אודה לקדוש עליון על רחמיו העצומים

בס"ד

"הי סיוון, מה שלומך מתוקה?", התקרבתי לעברה, מנסה להבין למה היא מתחמקת ממני, "הכל בסדר אצלך?", הרגשתי כמו במשחק תופסת. "אני פשוט מעדיפה להישאר מאחורי המכונית, שלא תראי אותי", חיוכה הנבוך הבהיר לי שהיא רצינית.

"הלבוש שלי ממש לא צנוע, אני מתביישת". לא האמנתי למה שאני שומעת. "את אמיתית?", נגשתי לחבק אותה. "לא נולדתי ככה, לא כל חיי התלבשתי בצניעות", ניסיתי להסביר לה.

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות למראה פניה של סיון. נפגשנו בחטף בחניה של הסופר השכונתי ולא היה לי זמן להעביר לה שיעור מאלף על צניעות, ועל כך שהבושה שהיא חשה צריכה לעודד את רוחה כי היא מעידה על כיוון חיובי.

מצחיק שחושבים שמיום לידתי הייתי בכסותי הנוכחית. למען האמת אתוודה כי בנושא הזה ביקרתי בשערי טומאה וחטאתי רבות כלפי שמיא. כמה שפחות- היה טוב יותר. הצניעות היתה ממני והלאה.

כשבורא עולם החליט ביום בהיר אחד לגעת לי בלב, לא הבטחתי לו שיהיה קל, ובמיוחד בנושא הרגיש והאהוב עלי כל כך. נושא הביגוד, האופנה, החצאיות הקצרות, שלא לדבר על החולצות נטולות השרוולים שכל כך אהבתי. מעולם לא הצלחתי להבין את ההיגיון שעומד מאחורי בגדים ארוכים. לדידי לא היה להם קשר אליי בכלל.

כל שיעורי התורה שהלכתי אליהם חדרו את מעטה השריון שלי בעבודה על המידות, שמירת השבת, כיבוד הורים, רק לא בנושא הזה. פה היה תלוי שלט גדול ואדום "אין כניסה". עשיתי חריש מקצועי ופנימי והתחלתי להכיר את עצמי מבפנים, לדעת מי אנוכי באמת, ולמרבה הצער התאכזבתי לגלות שיש בי הרבה לתקן.

נדרשה ממני כמות לא מבוטלת של אומץ להודות ביני לבין עצמי כמה הצליחה החברה להשפיע עלי, התחוור לי שמאוד חשוב לי מה אומרים עליי ואיך מתרשמים ממני. בסיכום ביניים מהיר הגעתי למסקנה העגומה אך המתבקשת שיש בי הרבה חוסר בטחון.

ככל שחפרתי עמוק יותר באיבריה הפנימיים של נשמתי השתוממתי להיווכח שחוסר בטחון עולה בקנה אחד עם חוסר צניעות. הבנתי על בשרי שהלבוש שלי היה ביטוי לדימוי עצמי נמוך, נמוך מאוד.

לא היה פשוט להודות קבל עם ומדינה שאני, רונית, חסרת בטחון. הרי לעיני כל הייתי בעלת קריירה משגשגת, לבושה במיטב האופנה האחרונה, מגדלת ילדים לתפארת, אבל בפנים, בקרביים, רק בורא עולם ידע את האמת. אמת שאפילו אני לא ידעתי על קיומה.

המשכתי להתקדם ולצמצם פערים באישיותי. להיות מודעת ליתרונות שהשם יתברך נתן לי. להרגיש בכל רגע נתון את מלך מלכי המלכים בעצמותיי. הבנתי שהמתנות שניתנו לי על ידו אינן חייבות להיות חשופות לעיני כל בכדי לקבל ערך כלשהו מהסביבה.

קיבלתי תובנה אדירה שהערך הזה נמצא בתוכי, והוא לא יכול להיות מושפע מגחמה של "קובעי דעת קהל" למיניהם או ממחמאה שקיבלתי מחברה לעבודה. הערך הזה הרבה יותר נשגב. הוא פשוט נמצא אצלי, והכי חשוב - משחרר אותי מלחץ חברתי!

אולי זה נשמע הזוי, אך הרגשתי שצמחו לי כנפיים. הרגשתי שמערכת שלמה של כבלים השתחררה ממני. כבלים דמיוניים שקשרתי והוספתי ככל שלא הייתי מרוצה מעצמי. לאט לאט פינו הגופיות בארון את מקומן לחולצות ארוכות לבנות. החצאיות הקצרות נעלמו כלא היו ואת מקומן תפסו חצאיות פרחוניות, מתוקות וראויות. המלתחה שלי כולה עברה מתיחת פנים חגיגית.

העולם בחוץ הגניב לעברי מבטים, כולם חשבו שאיבדתי את השפיות. נערכו הימורים וירטואליים כמה זמן ייקח לי לחזור לסורי, אך אני המשכתי בשלי. המשכתי בעקשנות להתמסר אך ורק לקולה של נשמתי.

ידעתי שעברתי מהפך מרגש שרק התורה יכולה לעשות. התורה הקדושה יצקה לתוכי ולגופי תוכן רוחני. תוכן רוחני שמילא אותי מכף רגל ועד ראש עד שלא הייתי זקוקה למשהו אחר. לא הייתי צריכה חיזוקים ומחמאות, ולא הייתי צריכה להרשים בעבור כמה מילים יפות.

כל הביזיונות שעברתי וחוסר האמון שהופגן כלפי לא עצר בעדי מלהמשיך הלאה. הייתי מבליגה ובולעת את עלבוני בשתיקה. תמיד האמנתי שמורא שמיים חשוב הרבה יותר מבשר ודם. והיום, שנים אחרי, אוכל לומר בוודאות שלהיות לבושה בצניעות זה לחיות בליגה אחרת. זה מעיד על תוכן נפשי, על שלמות מסוימת. שלמות של החלטה, החלטה ששינתה את חיי - ללכת בדרכו של השם.

אבקש להודות ליוצרי ובוראי שבחסד גמור שינה את דרכי. שהאיר לי בדעת ובהשכל איפה יש בי חולשה. אותה חולשה שהופכת אותי לקורבן של החברה. אשתחווה לפניו בשמחה על שהאיר לי בחכמה לראות איך חייתי כל השנים במציאות שגויה. אודה לקדוש עליון על רחמיו העצומים, ועל שהוא באהבתו מלביש ערומים.

הלילה בחצות יבוא תקון לבנך

בס"ד

לאחד ממקובלי ירושלים היה בן צעיר שהיה שנים מוטל חולה בייסורים קשים,

כמדומני בשל מחלת השחפת שאז לא היתה לה תרופה, ומרוב שכיבה,

גופו קיבל פצעי לחץ. ופעם נכנס אליו המקובל הקדוש

מרעיש הארץ ר' אברהם עדס זצ"ל לצורך איזה ענין, ובהכנסו שמע את הבחור

בוכה מסבל וצועק רבש"ע למה תעניש אותי ואני לפני גיל עשרים שבית דין של

מעלה לא מענישין וכדו'. ונשבר לבו בקרבו על סבלו. ונכנס לחדרו והביט בו,

ואמר לאביו, בנך זה בא לעולם בסבל זה על שבגלגולו הקודם היה מורה בתלמוד

תורה והיה מכה את התלמידים קשות וגרם להם שכשגדלו נמנעו משלוח את בניהם

לתלמוד תורה, אבל כשאני רואה את סבלו הכבד אני אתפלל לתקונו.

ומיד עמד בתפילה. וכשסיים להתפלל אמר לאביו, הלילה בחצות יבוא תקון לבנך.

ואכן, בחצות לילה נפטר הבן לחיי העולם הבא.

היא אחת ויחידה

בס"ד

לכו אחרי האמת, 

היא אחת ויחידה ואין בילתה,

האמת היא ברורה וחדה כתער,

וכבדה מלשאת אותה,

רק יחידי סגולה רודפים אחריה ללא פשרות

רק מעטים מבינים את ערכה ללא ספקות

רק מי שנשמתו נחצבה מעולמות עליונים

מבין שעל האמת שבלב נלחמים

תמשיכו לצעוד

בס"ד

אל תסכימו לעצור,

אל תסכימו לקחת הפסקה, 

אל תרימו ידיים במלחמה הזאת על הקדושה 

מלחמה שמתחילה להתעורר אצלכם בתוך הלב,

תמשיכו בכל הכוח, 

תעצמו עיניים ותמשיכו לצעוד נגד הזרם

נגד החברה, נגד כל מה שאומרים לכם

ותקשיבו לקול הפנימי שאומר

אני אתכם כל רגע, אוהב, אבא.

שנדע שראויים אנו להיקרא בעלי תשובה

בס"ד

האוטובוס היה עמוס לעייפה, קולות הילדים הצוחקים והמולת המבקרים הרבים נשמעו מכל עבר, אוטובוס שלם של מתפללים שעושים דרכם הביתה מביקור אצל אמא. אמא רחל. 

אני ותומר בעלי, מצאנו את עצמנו יושבים בקידמת האוטובוס, ממתינים בדממה להגיע לתחנה המרכזית. כל אחד שקוע במחשבותיו, כל אחד שקוע בתפילותיו.

בספסל לידינו התיישבו בעליצות מה, אבא ובנו הקטן שנראה לכל היותר בן 5 אולי 6. כדרך הטבע אצל אברכים האב הושיט את ידו והוציא מתיקו ספר גמרא. מסכת יומא כמדומני.

מצאנו את עצמנו מאזינים בלא אומר ללימוד של אב ובנו. לימוד מרתק של חברותא עדינה שכללה שאלות רבות מצד הילד, והסברים מאלפים מצד האבא. היה משהו קסום רק מלהביט עליהם. היה משהו מחמם את הלב והנשמה רק מלהביט על דרך של חינוך והקניית חכמה מגיל אפס. הקניית חכמה ודרך ארץ מהגיל הנכון.

הייתי מרותקת, ועשיתי כל מאמץ להיות מנומסת ולא לתת תחושה שאני לוטשת עיניים, או מציצנית מקצועית בהתהוות. הדקות עברו וגמעתי את דברי האב בהנאה מופגנת.

תומר היה נבוך ושמתי לב ששפת גופו מדברת איתי ללא מילים. מדברת איתי בשפה שרק אני מבינה. בשפה של חוזרים בתשובה.

"כמה טיפש יכולתי להיות", תומר הפנה לעברי את הראש, "איך אני כועס על עצמי", עיניו נחו על עיני, כואבות. כאב שרק אני יכולתי להבין באותו הרגע. כאב שצורב ונוכח בכל יום מחיינו. כאב של החמצה.

"איך לא התעוררתי קודם בתשובה, רונה. איך לא השכלתי לחנך את הילדים בדרך הזאת. רק לראות את המחזה של אבא ובן לומדים גמרא ביחד, גורם לי לקנא. זה אולי לא יפה לומר, אבל זו האמת. אין לי מושג אם אזכה לזה אי פעם". 

תומר לא היה צריך להסביר לי הרבה. ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר. לחזור בתשובה כשאתה קרוב לגיל 40, ויש לך ילדים מתבגרים בבית ומעוצבים באישיותם, הדברים קצת מורכבים בלשון המעטה. מורכבים הרבה יותר.

מהיום שחזרתי בתשובה, מקננת בתוכי תחושת החמצה של "איך לא עשיתי זאת קודם". תחושה שמוכרת לכל אחד שנמצא בתהליך הזה. תחושה שמלווה אותי באופן אישי כמו גיבנת ואין אפשרות להתגבר עליה. תחושת החמצה שמכרסמת בי כמו תולעת חרוצה.

לא היה לי מה לומר בכדי להקל עליו, לא היתה לי תחבושת שאוכל להניח על אותו פצע שפתוח כבר שנים. אותו פצע שנפתח בכל פעם שאנו מנסים להעיר את מי מילדינו לדרך של מצוות או לשיעור תורה. אותו פצע שנפער בכל פעם שאנחנו מנסים לנתק אותם מהאייפון או הפייסבוק.

והילדים שלנו לא אשמים. זה אנחנו בעוונותיו, באיוולתנו, חינכנו אותם לכך. חינכנו אותם לזרום עם החיים ועם "הקידמה", חינכנו אותם לחיים של מתירנות וחוסר צניעות, חיים של גשמיות במלוא תפארתה. חיים של ריק אחד גדול.

ואני לא מסכימה עם האמירה שאין לי להלין על עצמי כי כך חונכתי, הרי מיום יציאתי מרחם אימי פזורים היו לידי בדרך כל כך הרבה סימנים שמעידים על קיום הבורא. כל כך הרבה שליחים שניסו להעיר אותי להבנה, לתבונה. ואני בשלי, ממשיכה לשחות עם הזרם.

ליבי מתמלא חימה על עצמי בכל פעם שהיתה בי התעוררות של הלב למלכו של עולם ובחרתי לכלוא אותה בפנים, בחרתי להסתיר אותה שלא ידעו, שחלילה לא ידברו. ליבי מתמלא כעס בכל פעם שרציתי לעשות משהו אחר, לדלג מעל המשוכה שנקראת חברה, ובחרתי להיכנע. להיכנע במובן הכל כך מכוער של המילה.

ועכשיו, בסיכום של 7 שנים של תהליך התשובה שלי, יש גם הצלחות קטנות עם הילדים שלי ושל בעלי, הצלחות של משפחה ואחיינים, הצלחות של הפרשות חלה ושיעורים שאני מעבירה, אבל ההצלחות האלה מרגישות שזה לעולם לא עד הסוף. הן תמיד ליד. עם כל הצלחה קטנה או גדולה תמיד יש לי הרגשה של משהו אחר שחסר. ואולי החסרון זה ביטוי ל - 36 שנים שקדמו להתעוררות האמיתית שלי.

רציתי לומר לתומר שאולי אין לי אפשרות לנחם אותו, האופציה היחידה זה לבכות יחד, ולנסות להציל את מה שקיים. את כל שלא הספקנו לעשות. רציתי לחבק אותו חזק חזק על שהוא לא משקר ואומר במילה אחת, פספסנו.

פספסנו שנים יקרות, שנים שיכולנו לעשות מהפכה של נשמות. מהפכה שנובעת מכח אדיר של רצון והתמדה. מהפכה שלא מתחשבת באף אחד. מהפכה רק של איש אחד.  מהפכה של הליכה בלתי מתפשרת שחותרת לתמימות. תמימות של אהבה. תמימות של עבודת השם יתברך.  

כל אדם צריך לדעת שהתעוררות של הנקודה הפנימית העמוקה ביותר שלנו, זה נס גלוי שלא קורה כל יום. זה נס שרק תערובת של אור אינסוף ונשמה יכולים להוריד לתוך הלב. את הנס הזה אסור לפספס. את הנס הזה צריך לתפוס בשתי הידיים ולצעוד איתו בראש מורם, לצעוד איתו כל זמן שאפשר. אסור בשום אופן לחכות למחר.

תמיד יש סיכוי שהמחר הזה לא יבוא, יש סיכוי קטן שהמחר הזה ישכיח ממני את היקיצה של אותו הלב, את היקיצה שקוראת לי להניף את דגל האמת. תמיד יש סיכוי שאולי מחר בכלל לא אהיה, ואולי בעצם כבר לא ממש ארצה. צריך להילחם במחר הזה, להילחם במה שאין לו תאריך מוגדר, שלא יקרה שאהיה סתם נרדם.

האוטובוס מקבר רחל עשה את דרכו לתחנה הסופית, מזכיר לי ששכחתי לבקש ממנה עוד בקשה אחת קטנה. בקשה שבאה ממקום שאוהב כל אדם מישראל. ממקום שבו אני מבקשת ללמד אחרים מעברי העצל.  

תתפללי עלינו אמא רחל, תבקשי שנדע מה לעשות עם לב מתעורר, תבקשי שנחזור בתשובה כשעוד אפשר לתקן, תבקשי שנזכה להכנס להיכל של השם כשעוד יש בנו כח להילחם. תבקשי אמא יקרה ואל תפסיקי לעולם.

אל תפסיקי אמא לבכות למלכו של עולם כדי שימשיך לפזר לנו את הסימנים. סימנים לקיומה של נשמה אבודה, נשמה שמסתובבת בעולם כשהיא צמאה. צמאה למתיקות של תורה, צמאה ליד מכוונת ומורה. אל תפסיקי אמא שלנו צדיקה ללחוש לאוזנו של הקדוש ברוך הוא בהתמדה, שבכל יום ינשב רוחות של תשובה.

תתפללי על כל הילדים שכבר נמצאים באמצע השביל שמוביל לבית א-ל, שנמצא את הדרך הקלה להתמודד. להתמודד עם התחושה המקוננת של החמצה, עם התחושה שעלינו על הרכבת האחרונה. תניחי עלינו אמא יד מרגיעה, שנדע שראויים אנו להיקרא בעלי תשובה. תניחי עלינו יד מחבקת ואפילו רק לשניה, שנדע שאת עושה זאת עבורנו, אמא אהובה.

פרשת תצווה

בס"ד

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד".

הפרשה מגלה לנו את תפקידו המיוחד של משה רבנו וכח הביטול שלו. כח הביטול שחייב

להתעורר בכל אחד מאתנו על מנת שיוכל להאיר בנו אור המנורה, האור הגנוז.

כמו כן, פרשת תצוה מתארת את הבגדים המיוחדים שלבשו הכוהנים בעת עבודתם במשכן.

לדעת המדרש 'כשם שהקרבנות מכפרין כך הבגדים מכפרין' (ויקרא רבה פרשה י, ו). 

הקרבנות מכפרים מעצם העשייה והנתינה הכרוכה בהם, ברם כיצד יכולה לבישת הבגדים לכפר?

אם נניח שהמלבוש הופך להיות חלק מהזהות של האדם, הרי שנוכל להסיק שיש כפרה שאינה תלויה בעשייה שלנו כי אם במהות שלנו, כלומר יש משמעות גם ל'להיות' ולא רק ל'לעשות'.

ובכן, אם כפרה דורשת שינוי הרי שהשינוי נדרש לא רק במישור המעשה – מה שאנחנו עושים,

אלא גם במישור ההוויה – מי אנחנו.