פרשת תצווה

בס"ד

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד".

הפרשה מגלה לנו את תפקידו המיוחד של משה רבנו וכח הביטול שלו. כח הביטול שחייב

להתעורר בכל אחד מאתנו על מנת שיוכל להאיר בנו אור המנורה, האור הגנוז.

כמו כן, פרשת תצוה מתארת את הבגדים המיוחדים שלבשו הכוהנים בעת עבודתם במשכן.

לדעת המדרש 'כשם שהקרבנות מכפרין כך הבגדים מכפרין' (ויקרא רבה פרשה י, ו). 

הקרבנות מכפרים מעצם העשייה והנתינה הכרוכה בהם, ברם כיצד יכולה לבישת הבגדים לכפר?

אם נניח שהמלבוש הופך להיות חלק מהזהות של האדם, הרי שנוכל להסיק שיש כפרה שאינה תלויה בעשייה שלנו כי אם במהות שלנו, כלומר יש משמעות גם ל'להיות' ולא רק ל'לעשות'.

ובכן, אם כפרה דורשת שינוי הרי שהשינוי נדרש לא רק במישור המעשה – מה שאנחנו עושים,

אלא גם במישור ההוויה – מי אנחנו.