעד ארצנו", לימדו אותי את הבדיחה העצובה שהמנהיגים המדיניים רצו באמת בטובתנו, ללא בדל של גזענות, או חשיבות עצמית ששורשה ממקום תרבותי.

מהרגע שפסעתי פסיעות ראשונות הסבירו לי שהדבר הכי חשוב בתורה זה שהלב נקי, אבל אף אחד לא עצר לבדוק האם לב שחוטף ומצער יהודי הוא באמת כזה. אף אחד לא הביט לרגע מסביב לקופסה הציונית שלו ובדק אם אנחנו באמת נקיי כפים, ומה זה נקיון בכלל.

יותר מכל, אני רוצה לבכות ולצרוח בכל הכוח. שיחזירו לי את הזמן האבוד. שיחזירו לי את הדעת שנאבדה, את התמימות שנלקחה, שיחזירו לי את היהדות. שיחזירו לי אותי. רק אותי.

אם אעמיק בזה עוד קצת נדמה לי שגם אני קצת "חטופה", גם אותי חטפו מאבא שלי שבמרומים. גם לי חטפו את הנשמה והסתירו ממני את הידיעה שאני לא יתומה כפי שהתרגלתי לחשוב. גם לי חטפו את המידע הזה שאבא שלי, טאטע שלי, נמצא די קרוב אלי. אבא שבשמים שנמצא במרחק של פעימת לב.

אם הייתי יכולה הייתי יוצאת בחשכת הלילה לשדה רחוק, שרק השם יתברך והאדמה ישמעו את  בקשת הסליחה שלי. שרק העלים והעשבים יעידו עלי שלא ידעתי את האמת שנגנזה ממני. על שלא עשיתי די לחפש אותו. על שלא עשיתי מספיק לגלות אותו. על שלדאבוני הלכתי לרעות בשדות של הבלים.

שתקתי יותר מידי שנים אבא שבשמים, ואין לי את הכוח להמשיך ולאגור את הכעס הזה בתוכי. פשוט אין לי כוח. אני כועסת ואין בי מקום פנוי לסליחה. אין בי אפילו טיפה של אהדה או נקודה של זכות ללמד על מי שגנב לי אותך.

בשנים האלו שעוד נותרו לי אני מבקשת לצעוק ולצעוק את מה שיש לי להגיד, את מה שנמצא שם בתוכי. את מה שנלקח ממני ולא יחזור. את מה שילך ממני ולעולם לא ישוב.

טיפות של הגשם

בס"ד

בכל פעם שטיפות הגשם מרטיבות לי את החלון זה מרגיש לי סגרירי. מרגיש לי כמו שוקו חם וסוודר של בית, ורצון מובן במיוחד להתכרבל מתחת לשמיכת צמר נעימה.

לפעמים נדמה שהרטיבות שמתחוללת לה בחוץ עוד מעט ותיכנס פנימה. עוד מעט ותיכנס להזכיר לי את אותם הרגעים שבהם העננים עברו לגור לי בתוך הנשמה. במקום שאף אחד לא מרגיש.  

אותם עננים שמופיעים להם מידי פעם בחיים שלי, ודואגים להזכיר לי שהם חלק בלתי נפרד מהדיאלוג הבלתי נגמר שלי עם הקדוש ברוך הוא. מהשיחה הזאת שבונה את האישיות שלי, למרות המחאה הבלתי פוסקת מצידי, שיש לי העדפה ברורה לימים של אביב ושמש בהירה.

מחאה שמגיעה בכל פעם שהשמים מתקדרים בתוכי, וכל התחזית מבשרת שסערה חזקה עומדת לפרוץ. סערה שמשאירה אחריה בוץ טובעני, וקור מקפיא שחודר לעצמות, ממש כמו בימים אלו.

סערה שמגיעה ככה פתאום. בלי התראה מוקדמת ובלי להתייעץ איתי לפני.  שלא לדבר על כך שאף אחד לא השאיר לי מספיק זמן בכדי שאלמד איך הולכים בין הטיפות. ואיך שורדים את כל המהומה שהיא הותירה אחריה. ומה עושים עם כל התובנות שנותרו ליד מפתן הדלת.

והמערכת החורפית כדרכה בקודש זמנה קצוב. לא משנה כמה יהיה לי רטוב, וכמה אחפש לי מחסה השמש לא מאכזבת וחוזרת להאיר לי את הבוקר. כאילו דבר לא היה כאן לפני, כאילו כלום לא כאב לי כמה שעות לפני כן.

שמש מחממת שמציינת את העובדה שלא משנה כמה קר, וכמה רטוב היה לי, איכשהו הכל מסתדר בסוף. שמש מחייכת שמעבירה לי מסר ברור שיש מישהו למעלה שמושך בחוטים ודואג שאעבור את הסערה הזאת בשלום. אעבור אותה בלי לקבל כוויות של קור.

כל פעם שיורדות עלי טיפות של הגשם אני מבינה איך החיים שלנו מקבילים למזג האוויר. אותו מזג אוויר הפכפך שמשקף את מציאות חיי. מציאות חיינו. בדיוק באותם רגעים שבהם אתה בטוח שמזג האוויר הנוח והקייצי יישאר איתך לעד, דווקא אז מתחילה הרוח לנוע ולהביא איתה שאריות של שאלות שעדיין מהדהדות שם בפנים.

ואני חייבת להזכיר לעצמי לא לפחד. לא לפחד מאותם זמנים של רעמים ושל חוסר נוחות שמזעזעים את כל מה שהאמנתי בו. ואת כל מה שמרגיש לי בטוח. לא לפחד מהחורף הקודר ומצמצום של האור. בדיוק במקום הזה אני חייבת להזכיר לעצמי ששוכן מרומים מפזר את העננים אחרי הגשם, ושולח אלומות של אור. אלומות של תקווה. שמביאות איתן התחלה חדשה.

המקום הכי בטוח בעולם

בס"ד

ישנם אנשים שמחפשים מקום בטוח. מחפשים פתרונות יצירתיים לחדרים ממוגנים, בודקים אפשרויות לשכלל את הבטחון האישי של כל אחד מאזרחי מדינת ישראל. שלא לדבר על מציאת דרכי מילוט במקרים של רעידת אדמה.

כל פעם אני מופתעת מחדש כמה אנרגיה משקיעים בשיפור המערכות הללו. כמה כסף וזמן. כמה משאבים ודיבורים מיותרים, וכל זאת בכדי להרגיש בטוח. בכדי להרגיש שאני לא פגיע.

מרבית שנותיי הייתי עסוקה בלבנות חומה בצורה, חומה שבנויה היטב. כזאת שתתן לי ולו תחושה קלה ביותר של שלווה. שתתן לי רגעים של הגנה.

ברגע אחד קטן של אמת. כשהצצתי פנימה לתוך עצמי גיליתי שרוב ההחלטות השגויות שקיבלתי בחיי נבעו מהצורך הזה לחוש בטחון. מהרצון לוותר על תחושת הפחד הבלתי נגמרת שהופיעה בחיי חדשות לבקרים.

כשמחוגי השעון עצרו את הזמן עבורי, הבנתי שאני יותר מידי מפחדת. מפחדת ממה יגידו, מפחדת ממה יחשבו. מפחדת מבדיקת הדם האחרונה.

מאד פחדתי לשאול את עצמי שאלות, שלא לדבר על זה שלא הייתי מסוגלת להתמודד עם התשובות. פחדתי מהחיים עצמם יותר מהמוות. פחדתי ופחדתי, עד שהרגשתי שאני חייבת לעבור לגור בחדר ממוגן. בחדר שיעלים לי את כל הפחדים כולם.

חיפשתי אחרי מקום כזה מיוחד. מקום שבו אוכל לברוח אליו מדרך ארוכה. מקום שירגיש לי כמו בית. בית עם ריח של כרית ושמיכה לבנה, ומרק מהביל שאמא מכינה.

ובכל פעם שהפחד יתחיל לשלוח אלי זרועות, וירצה לתקוע יתד בתוך הלב, תהיה לי כתובת. יהיה לי היכן להניח את הראש. ולא מדובר בממ"ד או במקלט ציבורי. רציתי משהו הרבה יותר מוחשי. משהו הרבה יותר אמיתי.

חיפשתי כל החיים אחרי הבית הזה, אחרי המקום שיהיה לי למפלט. צעקתי בקולי קולות אם מישהו מכיר, אם מישהו יודע, אם למישהו יש את הכתובת של הבית ללא פחד. אם למישהו יש את הכתובת של הבית שמניחים בו את מקל הנדודים.  

חיפשתי וחיפשתי ולא ידעתי שזה כל כך קרוב. שזה בהישג יד. ואפילו אין צורך להרחיק עד לארץ רחוקה, ואין צורך לבקש עזרה מהעוברים ושבים. צריך רק להקשיב למי שקורא לך מבפנים. ומבקש ממך להיכנס פנימה. לתוך הלב. לתוך הנשמה. ולגלות את המקום הכי בטוח בעולם.

ובמקום הזה, הבלתי נגמר, מצאתי שהפחדים פינו לאט את מקומם, והספקות עברו לגור מעבר לגדר. וזה לא משנה מאיפה באתי, ובאיזה דרך בחרתי לחזור. תמיד יהיה לי שם מקום להניח את הראש. ואדע שמצאתי את המקום הכי בטוח בעולם. כי אין מקום בטוח בעולם כמו הכתף של אבא. אבא שבשמים.