ניגון

 בס"ד

אי אפשר לעבוד את הקדוש ברוך הוא מבלי לנגן

מבלי לשמוע את המיתרים פורטים על הנשמה.

מבלי להבין שאתה בעצם כלי אחד מתזמורת ענקית שנקראת יהדות

מבלי להבין שאתה בכל יום צריך לכוון את עצמך...

לקצב הנכון, לתו הנכון... לרצונו של מקום.

מצרפת לכם את הניגון שאיתו אני מתחילה את היום...

 כשרוב הבית עדיין ישן..

תהנו...

שיעור בהמתנה

בס"ד

 

הבטחתי לעצמי לא להתלונן על החום. לא להתלונן על הלחות, לא להתלונן על היתושים ועל הנגזרות של הקיץ. הבטחתי. אבל כנראה שאני לא מספיק טובה בהבטחות שקשורות למזג האוויר.

קצת קשה לי עם זה שהרעש היחידי שמלווה אותי כמעט כל היום זה הרעש של המזגן, או המאוורר, או שניהם ביחד, עד שלפעמים יש בי חשש שבכוונתם להישאר מחוברים לשקע החשמל לנצח.

זה מרגיש שהכל עומד מלכת. הכל נעצר ולא מתקדם לשום מקום. הכל עייף ובלי יותר מידי כח. סוג של עייפות שהצטברה די הרבה זמן ואין לה כוונה לפוג גם אחרי שנת צהריים איכותית.

אחרי שגמרתי את מכסת התלונות היומית ניסיתי להתבונן. ניסיתי להבין. לבדוק איפה כל חודש תמוז בואכה חודש אב פוגש אותי בחיי היומיום. איפה הקיץ הלוהט משקף אותי. משקף את רונית. את המציאות העכשווית שלי.

ניסיתי לבדוק איפה העייפות שלי באה לידי ביטוי. איפה אני מרגישה שאין לי יותר מידי כח. איפה זה נגמר אצלי הרבה לפני שזה התחיל. ניסיתי לבדוק איפה אני מרימה ידיים ולא מתקדמת לשום מקום.

חלפה במוחי המחשבה שאולי המטרה של הקיץ זה להצביע על סיום. להצביע על סיום השנה. הקיץ בא ללמד אותנו ואותי במיוחד שאולי זה הקץ. קיץ מלשון 'קץ'. הקץ של השנה ממשמש ובא.

אולי השרב הכבד שמייבש כל חלקה טובה, בעצם קורא לעצור, בעצם מבקש ממני לעשות סיכום. מבקש ממני להכין רשימה סופית עם הסקת מסקנות.  

אולי הקיץ בא לומר לי שמעכשיו זה יכול רק להשתפר. שמעכשיו זה יכול רק להיות טוב יותר. שעכשיו אני נדרשת להיות במצב של המתנה מבלי יכולת להשפיע על מזג האוויר או לעשות משהו. עכשיו אני צריכה רק להמתין לרוח. להמתין לגשם. להמתין עם הרבה סבלנות וגישה חיובית לסביבה הקרובה שחיה איתי בתוך הבית.

הקיץ אולי בא ללמד אותי שיעור בהמתנה. שיעור בעצירה. שיעור שמחייב אותי להישאר במקום אחד, מבלי לנקוט עמדה. מבלי להיות תמיד בשליטה. הקיץ בא ללמד אותי לעצור ולקחת נשימה עמוקה עמוקה, ולדעת שעכשיו אני מחכה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שבת זה....

 בס"ד

שבת זה שפיות.

שבת זה נשימה.

שבת זה נשמה.

שבת זה אהבה.

שבת זה געגוע.

שבת זה נתינה.

שבת זה שבת

מכל מלאכתו....

אולי היום... טור חדש !

 בס"ד

 

רגע לפני הצום. רגע לפני שזה קורה. אני רוצה לומר לך משהו אבא. אני מבקשת לומר לך משהו שיושב אצלי כבר די הרבה זמן. משהו שיושב בתוכי ולא מרפה ממני.

נכון שאני לא פסיכולוגית ואין לי השכלה טיפולית כלשהי, וגם אין לי כל כוונה לרכוש מיומנות כלשהי בנושא שתעזור לי בהמשך הדרך.

אבל בכל זאת אני מבקשת לומר שאם שואלים כל פסיכולוג או עובד סוציאלי או בעל מקצוע אחר כולם יתנו את אותה התשובה. כולם יתנו את אותו המענה.

כולם ללא יוצא מן הכלל יאמרו שילדים שגדלים ללא בית הם בדרך כלל ילדים פגיעים יותר, מדובר בילדים שלא מצליחים להתרומם מההריסות.

כולם ללא יוצא מן הכלל יאמרו לך שילדים שגדלים ללא בית לא יכולים לגדול ללא סטייה מהתקן, וללא בעיות התנהגות המצביעות על חור גדול שקיים בתוך הלב.

כולם ללא יוצא מן הכלל יאמרו לך שזה מאד קשה להדביק את הפער ואת החוויה הקשה שהם עברו ולהחזיר אותם לתפקוד מלא.

כולם ללא יוצא מן הכלל יאמרו לך שהנפש שלהם חצויה ובוודאי סוחבת איתה פצעים עמוקים שלא הגלידו למרות השנים שעברו, וספק רב אם יגלידו בכלל.

כולם ללא יוצא מן הכלל יאמרו לך שיש להם בוודאי משקעים שצפים ועולים בכל פעם שהם נזכרים שהיה להם בית. שהיה להם מחסה.

כולם ללא יוצא מן הכלל יאמרו לך שהם נושאים איתם מטען כבד של זכרונות ילדות, ושל קירות חזקים שנטעו בהם בטחון כל זמן שהיו יציבים.

כולם יאמרו לך אבא שלא אפשרי לילדים לגדול בלי בית, ובלי קורת גג מעל הראש. שזה לא אפשרי להישאר ככה כל כך הרבה שנים, עם צלקות ועם דמעות שלא ידוע מתי הן נגמרות.

זה ממש כואב בגוף לחיות עם געגוע מתמשך. עם געגוע קבוע שאין לו מרפא. עם געגוע לבית. לבית משלנו. עם געגוע לנוכחות של אבא. עם געגוע לריח שעדיין נמצא באפנו.

תראה אותנו אבא. ואת הנסיבות המקילות, ומה כבר אפשר מאיתנו לצפות. תראה שאנחנו מגיעים מבית הרוס ושבור. שאנחנו מגיעים מבית שנשאר ממנו רק כותל אחד. כותל אחד שמעיד עלינו שאנחנו אוהבים. כותל אחד שמעיד עלינו שאנחנו לא מוותרים.

תראה אותנו אבא, כל כך עייפים מהקרבות, כל כך עייפים ממלחמות אבודות. כל כך עייפים מהקליפות שלא עוזבות. כל כך עייפים אבא, מלצפות.

תראה אותנו אבא עדיין יושבים על הרצפה, עדיין עם אותה תקווה נושנה. תראה אותנו אבא יושבים על הרצפה עם ציפייה דרוכה, שאולי היום זה יקרה. שאולי היום אתה תופיע. תראה אותנו אבא מבעד לפצעים, מבעד לכאבים, מבעד לכל המחסומים, ותזכור שאנחנו לך מחכים.

מלך מלכי המלכים - טור חדש...

 בס"ד

 

אני לא יודעת מה אתכם אבל אני חייבת לעשות וידוי מהיר. אני חייבת להתוודות קבל עם ועולם שאני שייכת לקבוצת מחוסרי הממ"דים. אני שייכת לכל אלו ששואלים אותם בעיניים פעורות "מההה אין לכם ממ"ד?".

למרבה התדהמה והרמת הגבה התשובה היא שלילית. התשובה האמיתית היא שאין לנו ממ"ד. בקושי יש לנו מרחב מוגן מצומצם במיוחד, שמכיל שניים וחצי אנשים + כוס קפה הפוך, ששם המשפחה שלהם זה שיינפלד.

כל מבטי הרחמים שמופנים אלינו השכם וערב רק כי התרשלנו מלגור בבית שיש בו מקלט כלשהו, מעורר אותי לשאול איפה נמצאת ההשגחה. איפה נמצאת האמונה.

מבלי לזלזל באף גורם, ובקריאה להמשיך ולהקפיד על הוראות הבטיחות, אני יודעת שמחובתי לעשות את ההשתדלות המירבית, אבל עדיין אסור לשכוח שמדובר בהשתדלות גרידא, וכל השאר נמצא בידי שמים. ההחלטה הסופית מתקבלת אצלו ולא לפי חוזק הבטון שעוטף אותנו.

כיהודייה שמנסה לשמור תורה ומצוות ולהיות כשרה יום אחד, ברור לי כמו אור השמש שאין לנו לשים בטחוננו בממ"ד. אין לנו להשען על ארבע קירות ולבטוח בפיקוד העורף שמן הסתם עושים עבודה טובה, אבל עדיין לא השכילו להבין שהשם הוא היחידי ששומר את הבית.

אולי אין לנו ממ"ד, אבל יש לנו משהו הרבה יותר מתקדם. יש לנו משהו שפיקוד העורף עדיין לא ממש מכיר. יש לנו משהו שאפשר באמת לסמוך עליו, בלי יוצאים מהכלל ובלי ועדות חקירה.

למשהו הזה קוראים ממ"ה. המשהו הזה נקרא כך כי זה ראשי תיבות של מלך מלכי המלכים. וזה הרבה יותר חזק והרבה יותר יציב מכל דבר אחר בעולם.

הממ"ה שלי עובר כל תקן בטיחותי שקיים. הממ"ה שלי משוכלל ביותר, ואפילו אין צורך לרוץ אליו בכל פעם שנשמעת אזעקה. הממ"ה נמצא איתי תמיד. ובכל רגע נתון נמצא שם בכדי לעטוף אותי. נמצא שם בכדי לשמור עלי.

בכל יום מחדש אני עושה עבודה עם עצמי ומנסה לחיות אמונה פשוטה. מנסה להבין שיש לי רק את ממ"ה בעולם. מנסה להרגיש את השם יתברך ולהבין שקירות הבטון בעצם הולכים איתי לכל מקום.

בכל יום אני מנסה לסלק את המשענת שיש לי בכסף. את המשענת שיש לי בבשר ודם. לסלק את האמונה שמושרשת בי כל כך חזק בטבע. במקריות. בהסתרת פנים.

אין לי ממ"ד וזה לא אומר שבגלל זה נכנסתי לרשימה השחורה. לרשימה של "חסרי המזל". לרשימה של אלו שלא נשאר להם הרבה זמן לחיות.

אין לי ממ"ד אבל יש לי ממ"ה. יש לי את מלך מלכי המלכים. יש לי את צור העולמים. יש לי את ההגנה הטובה מכולם. יש לי את ההגנה של מי שאמר והיה העולם.

 

 

ככה מהלב...

 בס"ד

התלבטתי איך לכתוב את הטור שלפניכם. טור שמתבשל אצלי בבטן די הרבה זמן. טור שמגיע ממקום של דאגה. מנקודה שבה אני מבקשת לעורר תשומת לב. לעורר את כולנו רגע אחד לפני. רגע אחד לפני שיהיה חלילה מאוחר מידי.

אני שואלת את עצמי איך זה ייתכן שלא למדנו כלום? איך זה ייתכן שאחרי כל הפורענויות שעברו על עם ישראל. אחרי חורבן בית ראשון ושני, אחרי אינקווזיציה, אחרי שואה ארורה, אחרי פיגועים ורציחות והתנכלויות אינסופיות. עדיין לא למדנו את הלקח.

איך זה מתקבל על הדעת שהשם יתברך שואג כמו אריה מקצה העולם ועד סופו ואין איש ששומע? איך זה אפשרי ששוכן מרומים מזעזע את העולם כולו ברעידות אדמה, טילים ואזעקות שלא נגמרות, ואנחנו לא מתעוררים.

איך זה ששאלו חכמים את אבינו מלכנו "על מה חורי האף הזה"? והוא השיב "על עזבם תורתי?" איך זה ייתכן שיש יהודי שישמע את הפסוק הזה "על עזבם תורתי?" ולא מתכווץ לו הלב על אבא?

על אבא שלנו שמוריד דמעות בכל יום על כל אלו שעזבו את התורה. על אבא שמוריד דמעות על כל אלו שעזבו את הישיבה. על אותם אלו שעושים עריכה מחודשת לתורה ובוחרים רק לקחת את מה שנוח להם.

על אבא שמתהלך בקרב המחנה ומחפש לשכון במקום של צניעות. צניעות אמיתית, בלי לקצר את החצאית עד הברך, ובלי נעלי עקב. צניעות כמו שאבא רוצה. צניעות שבאה מהנשמה. צניעות שבאה מהבנה עמוקה שאי אפשר לחיות אחרת.  

על אבא ששואל למה אתם פוסחים על שני הסעיפים, למה אתם מתפשרים על הדרך, למה אתם לא רוצים את הטוב ביותר עבורכם. את הטוב ביותר עבור ילדכם.

אי אפשר שלא לשים לב למה שקורה סביבנו. אי אפשר שלא לשמוע את כמות מטוסי הקרב שחגים בשמים. אי אפשר שלא לראות את מה שקורה בעולם כולו.

אי אפשר שלא לשמוע את הדמעות, ואת הזעקה של אותן האמהות שקברו ילד, שאיבדו בעל. אי אפשר להתעלם מכמות הפיגועים ומכמות האיתותים שצועקים לנו שזה קרוב ממש.

אי אפשר יותר עם כל ההלוויות, ועם הבשורות הקשות. אי אפשר לעמוד מהצד ולשמוע על עוד משפחה שיש בה ל"ע מישהו שחולה במחלה.

כל יום שעובר מביא איתו עוד מסר אחד מהשמים, עוד סימן אחד שהגאולה מתקרבת אלינו בצעדי ענק. כל שבת שחולפת מזכירה לנו שעוד מעט וזה כבר כאן.

בואו ניתן עוד מאמץ אחד גם אם הוא כרוך בקושי. גם אם הוא כרוך במלחמה אישית שלא נגמרת. בואו לא נפספס את מה שאנחנו מחכים לו כבר אלפי שנים. בואו נעשה את הכל בכדי שנהיה ראויים.