מעשה באשה אחת שלא היו לה ילדים. 'לכי אצל קבר רחל', יעצו לה קרוביה, 'התפללי שם ותוושעי'. הבעיה הייתה שהימים הם ימי האינתיפאדה, וקשה מאוד היה להגיע לקבר רחל. הלכה האישה אצל המחסום המפריד בין שטח ישראל לשטח בית לחם והתחננה אצל החיילים, אבל החיילים התעקשו: 'אין כניסה לישראלים, חזרי לביתך בשלום'. אך היא בשלה: 'אין לי ילדים, אנא קחו אותי שתי דקות, אתפלל ואשוב'.
כך עמדה אצל המחסום שעות ארוכות, בכתה והתחננה. לבסוף ריחם עליה אחד הקצינים והחליט לקחת אותה בג'יפ לרחל אמנו. באה האישה לקבר, התרפקה על ציון קברה של אמנו, בכתה והתחננה לילד. "באתי עד לכאן לרחל אמנו", אמרה לקב"ה, "אנא עזור לי, חנון אותי בבן". לאחר רבע שעה של בכיות תחנונים ודמעות, עזבה האישה את הקבר בהבטיחה שאם אכן תלד, תבוא שוב להודות לקב"ה על קברה של רחל.
ומקץ שנה, כמו בכל הסיפורים אבל הפעם זה אמיתי, והנה האישה הרה וילדה בן. לא הפרה האישה את הבטחתה, נטלה את תינוקה ובאה להודות לקב"ה ולרחל אמנו. אלא ששוב מעכבים בעדה להיכנס. לא אוותה האישה לזוז מהמחסום. "הנה תראו", קראה לעבר החיילים והקצינים, "האם אתם זוכרים אותי כיצד התעקשתי בשנה שעברה והנה ילדתי בן, האם לא אבוא להודות?! ישבה האישה עם תינוקה שעות ארוכות עד שריחם עליה אחד החיילים, העלה אותה על ג'יפ והסיע אותה לקבר רחל. שוב בכתה האישה על קברה של רחל והודתה לקב"ה על חסדיו וגם הזמינה את רחל אמנו לברית המילה.
בטקס ברית המילה היה משהו מוזר. בקהל הסתובבה אשה שאיש לא הכירה. היא הייתה לבושה לבן, ואור גדול בעיניה. היא עברה מאיש לאיש וברכה את כולם. ישישה הייתה האישה. כשהלכו המסובים החלה המשפחה לתמוה מי היתה האישה בלבן, זו שהסתובבה זוהרת ובירכה את כולם ו- נעלמה. איש לא ידע מי היתה האישה. החליטה המשפחה - הבה ונמתין לתמונות המפותחות שמא נזהה בתמונה את האישה בלבן.
כשהגיעו התמונות לתדהמתם לא היה קץ, בכל מקום שבו הופיעה האישה בלבן, הופיע כתם לבן בלבד ותהי לחידה. ואולי, אולי הייתה זאת רחל אמנו שנענתה להזמנה במסירות נפש ובאה לברית?
בברית, ההורים המאושרים חילקו לכל אחד מהאורחים שהגיעו, כרטיס קטן, שבצדו האחד תמונתו של התינוק, ובצדו השני תפילת הדרך.
לאחר הברית, ההורים ניגשו שוב לקבר רחל, ההזמנה שהניחו כבר לא הייתה שם, אבל במקום ההזמנה הייתה מונחת תמונה קטנה של התינוק, ותפילת הדרך מאחוריה!
מהמם מרגש
השבמחקמהמם מרגש
השבמחק