מחברת של פחדים

 בס"ד

 

המפגש האקראי עם העיניים שלי מסגיר אותי. מגלה את מה שאני יודעת כבר מזמן. מגלה את הפחדים העמוקים ביותר שמסתתרים להם מאחורי משקפי שמש שחורות שמסתירות כמעט חצי פנים.

כל פעם שאני מביטה במראה אני רואה אותם. אני רואה את הפחדים שמסרבים לעזוב. מסרבים לשחרר אותי לחפשי. פחדים שהיו שם תמיד.

אם אנסה לחשוב היטב מה הפחד הכי גדול שקיים בתוכי, ספק אם אמצא אותו. ספק אם אדע להניח את האצבע, ולהכניס אותו למשבצת אחת.

יש לי מחברת של פחדים עם שורות ארוכות שלא נגמרות. עם חששות בצבעים שונים, שמבקרות אותי בלילה. מבקרות אותי ביום ובכל פעם שאני פנויה להקשיב להן.

בתחילת המחברת נמצא הפחד מלאכזב. הפחד שלא אעמוד בציפיות שיש לכולם ממני, שלא אצליח לעמוד בדרישות. בסדר היום השגרתי.

בדפדוף קל במחברת אפשר יהיה למצוא את הפחד מהכאבים של הגוף. מהמחלה. מחלוקים לבנים וצפצופים מוזרים. צפצופים שמעוררים את הנשמה.

אני מפחדת גם למות. מפחדת מלעזוב יום אחד. מפחדת מהרגע שאצטרך לעזוב ולתת דין וחשבון.  מפחדת מלחדול. מפחדת שלא אדע איך לחיות.

אני מפחדת מלהחמיץ זמן של משפחה. זמן של ילדים. מלהחמיץ את הדברים החשובים באמת. הדברים שמרכיבים את הסיבה שאני קמה בבוקר.

אני מפחדת מהאמת. מהמציאות שלא מאפשרת לי לפרוש כנפיים ולעוף לגובה שאני רוצה. מפחדת מהכרת הגבולות. המגבלות. מהכרת השפלות.

אני מפחדת מהעמידה מול קהל. מהקטנות של עצמי. מהרגע שידעו שבעצם אני לא יודעת כלום ואני עדיין רק בכתה א. וספק רב אם יעלו אותי כתה.

אני מפחדת מהחושך שלא נגמר. מהגלות הארוכה של הלב שלא מוצא מנוח. מהלב שלא מוצא את עצמו ואת הפנימיות שהוא כל כך מבקש.

אני מפחדת מהבחירות השגויות. מהטעויות. מהמחיר שמגיע מיד אחרי. אני מפחדת מנקודות התורפה. מהפזיזות.

אני מפחדת מגבהות הלב. מהיוהרה שמקוננת בתוכי ולוחשת לי שאני יותר טובה. יוהרה שמתעלמת מהלכלוך שקיים שם בפנים.

אני מפחדת מהכאבים של הגוף. מפחדת להזדקן. מפחדת להתעייף. מהרגע שיהיה קשה כבר ללכת. שיהיה קשה לטפס. מהרגע שהלהבה שבתוכי תכבה.

אני מפחדת מההצלחה. מפחדת מהאהבה. אני כל כך מפחדת כשבשמים יש עננות נמוכה. עננות שמביאה איתה גשם. מביאה איתה קור שחודר לעצמות.

מחברת הפחדים אני קוראת לה. מחברת מלאה באותיות, ברווחים. מחברת מלאה במילים. מחברת מלאה בשורות שכל כך הייתי רוצה למחוק.

מחברת שנפתחת ברגעים של חולשה. ברגעים שאין עלי מסיכה. ברגעים של עצירה. מחברת שאומרת, שהדרך לאמונה עדיין ארוכה.

 

חיי שרה - אסור לפספס

 בס"ד

 

הייתי רוצה ללכת בעקבותייך. לחפש את השביל שבו דרכו כפות רגלייך. ללקט את טיפות האומץ שפיזרת אחרייך.

הייתי רוצה למצוא את הדרך שבה צעדת מבלי להתפשר. מבלי לעצור בדרך ולשאול מה הכיוון הנכון של הרוח.

הייתי רוצה לבקש ממך שתלמדי אותי איך לא מתבלבלים, איך לא עוצרים בכדי לקחת הפסקה. איך הופכים להיות מבינים גדולים בנושא של כיוונים.

הייתי רוצה שתסבירי לי איך חיים באוהל שכולו תפילה. איך חיים באוהל שיש בו ברכה בעיסה. הייתי רוצה שתסבירי לי איך אפשר להשיג אמונה. אמונה שעומדת למבחן בכל יום מחדש.

הייתי רוצה שתראי לי איך מוותרים על המקום הראשון, איך נמצאים בענווה. בביטול, למען מטרה ששמה ילודה. איך נותנים משהו יקר ואישי כל כך.

הייתי רוצה לעבור אצלך סדנא בחינוך ילדים. בהצבת גבולות. בהצבה של גדרות. הייתי רוצה לדעת איך מגדלים אותם לעקידה מתמשכת.

הייתי רוצה ללמוד ממך איך עומדים בנסיונות. איך עומדים איתנים כנגד רוחות של פרצים. כנגד רוחות זרות. איך מתקדמים כנגד כל הסיכויים.

הייתי רוצה להבין ממך מהי דבקות במטרה. איך מגיעים לראיה של תכלית, מבלי לפזר את עצמי מסביב. מבלי להתחשב בדעת הקהל.

הייתי רוצה לראות את הנר שדולק באוהל מערב שבת לערב שבת, לראות את הלהבה ואת הנס. לראות איך זה שהוא אף פעם לא דועך.

הייתי רוצה שתלמדי אותי איך ממשיכים הלאה כשלא מבינים כלום מכלום. איך עוצמים את העיניים לרווחה, ובוטחים בקדוש ברוך הוא בטחון מלא בידיעה ברורה שהוא זה שיוביל. שהוא זה שיודע את כל התשובות.

הייתי רוצה שתלמדי אותי איך הולכים בחושך מבלי להשאיר אחרי בלאגן. איך מגששים באפילה מוחלטת ומוצאים את פתח היציאה.

הייתי רוצה שתלמדי איך מצליחים להתגבר. איך משתמשים בשאריות של הכח. איך מצליחים להניע את הרגליים לרוץ קדימה.

איך בעצם רצים כנגד הזרמים. איך בעצם נושמים כשכל הגוף כואב, ואיך ממשיכים למערת המכפלה כשכל הזמן הזה, מטפטף לו הלב.

הייתי רוצה שתלמדי אותי איך לטפס. איך לעלות בשלבים. איך לא לפספס מדרגה. איך להרגיש טוב מכל עליה. הייתי רוצה שתלמדי אותי איך מגיעים להיות בת ישראל כשרה.

אמא אהובה שלי. אמא שרה. הייתי רוצה למצוא קצת ממך בתוכי. להרגיש את הנגיעות של ההתמדה. של הנחישות. של האהבה. הייתי רוצה לשים עלייך ראש ולקבל את התשובות.

הייתי רוצה שתהיי לידי לעבור את המשוכות. את כל הגבעות שמחכות בהמשך. הייתי רוצה להניח עלייך את הראש, ולקבל חיבוק אחד קטן. חיבוק אחד שאוהב. חיבוק אחד שאומר שיהיה בסדר.

כוונות

 בס"ד 

השנה הזאת היתה שנה של כוונות. שנה של רצונות. של הרבה תחושות שהציפו אותי וביקשו לעשות כל כך הרבה.

בשנה שחלפה התכוונתי להיות יותר שמחה. התכוונתי לחייך יותר לעולם. לחייך יותר לאנשי הבית. לכל מי שנמצא איתי תחת אותה קורת הגג.

בשנה שחלפה התכוונתי להיות יותר מאמינה. התכוונתי לא להתרגש מכל גל שעובר עלי. או מכל עלבון שנזרק לעברי. פחות לקחת ללב.

בשנה שחלפה רציתי להיות יותר בריאה. כזאת ששומרת באדיקות על התזונה שלה. שלא נכנעת לפרוסת עוגה גם אם יש בה הרבה שוקולד וכתוב עליה "כמה שכבות".

בשנה שחלפה התכוונתי פחות לפחד. התכוונתי להיות אמיצה. לא לתת לדמיונות להשתלט על המחשבות. חשבתי שיהיה בי את הכח ללכת נגד הזרם.

בשנה שעברה התכוונתי פחות לדאוג. פחות לדאוג ליום המחר. פחות לדאוג איך לשלם חשבונות. פחות לדאוג שאספיק את הכל. פחות לדאוג שזה כולל הכל.

בשנה שעברה התכוונתי להיות יותר מכילה. יותר נותנת מעצמי למשפחה. יותר נמצאת שם בשביל הילדים. בשביל הבעל, ופחות בשביל עצמי.

בשנה שעברה התכוונתי להיות פחות ביקורתית, פחות שיפוטית. להיות במקום שאני לא דנה את האחרים כי אני לא נמצאת שם במקומם.

בשנה שעברה התכוונתי שתהיה לי עין טובה. שנקודת המבט שלי תהיה חיובית. שהעין שלי תהיה תמיד נכונה ללמד זכות. עין שלא מחפשת פגמים. לא מבקשת חסרונות.

בשנה שעברה התכוונתי להפרד לגמרי ממידת הגאווה. לסלק לגמרי את האגו שמחשיך לי את הראיה. רציתי כל כך לקבל קצת ענווה.

בשנה שעברה התכוונתי להיות יותר חרוצה. כזאת שלא עוצרת לנוח. שלא מבקשת הפסקה. חרוצה במובן המהיר ביותר של המילה.

בשנה שעברה התכוונתי לברך כל מילה במילה. להוציא את הדברים מהפה עם כל הכוונה, בלי להסיח את הדעת ובו זמנית לחשוב על ערימת הכביסה.

בשנה שעברה התכוונתי לא להכנע ליצר הרע. לא לתת לו דריסת רגל. התכוונתי לאטום את כל הפתחים והחורים שלא יכנס באיזה פירצה.

בשנה שעברה התכוונתי להיות יותר צנועה. יותר מהדרת בלבוש. לא מתלוננת על החום. כזאת שמבינה את המעלה שיש בהסתרה.

בשנה שעברה התכוונתי לעבוד על המידות. לתקן את מה שאפשר. לעבוד על הקנאה. על ההקפדה. התכוונתי לנקות את הלב מכל מחיצה.

בשנה שעברה התכוונתי לשיר יותר שירים. מהסוג הזה שמגיע מהבטן. התכוונתי להיות מחוברת לניגון. ולכל ההשלכות שמגיעות ביחד איתו.

בשנה שעברה התכוונתי לא לכעוס. הבטחתי לעצמי שזה יהיה אחרת. שאלמד לשתוק ולנשוך שפתיים. שאולי סוף סוף אבין שהכעס לא מקדם אותי לשום מקום.

בשנה שעברה התכוונתי להיות ידידותית לסביבה. להיות יותר נעימה. התכוונתי לא להכאיב. לא להעליב. ללמוד איך למחול על כבודי.

בשנה שחלפה היתה לי כוונה שהשנה תהיה קצת שונה. כוונה שלא בדיוק התממשה. התכוונתי להרבה דברים, להרבה רצונות. ומה שנותר עכשיו זה לאסוף את הדמעות, ולהגיע שוב לשנה החדשה עם אותן הכוונות. להגיע אליה עם הרבה כוחות. להגיע לראש השנה עם כוונה אמיתית של התחלות חדשות.

רחמיך רבים השם

בס"ד

 

כשהבית הפוך זה רחמים של השם. כשהשוקו נשפך בסלון זה רחמים של השם. כשהנעליים נשארות בסלון וערימת הגיהוץ לא נגמרת, זה רחמים של השם.

כשיש כביסה בסל זה רחמים של השם. כשיש אוכל על הגז זה רחמים של השם. כשיש מי שיאכל, זה רחמים של השם. גם השאריות זה רחמים של השם.

כשכואב לי משהו בגוף זה רחמים של השם. כשיש תקופות מאתגרות בחיים זה רחמים של השם. כשיש לי ייסורים זה רחמים של השם.

כשאין לי מספיק כח לקום בבוקר ולהתחיל את היום זה רחמים של השם. כשאין לי שמחה זה רחמים של השם. כשאני לא מצליחה לאסוף את עצמי זה רחמים של השם.

כשאמא כועסת עלי זה רחמים של השם. כשבעלי לא מרוצה ממני זה רחמים של השם. כשהבן שלי מביא ציון נמוך במבחן זה רחמים של השם.

כשמגיעה השבת ומביאה איתה ניחוח של קדושה זה רחמים של השם. כשיוצאת השבת ואני נשארת בלי טיפה של אוויר זה רחמים של השם.

כשאני רואה את השמים זה רחמים של השם. כשהשמש יוקדת באמצע הרקיע זה רחמים של השם. כשיש מזגן שעובד על 16 מעלות זה רחמים של השם.

כשהאוכל נשרף זה רחמים של השם. כשהמפה מתלכלכת זה רחמים של השם. כשלא קיבלתי את מה שרציתי זה רחמים של השם.

כשהכל הולך קשה בחיים זה רחמים של השם. כשהמחנכת של הבת שלי מסננת אותי בפלאפון זה רחמים של השם.

כשמפריעים לי לנוח בצהריים זה רחמים של השם. כשהשכנים מרעישים זה רחמים של השם. כשהטלפון בצד השני תפוס כל הזמן, זה רחמים של השם.

כשאני מפחדת ממה יהיה זה רחמים של השם. כשתוצאות הבדיקות לא מלהיבות זה רחמים של השם. כשמישהו מבני הבית לא מרגיש טוב זה רחמים של השם.

כשאני מנסה להבין ולא מצליחה זה רחמים של השם. כשאני מגלה שעדיין לא חזרתי באמת בתשובה זה רחמים של השם.

כשיוצאת ממני צעקה אחת אמיתית זה רחמים של השם. כשיוצאת לי ברכה בכוונה זה רחמים של השם. כשאני אומרת תודה מעומק הנשמה, זה רחמים של השם.

כשאני לא מקבלת חיבוק בחזרה זה רחמים של השם. כשהעוגה טעימה זה רחמים של השם. כשצועקים עלי זה רחמים של השם.

כשטיפות הגשם הראשונות מטפטפות על החלון זה רחמים של השם. כשהדמעות שלי מטפטפות על הלחי זה רחמים של השם.

כל העולם הזה מלא ברחמים של השם. רק שאני עדיין לא מספיק גדולה בכדי להבין את זה. בכדי להרגיש את הרחמים.

 

 

להאמין בעצמי !

 בס"ד 

כמו תמיד כשאני יושבת לכתוב לא נראה לי שמשהו טוב עומד לקרות. שמשהו טוב עומד לצאת מהמקלדת. אין בי מספיק תקווה שאצליח להעביר את המסר. שאצליח להיות מדוייקת, ולגרום למישהו אחד לפחות, להבין אותי.

בחסדי השם עלי, אני מוצאת את עצמי לוחצת על המקשים ומחברת אותיות למילים, ומחברת מילים למשפטים. והתוצאה ברוב המקרים היא די סבירה.

גם הפעם כשאני מתחילה לכתוב את השורות אני מתחילה לגמגם בתוך הראש ולא ממש יודעת איך לכתוב. איך להעביר את הלב.

זה מרגיש לי כמשהו שגדול עלי בכמה מידות. בכמה מספרים. ותמיד חסרה בי האמונה שיש בי את היכולת הנדרשת להצליח במשימה. תמיד חסרה בי הידיעה הברורה שאני מסוגלת. שאני יכולה.

בעצם מהיום שנולדתי הייתי חסרה באמונה הבסיסית ביותר וזאת האמונה בעצמי. האמונה בכלים שהשם יתברך נתן לי בכדי לשרת את העולם. בכדי לשרת אותו.

יש בי משהו קטן שמסרב לגדול ולהצמיח עלים. משהו קטן שמנסה להעלים את המתנות. את הכישרונות. את הנגיעות של קודשא  בריך הוא בנשמה שלי.

יש בי משהו קטן שכל כך רועד מפחד בכל פעם שאני מתחילה משהו. בכל פעם שאני צריכה להיות אני. בכל פעם שאני מביאה את עצמי. בכל פעם שאני נזכרת בחלומות הילדות.

בכל בוקר אני אומרת לשם יתברך שאני מודה לו על שהחזיר לי את הנשמה. אני מודה לו על העובדה שגדולה היא האמונה. האמונה שהוא נותן באחת כמוני. האמונה בילדה שלפעמים הולכת לאיבוד.

הוא מאמין שהיום אני אמצא את הדרך חזרה. שהיום אעשה את הדברים נכון. הוא מאמין שאין גבול ליכולות שלי ושל כל יהודי. הוא יודע שאת המחסומים אני מיטיבה לשים בעצמי. מחסומים שנמצאים רק בראש שלי.

יש בתוכי מקום קטן שמידי פעם אני בורחת אליו כשאני מפחדת להצליח, כשאני מפחדת להשתמש בכלים. כשאני בוחרת להתעלם מהצבע של השמים. כשאני בוחרת בעצם להישאר במקום.

הייתי שמחה לפרוץ את המחסומים מלכתחילה ולא בדיעבד. הייתי שמחה לשחרר את הקטנות הזאת. את תקרת הזכוכית שמהתלת בי ומכווצת את האמונה. מכווצת את ההצלחה.

הייתי רוצה שתהיה בי קצת אמונה פשוטה שיש בי את היכולת לעשות טוב. שיש בי את היכולת להיכשל ולקום מחדש. שיש בי את היכולת לחייך לעצמי במראה. הייתי רוצה שתהיה לי בעצמי קצת יותר אמונה.

 

 

 

 

בדרך לצפת

 בס"ד

 

עוד מעט מתחילה לארוז מזוודות. מקפלת לתוכן מצוות. מקפלת לתוכן ציפיות ושאריות של כח. שאריות של קיץ. שאריות מעטות של שאלות.

פעם בכמה זמן אני מרגישה שאני חייבת להגיע למקום שמרגיש הכי גבוה בעולם. למקום שלוקח  ממני לפחות פעימה אחת בשעה.

מקום שעוזר לי להיות הכי קרובה לאני האמיתי שלי. למקום שבו אני לגמרי משוחררת מלהעמיד פנים. משוחררת מגשמיות כלשהי.

צפת מאפשרת לי להתעסק עם הרוח. להרגיש את הרוחניות המתוקה, היא מעוררת בי את הזיכרונות. מקימה אותי מהעפר שדבק בי עקב גאווה מיותרת. ועקב שגרה מבורכת.

היא מאפשרת לעשות היכרות מחודשת עם המהות, עם השפלות. עם הנקודה העמוקה ביותר שמבקשת לפרוש כנפיים. שמבקשת לעוף הכי גבוה שאפשר.

צפת עבורי היא בית שני. היא הליכה ארוכה בתוך סמטאות עתיקות. בתוך הסמטאות הסבוכות של החיים. בתוך הסיפור שלי. היא מזכירה את מה שאני באמת רוצה להיות.

יש בה יכולת מיוחדת לקחת אותי לאיבוד. לקחת ממני את הכבלים. לקחת את מה שקושר אותי לעולם הזה. לקחת ממני את ההגיון.

יש בה את היכולת לקחת אותי מעבר לעצמי. מעבר למגבלות של החומר ולהזכיר לי שאפשר גם לנשום אחרת. שאפשר להריח את הריח. שאפשר להניח את הראש בערוגות הבושם.

לצפת יש את היכולת לעצור עבורי את מחוגי השעון. לעצור את כדור הארץ ולאפשר לי לקחת ממנו   הפסקה. לקחת ממנו חופשה.

יש בה את היכולת להוציא ממני את התפילות המדוייקות. את הנגיעות הכי עמוקות. נגיעות שלוחצות על כפתורים שפותחים מגירות ישנות. מגירות מאובקות מחוסר ענין, וחוסר תשומת לב.

אני מקפלת למזוודה את עצמי ואת המשפחה. אני מקפלת סודות, וגעגועים לנשמה שמתחילה להתרגש. שמתחילה להרגיש את הקדושה. את הנקודה. את המפגש עם האינסוף.

אני מקפלת לתוכה את כל ההצגה. את כל החיצוניות. ולכמה ימים יקרים לבקש את הפנימיות. את האמת. את הלב שמבקש קצת לנוח.

אני תולה שלט על הדלת שאומר שתיכף אשוב. שתיכף אחזור לכאן. שתיכף אחזור לארץ ולקרקע הבטוחה והמוכרת. תיכף אחזור לכאן לשליחות. לתפקידים. למשימות.

תיכף אחזור לכאן מהמקום ששם הכל התחיל. תיכף אחזור לכאן מהמקום שמרגיש לי הכי קרוב לשם יתברך. המקום שהכי קרוב לדמעות. המקום שבו הכי קרוב לאהוב.