בס"ד
לאחר המופתים הגדולים של יציאת מצרים והמעמד הרוחני העצום בהר סיני, אנו מגיעים לפרשת 'משפטים'. הפרשה מורה את הדרך איך לנהוג בכל חיי הקהילה כשמגיעים למשפט. בבת אחת, ממקום כל כך רוחני, אנו כביכול יורדים לפרטים הקטנים של חיי היומיום, רשימה של הלכות כיצד לפתור בעיות כאן בעולם הגשמי. הפרשה מתחילה בדיני עבד עברי וממשיכה בנושאים רבים, מכה או מקלל אביו ואמו, עונש של מידה כנגד מידה, שן תחת שן, עין תחת עין, שור שנגח, שמירה או פגיעה ברכוש האחר, שוכב עם בהמה, איסור ריבית, השבת אבידה, עזרה אפילו לשונא שלך, התרחקות מדבר שקר, לא להטות משפט והרשימה ארוכה. לאחר מכן, הפרשה מספרת על מצות שלושת הרגלים, על ההבטחה הגדולה לירושת הארץ ומסיימת שוב בענין מעמד הר סיני - עלייתו של משה רבנו אל ההר.
דבר ראשון שהפרשה מדברת עליו זה עניין של עבד עברי. מיהו אותו עבד עברי? כמובן שמדובר על עבד ממש, אך כיום כשאין לנו עבדים, במה העניין שייך אלינו? העבד העברי זוהי תנועה בנפש של כל אחד, כח שצריך ללמוד אותו ולדעת איך לעלות ולהשתחרר ממנו.
רק לפני שתי פרשות למדנו על עם שלם שיצא מעבדות קשה מאוד לחירות הגדולה ביותר - מתן תורה. הקב"ה ברא את האדם בן חורין, הוא הנברא היחיד בעל בחירה, לא המלאכים ולא בעלי חיים, רק לאדם יש כח בחירה בין טוב לרע. הרב שליט"א מסביר, על האדם הוטל התפקיד הקשה ביותר. האדם מורכב מכל מה שיש בעולם. מצד הגוף, יש לו את כל מה שיש לבהמות, ומצד הנשמה, יש לו את כל מה שיש למלאכים. האדם נועד לעשות את העבודה של הבירורים ורק בעולם הזה אפשר לעשות את הבירורים האלה. האדם יכול לתקן ולהפוך את כל הדברים שנראים לא טוב - לטוב ואז יש שלמות בבריאה. האדם יכול לצאת מעבדות לחירות.
איך יוצאים מהמצב הזה של עבדות? כדי לפתור דבר צריך להגיע לשורשו. כתוב בפרשה שעבד יצא לחופשי תחת שן ועין, אם בעליו גרם לו לאבד שן או עין, הוא חייב לשחררו, למה דווקא שן ועין מוזכרים? האמת שמדובר על כל האיברים, אבל שן ועין מורה לנו על השורש של כל עניין העבדות.
הרב שליט"א אומר,השורש של העבדות, עבד בשר ודם לבשר ודם זה לא יכול להיות רעיון אלוקי, זה ההתרחקות מהרעיון האלוקי. אמרנו שהקב"ה ברא אותנו להיות בני חורין. הקב"ה נותן רק חירות. מה שאמור על הכתב שחרוט על לוחות הברית, "אל תיקרי חרות אלא חירות" (מסכת עירובין דף נ"ד א').
כשאדם משתעבד לחומר, מיד מגיעה המחלוקת. אדם מחליט שחסר לו משהו רק כשהוא רואה את אותו משהו אצל אחרים. בזה נבדל מין האדם משאר המינים, שיש לו הרגש הזולת, לטוב ולרע. אם לא היה רואה אצל חברו, לא היה צריך את זה. אחד יש לו בית טוב, יש לו הכל, לא חסר לו שום דבר. יום אחד הוא רואה אצל חברו בית מהודר יותר, אז הוא מרגיש שהוא צריך את זה. מזה באה הקנאה, אחר כך כבר באות המחלוקות וכל הצרות שיש.
הקנאה יכולה להיפסק בעם ישראל בשתי דרכים. אחת, הלא רצויה, זה כשבאים הגויים וחובטים בנו, אז נגמרים ההבדלים בינינו. כמו בשואה, ר"ל, כולם בסוף נראו אותו הדבר, העשיר, העני, המאמין והלא מאמין. שנאת הגויים עושה השתוות הצורה בעם ישראל, שנעשים כאחד. להבדיל, הדרך הטובה היא כפי שהיה במתן תורה, "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ט ב') - כאיש אחד, בלב אחד. כל העם ראו את הגדולה של בורא עולם ואמרו, בשביל מה לנו להתעסק עם הדברים הקטנים, הדברים שגורמים לנו לשנוא אחד את השני, הרי יש אור כזה גדול ואפשר להידבק באור. אז בטלה המחלוקת. הבינו וידעו שיש רק רשות אחת. שום דבר הוא לא 'שלי', הכל של הקב"ה.
מה שקיבלנו במעמד הר סיני זה חירות. מי שעוסק בתורה הוא בן חורין. נאמר שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. עצם המילים שאיתם הקב"ה ברא את העולם באו מן התורה, "באורייתא הסתכל וברא עלמא". זאת אומרת, שעצם הדיבורים של הבריאה, עשרה מאמרות שאיתם נברא העולם, אלה דברי תורה.
הקב"ה הוא אינסוף ב"ה, אינסוף אור, והוא ברא צינורות מיוחדים דרכם הוא משפיע את האור הזה, את השפע הזה, לעולם, זה כתוב בזוהר הקדוש (זוהר הסולם, משפטים, י"ב ל"ו). הצינור שדרכו עברו המאמרות של בריאת העולם זה צינור של תורה. כל המציאות של האדם שחי, שמח, מאושר ובן חורין זה בתורה, כי היא הצינור של החיות.
כתוב שהקב"ה, נשמות ישראל והתורה זה דבר אחד. כדי שיהיה בניין של דברים מצד האדם אז השלושה דברים האלה נפרדים. ההפרדה הזאת היא חסדי השם. כל אחד צריך לעבוד כדי שיהיה בו את שלושת הדברים. יהודי שלם זה יהודי שמקושר לשלושת הדברים, דבוק בקב"ה, מקושר לכלל ישראל ודבק בתורה.
הרב דוד אגמון
לאחר המופתים הגדולים של יציאת מצרים והמעמד הרוחני העצום בהר סיני, אנו מגיעים לפרשת 'משפטים'. הפרשה מורה את הדרך איך לנהוג בכל חיי הקהילה כשמגיעים למשפט. בבת אחת, ממקום כל כך רוחני, אנו כביכול יורדים לפרטים הקטנים של חיי היומיום, רשימה של הלכות כיצד לפתור בעיות כאן בעולם הגשמי. הפרשה מתחילה בדיני עבד עברי וממשיכה בנושאים רבים, מכה או מקלל אביו ואמו, עונש של מידה כנגד מידה, שן תחת שן, עין תחת עין, שור שנגח, שמירה או פגיעה ברכוש האחר, שוכב עם בהמה, איסור ריבית, השבת אבידה, עזרה אפילו לשונא שלך, התרחקות מדבר שקר, לא להטות משפט והרשימה ארוכה. לאחר מכן, הפרשה מספרת על מצות שלושת הרגלים, על ההבטחה הגדולה לירושת הארץ ומסיימת שוב בענין מעמד הר סיני - עלייתו של משה רבנו אל ההר.
דבר ראשון שהפרשה מדברת עליו זה עניין של עבד עברי. מיהו אותו עבד עברי? כמובן שמדובר על עבד ממש, אך כיום כשאין לנו עבדים, במה העניין שייך אלינו? העבד העברי זוהי תנועה בנפש של כל אחד, כח שצריך ללמוד אותו ולדעת איך לעלות ולהשתחרר ממנו.
רק לפני שתי פרשות למדנו על עם שלם שיצא מעבדות קשה מאוד לחירות הגדולה ביותר - מתן תורה. הקב"ה ברא את האדם בן חורין, הוא הנברא היחיד בעל בחירה, לא המלאכים ולא בעלי חיים, רק לאדם יש כח בחירה בין טוב לרע. הרב שליט"א מסביר, על האדם הוטל התפקיד הקשה ביותר. האדם מורכב מכל מה שיש בעולם. מצד הגוף, יש לו את כל מה שיש לבהמות, ומצד הנשמה, יש לו את כל מה שיש למלאכים. האדם נועד לעשות את העבודה של הבירורים ורק בעולם הזה אפשר לעשות את הבירורים האלה. האדם יכול לתקן ולהפוך את כל הדברים שנראים לא טוב - לטוב ואז יש שלמות בבריאה. האדם יכול לצאת מעבדות לחירות.
איך יוצאים מהמצב הזה של עבדות? כדי לפתור דבר צריך להגיע לשורשו. כתוב בפרשה שעבד יצא לחופשי תחת שן ועין, אם בעליו גרם לו לאבד שן או עין, הוא חייב לשחררו, למה דווקא שן ועין מוזכרים? האמת שמדובר על כל האיברים, אבל שן ועין מורה לנו על השורש של כל עניין העבדות.
הרב שליט"א אומר,השורש של העבדות, עבד בשר ודם לבשר ודם זה לא יכול להיות רעיון אלוקי, זה ההתרחקות מהרעיון האלוקי. אמרנו שהקב"ה ברא אותנו להיות בני חורין. הקב"ה נותן רק חירות. מה שאמור על הכתב שחרוט על לוחות הברית, "אל תיקרי חרות אלא חירות" (מסכת עירובין דף נ"ד א').
כשאדם משתעבד לחומר, מיד מגיעה המחלוקת. אדם מחליט שחסר לו משהו רק כשהוא רואה את אותו משהו אצל אחרים. בזה נבדל מין האדם משאר המינים, שיש לו הרגש הזולת, לטוב ולרע. אם לא היה רואה אצל חברו, לא היה צריך את זה. אחד יש לו בית טוב, יש לו הכל, לא חסר לו שום דבר. יום אחד הוא רואה אצל חברו בית מהודר יותר, אז הוא מרגיש שהוא צריך את זה. מזה באה הקנאה, אחר כך כבר באות המחלוקות וכל הצרות שיש.
הקנאה יכולה להיפסק בעם ישראל בשתי דרכים. אחת, הלא רצויה, זה כשבאים הגויים וחובטים בנו, אז נגמרים ההבדלים בינינו. כמו בשואה, ר"ל, כולם בסוף נראו אותו הדבר, העשיר, העני, המאמין והלא מאמין. שנאת הגויים עושה השתוות הצורה בעם ישראל, שנעשים כאחד. להבדיל, הדרך הטובה היא כפי שהיה במתן תורה, "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ט ב') - כאיש אחד, בלב אחד. כל העם ראו את הגדולה של בורא עולם ואמרו, בשביל מה לנו להתעסק עם הדברים הקטנים, הדברים שגורמים לנו לשנוא אחד את השני, הרי יש אור כזה גדול ואפשר להידבק באור. אז בטלה המחלוקת. הבינו וידעו שיש רק רשות אחת. שום דבר הוא לא 'שלי', הכל של הקב"ה.
מה שקיבלנו במעמד הר סיני זה חירות. מי שעוסק בתורה הוא בן חורין. נאמר שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. עצם המילים שאיתם הקב"ה ברא את העולם באו מן התורה, "באורייתא הסתכל וברא עלמא". זאת אומרת, שעצם הדיבורים של הבריאה, עשרה מאמרות שאיתם נברא העולם, אלה דברי תורה.
הקב"ה הוא אינסוף ב"ה, אינסוף אור, והוא ברא צינורות מיוחדים דרכם הוא משפיע את האור הזה, את השפע הזה, לעולם, זה כתוב בזוהר הקדוש (זוהר הסולם, משפטים, י"ב ל"ו). הצינור שדרכו עברו המאמרות של בריאת העולם זה צינור של תורה. כל המציאות של האדם שחי, שמח, מאושר ובן חורין זה בתורה, כי היא הצינור של החיות.
כתוב שהקב"ה, נשמות ישראל והתורה זה דבר אחד. כדי שיהיה בניין של דברים מצד האדם אז השלושה דברים האלה נפרדים. ההפרדה הזאת היא חסדי השם. כל אחד צריך לעבוד כדי שיהיה בו את שלושת הדברים. יהודי שלם זה יהודי שמקושר לשלושת הדברים, דבוק בקב"ה, מקושר לכלל ישראל ודבק בתורה.
הרב דוד אגמון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: