מכתב מאבא - מומלץ !

בס"ד

מכתב מאבא / ר. שיינפלד

עכשיו אמצע הלילה, הכל חשוך וקפוא בחוץ, אפשר לחתוך את השקט בסכין חדה. נכנסתי בצעדים חרישיים לחדר השינה. נזהר שלא להעיר את בני הבית האחרים. באתי עד לכאן כי היה לי חשוב מאד שנשב לדבר, ככה רק שנינו, אבא ובת.

יכולתי ממקומי להקשיב להרהורי ליבך שהולכים במעגלים, מחפשים אחר תשובה נכונה, מחפשים ולא תמיד מוצאים. יכולתי לדעת מקרוב מה חסר לך. מה חסר לך בפנים עמוק שיגרום לך לחייך, מה חסר לך כדי שהבוקר לא יהיה קשה.

יכולתי להרגיש את גופך הדואב, מבקש תרופה משככת כאב. מתי תדעי בת אהובה, שהתרופה לכל היא חיבור עם הנשמה. אותה נשמה שנטעתי בך מקדמת דנן, בעצם מיום בריאתי את העולם. אותה נשמה נבדלת וקדושה, אותה נשמה נסתרת וצנועה.

וכמה היא זועקת לך אותה אומללה, שתעצרי רק לרגע את קצב החיים המטורף. היא קוראת לך כל לילה ואת מתעלמת בכוונה, היא רומזת לך בואי, אל תבחרי בדרך הקשה. דרך שמנוגדת לכל מה שכתבתי בתורה.

בכל לילה אחרי שנופלת עלייך תרדמה, היא מגיעה אלי אותה נשמה עצומה, היא מגיעה בוכיה ומתדפקת על דלתי, רוצה שאדבר איתך, בתי, אהובתי. היא בוכה על זה שהיא צועקת את שמך ואינך מגיבה. היא בוכה על זה שבחרת להשתיקה.

לא רציתי להעיר אותך באמצע הלילה, ולכן העדפתי להשאיר לך את זה המכתב. מכתב שנכתב באהבה ובדאגה כנה, שאולי יתעוררו רחמייך על חייך, ותבחרי להושיט לה את ידך, תבחרי לעורר אלי את תשוקתך.

אני מוכן לשכוח ולסלוח על עיוורון של ילדות, מוכן לוותר על כבודי שהיה אצלך אבוד. אני מוכן לשמוע אותך בכל רגע נתון, מבקשת לשוב אל זרועותי כילד אהוב. אני מוכן להתעלם מכל מה שעשית בשוגג ובמזיד, רק שובי אלי, אל חיקי החמים.

הושיטי לי את כף ידך העדינה, ויחד אוציא אותך מתוך ההפיכה. נעשה סדר בדברים ישנים, ננקה מגירות ואבק מהמדפים. אפיח בך רוח רעננה וצעירה, נמלא משאלות בדרך של שגרה. אלווה אותך להיכן שתצעדי, אלמד אותך מהו כוחי.

אל תוותרי לעצמך ותבחרי באפשרות הקלה, הרי רב לך שבת בעמק הבכא. התנערי ביתי מכל מה שמעכב אותך מלהתלבש כבת מלך, התנערי ביתי מכל מה שמשכנע אותך לעמוד מנגד.

התעוררי, בת ישראל והאמיני שביכולתך לשבור את כל המסכים. את כל מה שמבדיל ביני לבינך, את כל מה שמונע ממך להפיץ את אורך. התעוררי, איילת חן, מתרדמה של שנים, התעוררי בכדי לנטור את הכרמים.

אוהב, אבא.

כיסופים

בס"ד

בדיוק באותו הרגע שהרגשתי את הקרבה

היא נעלמה לה. התמסמסה בדרך.

חמקה מבין האצבעות.

בדיוק כאותו הזמן שלחשתי את התפילה

היא נלקחה למחוזות של שקט

בורחת למקומות אחרים.

בדיוק באותה הדקה של כיסופים

הם נסחפו עם הרוח בלי תאריך חזרה.

בלי להשאיר בי חותם.

בדיוק כשהייתי בטוחה שהשגתי את הדבקות

בחי העולמים

היא פינתה את מקומה מהלב.

מבקשת שאחפש אותה במחוז אחר.

על חורבן של בית

בס"ד

לאחרונה נכחתי בבר מצווה שהתקיימה בצפון. בר מצווה משפחתית שבה השתתפו קומץ של אורחים שחברו יחד לארוחה משותפת. ארוחה שכל קשר בין המצווה לאוכל שהוגש שם היה מקרי בהחלט.

רוב האנשים שלקחו חלק באותו אירוע, למעט הכותבת ומשפחתה, היו מן העשירון העליון של המדינה. אנשים מבוגרים בשליש האחרון של חייהם שזכו בעושר בקנה מידה שאין לדידי השגה בו.

כל אותו הזמן משהו הציק לי. משהו הפריע . משהו לא נתן לי מנוחה וכרסם בתוכי כמו תולעת חרוצה. באותם הרגעים לא ידעתי על מה להניח את האצבע ולקבוע חד משמעית מה גרם לתחושה הזאת.

בדרך חזרה, כשהללי מרים הקטנה מנמנמת על זרועותיי, נפל לי האסימון. נפלה לי התובנה שצעקה לי באוזן כל אותו הערב ולא הבחנתי בה.

כמי שהיתה שנים רבות רחוקה מהבנה כלשהי מה זה בית מקדש ומה זה אומר כשהוא נחרב, אוכל לומר שאין חורבן גדול יותר מהעובדה שיהודי יעזוב את העולם הזה מבלי להכיר את הקדוש ברוך הוא. מבלי לחיות את חייו כשומר תורה ומצוות.

אין טרגדיה קשה מזו שיעברו עליו ימים ולילות, שיחלפו שנים, שהוא יבנה בניינים ויחליף מקומות עבודה, שהוא יתחתן ויקים משפחה, ויכין אחריו ירושה שמנה, ובכל זאת את הדבר העיקרי הוא לא עשה. את הבית הנכון הוא לא בנה.

אני נלחמת כל השבוע איך לעשות את השבת, ואיך לקנות גרביים, ומאיפה נשלם את השכירות, ואיך נעמוד בהוצאות של הדלק, ובכל זאת לא הייתי מתחלפת עם אף אחד מהם.

בעד שום הון שבעולם לא הייתי נותנת למאן דהוא את החיים הפשוטים שיש לי היום. את הבהירות שקיבלתי, את העובדה שאני יודעת מהי התחנה הסופית ואיזה דרך עלי לעבור לשם כך.

אין מצב שהייתי נותנת את השבת שלי. את השבת שעברה להתגורר בתוך הלב. את השקט הקסום הזה רגע לפני שהיא נכנסת, ואת "יה אכסוף" שבעלי שר רק בשבילי.

אין סיכוי שהייתי מוותרת על הקמח ועל החלות, ועל נרות שמאירות את הנשמה. ואיך אפשר לוותר על הריח של שבת שלא עוזב אותך אף פעם.

אין מספיק כסף בכל העולם שיגרום לי לוותר על המלחמה הפנימית, על המאבק, ועל האפשרות לקום בכל בוקר מחדש ולצעוק לטאטע "נעשה ונשמע".

כל אותו הערב הבטתי באנשים רחוקים כל כך מהדרך. רחוקים מהבית. רחוקים מבית המקדש הפרטי שלהם. הבטתי באנשים שיש להם הכל. אבל בעצם אין להם כלום. לא יכולתי להרגיש דבר מלבד רחמים. מלבד כאב עצום על אחים ואחיות ששכחו מה זה לחיות כיהודים.

קצרים - הרבנית רונית שיינפלד - מלכותו בכל משלה

הייתי רוצה

בס"ד

הייתי רוצה להמשיך קדימה. לא להביט לצדדים. לא לתת לאף רוח לעצור אותי על אם הדרך. לא לאפשר להערה כלשהיא למנוע ממני את הצעד הבא.

הייתי רוצה לרוץ בכל הכח שיש ברשותי. לרוץ לכיוון שבו השמש אף פעם לא שוקעת. לרוץ לכיוון הכוכבים שמאירים גם ביום.

הייתי רוצה לרוץ בלי לעשות חשבונות של מה יגידו ואיך יחשבו, לרוץ אל הבית שאין בו העמדת פנים. שלא מייחסים שם חשיבות לדעת קהל או למכבסה של מילים.

הייתי רוצה לרוץ בלי להקשיב לימים שחלפו והותירו בי חותם של דם ולא של דיו, לרוץ לימים של השלמה עם מה שהיה, ואיך הכל בעצם קרה.

הייתי רוצה לרוץ במעלה הגבעה בלי לשים לב לקוצים שפוצעים אותי תוך כדי תנועה, מבקשים ממני להאיט את הקצב. להסדיר את הנשימה.

הייתי רוצה לרוץ כנגד כל הסיכויים, כנגד כל השומרים שהודפים אותי מלבקוע את החומה, ומנסים להרחיק אותי מארמון המלוכה.

הייתי רוצה לרוץ אל הארץ המובטחת, אל הארץ שנקראת אמונה, אל הארץ שיודעת איך לשמוח בזמנים של חשכה.  

הייתי רוצה לרוץ למקום שאין בו פחד, ואין בו מקום מיותר לשאלות. איפה שהכל ברור לי כל כך, היכן שמונחות כל התשובות. 

הייתי רוצה לרוץ בידיעה שאין כזה דבר שנקרא יום המחר, שרק ההווה מתקיים לי כאן ועכשיו. ושאני צריכה להביט מידי פעם לצדדים, כי הגיע הזמן לנטור את הכרמים.

הייתי רוצה לרוץ לעמק שבו שוכנת השכחה, ולבקש ממנה שתמצא לזכרונות שלי חניה. חניה בטאבו, שתהיה על שמי, שתעזור לי לשחרר אותי מעצמי.

הייתי רוצה לרוץ אל אותה ילדה ולהסביר לה שזה בסדר להיות שונה, וזה בסדר לא להיות מצטיינת בריצה. העיקר להמשיך הלאה עם הרבה אהבה.

הייתי רוצה לרוץ אחרי הנשמה העדינה, שחומקת ממני ומבקשת עוד פרוסה של עוגה, ואם אפשר עוד עשר דקות של שינה מתוקה.

הייתי רוצה לרוץ אחרי השבת. אחרי האחת והיחידה שלי, שלא תעזוב אותי לעולם, שתתן לי עוד רגע אחד של מנוחה, שתתן לי עוד רגע אחד בזרועות הקדושה.

הייתי רוצה לרוץ אחרי השקט של יום אחרון, איפה שהאמת הנעדרת מחכה, לכל אותם אלו שיצאו לפני הרבה שנים, לחפש אותה. 

הייתי רוצה לרוץ אחרי הנוכחות של השם, אחרי הריח של מלך מלכי המלכים. לרוץ בלי הפסקה ולא משנה כמה זמן זה יקח, ואם זה כרוך בכאב, או מה המחיר שאצטרך לשלם.

הייתי רוצה לרוץ רק אחריו, אחרי מי שאמר והיה העולם. הייתי רוצה להשיג אותו בסוף הדרך, בסוף החיים. להשיג את הדבקות בצור עולמים.

שיעור בקטנה עם הרבנית רונית שיינפלד - קדושת הפה