"לא. הוא אבא שלי"

בס"ד

אביתר בנאי - אבא / מתוך העלון "קרוב אלייך"
________________________________

הכי כואב זה התפילות. כי אם הייתי מתפלל באמת הייתי יודע טוב יותר איפה אני בעולם. הייתי שומע לאן, ומה אני רוצה באמת. הייתי נקי יותר. פתוח וחם יותר. וזה היה מאיר אור של יראת שמים ואמונה בילדים שלי ובאשתי. זה היה נותן לי כוח להתגבר על ההרגלים.

כמה כבד כוח ההרגל. בן אדם לא יכול להשתנות, הוא יכול להתפלל על זה, ללמוד על זה ולהתייגע, אבל הכוח להשתנות בא מה'. צריך להתפלל ולבקש על התפילה. להתפלל על הרצון. בעומק הלב יש לנו רצון אדיר לעשות רצונו, לחיות בשביל משהו גדול, אנחנו פשוט מסתבכים בדרך.

לפני שלוש־עשרה שנה חזרתי בתשובה. הקדוש ברוך הוא פתאום היה שם. נר דולק בתוך הלב. שריפה. בוער. עמדתי עם תפילין ומכנסיים אדומים קצרים באמצע הדירה בתל אביב, קורא שיר השירים. ודמעות.

אני רוצה להיות חדש. לא להיות זקן. אני רוצה להיות בתנועה. אני רוצה להיות אדם מאמין באמת. לא רק דופק כרטיס בכניסה לבית המדרש. עשרת ימי תשובה הם התחדשות גדולה שנכנסת בתוך הטבע וההרגל. לכן אסור להיות מקובעים. תשובה היא דבר דינמי ומשתנה.

ביום כיפור צריך להקשיב טוב טוב. לא להחליט שום דבר מראש. לתת לתשובה להופיע כמו שהיא צריכה להופיע השנה. תשובה חדשה. בלי להחליט מראש. להקשיב. לבקש, להתקרב, לסלוח. תשובה זו יצירה נפלאה. נצחית.

איש אחד עבר על חבל דק בין הר להר, ומתחתיו תהום עמוקה. הוא עבר על החבל פעמיים, ובפעם השלשית הוא שאל את כולם "מי מצטרף אלי ואני אחזיק אותו בשתי ידיי?", אף אחד לא זז. פתאום התקרבה אליו ילדה אחת ואמרה. "אני רוצה להצטרף". שאלו אותה: "את לא מפחדת?" והיא ענתה: "לא. הוא אבא שלי".