קצרים - הרבנית רונית שיינפלד - חידוש מדהים בנושא הקורונה - חובה לשמוע ול...

ללכת אחריו

בס"ד

יש בתוכי תפילה שאני נושאת בתוך הלב. בתוך אחד מהחדרים היותר פנימיים של הלב.  אותו לב שידע הרבה כאב, ולא תמיד ידע מנוח. אותו לב שקורא לשם ולא מפסיק לבקש.

אותו לב שמבקש את הצעדים, מבקש את ההליכה החד משמעית. את ההליכה שהלכו בה אבותינו במדבר, את ההליכה בארץ לא זרועה. את ההליכה אחרי מלכו של עולם.

בספר מלכים מסופר שאליהו הנביא מכנס את ישראל ואת נביאי הבעל, "ויגש אליהם אל כל העם ויאמר עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים, אם השם האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו...". אליהו הנביא מסביר לעם נקודה אחת פשוטה. אמת אחת צרופה שחייבת להיות נר לרגלינו.

מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא לא יכול לפסוח על חלק מהמצוות. לא יכול לפסוח על האורך המותר של החצאית ועל כיסוי הראש הנכון. מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא לא יכול לפסוח על שמירת הלשון, ועל מידת הכעס. מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא באש ובמים זה מחייב אותו לצעוד בשביל שיש לו שוליים ברורים מאד.

ללכת אחרי מלכו של עולם, הווה אומר גם בדברים הקטנים ביותר. כשאתה לבד. כשאף אחד לא רואה אותך. איפה שהרצון האמיתי שלך נמצא. אם הוא נמצא בהבל וריק או שהוא נמצא בצעקה לשם יתברך.

מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא חייב להבין שנדרשת ממנו מסירות נפש על קיום המצוות. נדרשת ממנו הקרבה. הוא נדרש לצאת למלחמה ולא לפסוח על שני הסעיפים. להילחם בכל ההתנגדות שקיימת סביבו, עיקשת ככל שתהיה. להילחם ולאטום את כל הפתחים הקטנים שמשאירים ליצר הרע אפשרות להיכנס.

אם אני רוצה ללכת, אם אני רוצה לצעוד בשביל שמוביל אותי בית א-ל, עלי לנקוט משנה זהירות ולהביט בכל אבן שאני נתקלת בה. לשים לב לכל עיקול או משוכה כלשהי, צריך לבדוק איפה אני נותן את הפתח הקטן הזה, איפה אני מתיר את הקשר, איפה אני פוסח על סעיף אחד מדרכו של מלך מלכי המלכים.

אני חייבת לשים לב איפה אני מתפשרת. איפה אני לא מקיימת את ההלכה. איפה אני מעגלת פינות, ואיך זה שכל ההבטחות שהבטחתי רק לאחרונה נמוגו ונעלמו להם.

בכל יום ובכל דקה מהחיים שלנו כיהודים עלינו להביט סביב ולראות שם את העקבות של הרגליים. את הפסיעות הללו במדבר, את ההליכה בארץ של שממה.

ללכת אחריו זאת עבודה שנועדה למנוע ממני את החורבן הבא. את הפתח הבא. את פתיחת הדלת לחיים של ריחוק מאבא. חיים של ריחוק מהבית. ריחוק מהנשמה הטהורה שלי. חיים שבהם אתה הולך לאיבוד, וכל זה רק בגלל שפסחת. רק בגלל שוויתרת לעצמך.

לצאת ממצריים

בס"ד

האדמ"ור מצאנז זצ"ל אמר שיצאנו מעבדות, אבל עדיין לא הגענו לחירות. משפט כל כך פשוט שמאגד בתוכו אמת מכאיבה. אמת שצריכה להיות שעון מעורר עבורי. עבור כולנו.

איך ייתכן שמאז היותנו לעם עדיין לא הצלחנו להשיג את החופש המיוחל. את החירות המדוברת. את העובדה שאנחנו עדיין לא בני חורין. עדיין לא ממש יצאנו ממצריים.

אחרי כל הנקיונות, והכשרת הבית לפסח, אחרי שהוצאנו את כל החמץ מהמטבח, מהלב. נותרו בנו שאריות מאותה חשכה של פעם. מאותם ימים של אפלה.

איך זה אפשרי שבעולם מתקדם כשלנו, בעולם שכולם יוצאים לחופש, בעולם שבו אתה או לפני חופשה או שאתה חוזר מחופשה, עדיין אנחנו תחת הכותרת של עבדים.

כחוזרת בתשובה אוכל לומר שמצרים חיה ובועטת בתוכי. מצרים עדיין נמצאת שם ומנסה להחזיר אותי אליה. מצריים לא משחררת את התושבים שלה מהר. היא יודעת לעמוד על המקח.

כשהבורא נתן בי מעט דעת להביט סביב ולראות איפה אני חיה ולאיזה שפל הגעתי, התחלתי לחפש דרך לצאת משם הייתי חייבת לברוח הכי רחוק שאפשר. הכי עמוק שאפשר.

לברוח מהמקום שאומר לי שאין צדק בעולם. לברוח מהמקום הנמוך הזה שגורם לי להאשים את כולם במצבי האישי. לברוח הכי רחוק מהמקום הזה שאני לא מתבוננת על ההחלטות שקיבלתי, ובמיוחד על התוצאות שמגיעות בעקבותיהן.

לדידי יציאת מצרים זה לקחת אחריות. זה ללמוד איפה החלק שלך בכל מה שקורה לך. איפה אתה יודע להצביע על הטעויות שלך מבלי להאשים מישהו אחר או את מזג האוויר שכבר שבוע נמצא במצב של מעונן חלקית נוטה לגשום.

לקחת אחריות זאת המילה המדוייקת לחיים של חירות. לחיים של חופש אינסופי. אתה בעצם חופשי מהכעס, חופשי מהאגו, חופשי מלחפש אשמים ומהתסכול שמגיע מיד אחרי זה.

השם יודע איך בכל יום אני מנסה לשחרר את עצמי מאותו פרעה, מאותה מצריים שתופסת אותי לא מוכנה ומסבירה לי בהגיון הכי פשוט ומתקבל על הדעת שמישהו אשם בזה שכרגע אני לא מאושרת.

כמעט כל יום אני אורזת תיק ומבטיחה לעצמי שהפעם זה סופי. הפעם אני יוצאת משם ולא חוזרת. הפעם אתגבר על הצורך הקבוע שלי בלמצוא את הסיבה שבגינה נכשלתי, אצל אחרים.

בכדי לצאת ממצריים אני צריכה להדליק נר ולחפש את השגיאות. לחפש את האמת שמתחבאת לה מאחורי ההסברים הדלים, מאחורי הכוונות. מאחורי הדמעות. להתחיל לבדוק את המניעים שנמצאים בתוך הבטן הרכה.

הגיע הזמן לחצות את הגבול וללמוד לדבר שפה חדשה. שפה שבה אני מודה באשמה. שפה שקוראים לה לקחת אחריות. שפה שלא מדברים אותה בארץ מצרים. שפה ששמורה ליהודי שמודה על האמת.

עדיין לא

בס"ד

עדיין לא למדתי להקשיב

לטיפות הגשם שמרטיבות את הרחוב

עדיין לא למדתי להביט

אל התכלת שקישטה עבורי את השמיים

עדיין לא למדתי לראות 

את עצמי מעבר לכל הכלל שעובר לידי

עדיין לא למדתי להריח

את השמנים של דודי ורעי

עדיין לא למדתי למדתי לגעת

בנימים העדינים של הנשמה

עדיין לא חזרתי אליו בתשובה...

לתקן את העולם....

בס"ד

תמיד חשבתי שאני צריכה לתקן את כל העולם. לתקן את כל מי שבטוח שהוא בסדר. את מי שבטוח שהוא עושה את הדברים בדרך הנכונה. את כל אלו שהולכים וגם חוזרים, ואת כל אלו שכל כך הרבה פעמים "טועים".

מה רבה היתה הפליאה שגיליתי יום אחד שהיעוד שלי בחיים זה לתקן, רק שדילגתי על פרט אחד קטן. שולי משהו. דילגתי על העובדה שבאתי לתקן בסביבתי רק בן אדם אחד. והאדם הזה כותב את השורות האלו.

אחרי שנים של ביקורת. ומאמצים בלתי נלאים לערוך שינוי מבורך של כולם סביבי, הבנתי שיש רק בן אחד בכל כדור הארץ שיש ביכולתי לשנות. והאדם הזה הוא אני.

אם אעמיק בזה מעט מחשבה, ואניח שאפגוש מתישהו את כל האנשים שנמצאים בכדור הארץ, חלקם בגוונים שונים ותרבויות שונות, עדיין השליחות שלי תהיה ייחודית רק לי. והיא תתמקד ברונית בלבד.

רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל אומר שכל חסרון שאתה רואה אצל מישהו אחר, קיים אצלך. כמה מפחיד לדעת שכל פעם שחשתי אי נוחות בנוכחות מאן דהוא הגורם הבעייתי היה אני. בגלל שאני לא ממש ידידותית לסביבה.

ואם יש לאנשים שנמצאים סביבי, שלא לדבר על מי שגר איתי בתוך הבית כל כך הרבה תכונות של אופי שהם צריכים לתקן, אז מה זה אומר עלי? מה אני צריכה להבין מכך על עצמי?

עם כל המורכבות הטמונה בכל מפגש מזדמן עם מי שמרגיז אותי הכי הרבה, או עם מי שאני מוצאת אותו כיהיר או גאוותן, אני חייבת לבצע את השליחות שלי. פשוט חייבת. בשביל זה הגעתי לכאן.

אם אניח לרגע את האגו הקטן שלי בצד, אפשר להגדיר את מה שאמר רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל כמתנה. אפשר להגדיר את זה ככלי עבודה שאיתו אפשר להבין יותר טוב את עצמך. להבין יותר טוב את המיקום שלך בטבלת התיקונים העולמית.

אבל יש רק דבר אחד שאני צריכה לקחת איתי בכיס לפני שאני מסתערת במלוא הכוח על התפקיד הרם והנעלה, דבר אחד מהותי שבלעדיו אי אפשר להצליח. נקודה.

לדבר הזה קוראים אומץ. ולא מדובר על אומץ הנדרש ממטפס הרים, או צנחן שקופץ ממטוס. מדובר באומץ להביט לעצמך עמוק בתוך העיניים. להביט ביושר ולהודות. "כן, גם אני כזה".

כמה אומץ אני צריכה בכדי להבין שבכל אדם או סיטואציה שנקרית בדרכי, וגורמת לי להגיב ולא תמיד בדרכי נועם, יש לי שיעור מבורא עולם. שיעור בתיקון. בתיקון שלי. ואך ורק שלי.

טיפות של גשם - טור חובה !

בס"ד

בכל פעם מחדש שטיפות הגשם מרטיבות את החלון זה מרגיש סגרירי. מרגיש כמו שוקו חם וסוודר של בית, ורצון מובן במיוחד להתכרבל מתחת לשמיכת צמר נעימה.

לפעמים נדמה שהרטיבות שמתחוללת לה בחוץ עוד מעט ותיכנס פנימה. עוד מעט ותיכנס להזכיר לי את אותם הרגעים שבהם העננים עברו לגור לי בתוך הנשמה. במקום שאף אחד לא מרגיש.  

אותם עננים שמופיעים להם מידי פעם בחיים שלי, ודואגים להזכיר לי שהם חלק בלתי נפרד מהדיאלוג הבלתי נגמר שלי עם הקדוש ברוך הוא. מהשיחה הזאת שבונה את האישיות שלי, למרות המחאה הבלתי פוסקת מצידי, שיש לי העדפה ברורה לימים של אביב ושמש בהירה.

מחאה שמגיעה בכל פעם שהשמים מתקדרים בתוכי, וכל התחזית מבשרת שסערה חזקה עומדת לפרוץ. סערה שמשאירה אחריה בוץ טובעני, וקור מקפיא שחודר לעצמות, ממש כמו בימים אלו.

סערה שמגיעה ככה פתאום. בלי התראה מוקדמת ובלי להתייעץ איתי לפני.  שלא לדבר על כך שאף אחד לא השאיר לי מספיק זמן בכדי שאלמד איך הולכים בין הטיפות. ואיך שורדים את כל המהומה שהיא הותירה אחריה. ומה עושים עם כל התובנות שנותרו ליד מפתן הדלת.

והמערכת החורפית כדרכה בקודש זמנה קצוב. לא משנה כמה יהיה לי רטוב, וכמה אחפש לי מחסה השמש לא מאכזבת וחוזרת להאיר לי את הבוקר. כאילו דבר לא היה כאן לפני, כאילו כלום לא כאב לי כמה שעות לפני כן.

שמש מחממת שמציינת את העובדה שלא משנה כמה קר, וכמה רטוב היה לי, איכשהו הכל מסתדר בסוף. שמש מחייכת שמעבירה לי מסר ברור שיש מישהו למעלה שמושך בחוטים ודואג שאעבור את הסערה הזאת בשלום. אעבור אותה בלי לקבל כוויות של קור.

כל פעם שיורדות עלי טיפות של הגשם אני מבינה איך החיים שלנו מקבילים למזג האוויר. אותו מזג אוויר הפכפך שמשקף את מציאות חיי. מציאות חיינו. בדיוק באותם רגעים שבהם אתה בטוח שמזג האוויר הנוח והקייצי יישאר איתך לעד, דווקא אז מתחילה הרוח לנוע ולהביא איתה שאריות של שאלות שעדיין מהדהדות שם בפנים.

ואני חייבת להזכיר לעצמי לא לפחד. לא לפחד מאותם זמנים של רעמים ושל חוסר נוחות שמזעזעים את כל מה שהאמנתי בו. ואת כל מה שמרגיש לי בטוח. לא לפחד מהחורף הקודר ומצמצום של האור. בדיוק במקום הזה אני חייבת להזכיר לעצמי ששוכן מרומים מפזר את העננים אחרי הגשם, ושולח אלומות של אור. אלומות של תקווה. שמביאות איתן התחלה חדשה.