26 בנוב׳ 2013

הנחמה שבידיעה המוחלטת

בס"ד

"אני כהן, אבל לא מאמין"
"אני בהחלט מבינה אותך, אסף", אמרתי ליו"ר ועד הבניין החדש שאליו עברנו לאחרונה. ידי נשלחה באדישות לטעום מרוטב הקציצות שהתבשל על הגז, והוספתי: "גם אני לא אשה מאמינה"
רונית שיינפלד
השבוע היה לנו פיצוץ של מים בצנרת המרכזית של הבניין, כפועל יוצא מכך היתה הפסקת מים ארוכה. ארוכה במיוחד. לאחר שנגמרו כל ההאשמות למיניהן והסדר שב על כנו, התפנו חלק מדיירי הבניין החדש שאליו עברנו לאחרונה, לעשות היכרות עם השכנים החדשים שלהם, ליתר דיוק עם השכנים הדוסים, אלה עם הכיפה השחורה והמטפחת המשונה על הראש, קרי: אני ותומר.

אסף, יו"ר הוועד, הזמין את עצמו לקפה אצלנו, בתזמון בעייתי קמעה. ולמה בעייתי? משום שבדיוק כשהתחלתי לבשל לכבוד שבת קודש, לאחר כמה מילות נימוסים ובירור המצב ההשכלתי שלי וכמה שנות לימוד יש באמתחתי, אזר הלה אומץ כשהוברר לו שבבית שלנו לא נושכים חילונים. "תדעי לך שאולי שם משפחתי כהן, אבל אני לא מאמין שיש אלוקים". הרחתי את זה מגיע. "אני בהחלט מבינה אותך, אסף", ידי נשלחה באדישות לטעום מרוטב הקציצות שהתבשל על הגז. "גם אני לא אשה מאמינה".

הרגשתי את העיניים של אסף ננעצות בגבי, נדהמות. "למה אתה מתפלא?", התפניתי להביט בו. "אני לא מאמינה שיש בורא לעולם, אני יודעת שיש בורא לעולם. זה כל ההבדל בינינו".

אסף כחכח בגרונו, מחפש את המילים הנכונות. "לא ציפיתי לתשובה כזו, א...א... לא יודע מה להשיב לך". ניכר היה כי הוא מחפש את הדרך החוצה "איך אפשר בכלל להיות בטוח שהוא קיים?", קולו החלש העיד על כך שדברי הותירו בו רושם. "זה מצריך שיחה עמוקה יותר, רונה, בפעם הבאה שאבוא לבקר אתכם נמשיך לשוחח", אמר ובמהירות נבלע מאחורי הדלת, משאיר אותי לחייך.

הודיתי לקדוש ברוך הוא שאין בקרבתנו ניידת משטרה שהיתה תופסת אותו על מהירות מופרזת. מהירות של בריחה מהאמת, בריחה מעצמו, מיהדותו. היציאה החפוזה של אסף מביתנו הבהירה לי חד משמעית שלא כולם מחפשים את האמת. מי שיחפש אותה בכנות ועם לב נקי, בוודאי ימצא אותה.

לא צחקתי כלל כשאמרתי לו שאני חיה בידיעה. אני יודעת בוודאות מצמררת שיש בורא לעולם, יש מלך חי וקיים. והמלך הזה נמצא בתוכי ובכל דבר שנקרה בדרכי. המלך הזה הקים אותי מאשפות, המלך הזה מחדש לי בכל יום ויום את הכוחות.

לאמת יש השלכות שלא כל אחד מוכן לקחת אותן על גבו, לעיתים ההשלכות כבדות, ויתרה מכך, מחייבות. אסף הבהיר לי שגם אם תראה את המציאות באופן הנכון והמדויק ביותר, זה עדיין לא מבטיח שאתה תסכים לאחוז בה. הכל תלוי בך ובכח הרצון שלך, לעמוד מול השורשים שלך ושל עצם קיומך.

סבורני שמדובר בסוג של אומללות. אומלל האיש שלא יודע את השם יתברך, אומלל האדם שלא מבין בדעת שיש דין ויש דיין. רחמי נכמרים על אותו האחד שבטוח שכוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, לבי יוצא אל אותה האחת שסמוכה שהכל זה ממש במקרה.

ההבדל הגדול בין אמונה לידיעה הוא החוט הדק בין מחויבות לנוחות. יש הרבה אנשים שמאמינים, אבל הם לא בהכרח יודעים. אמונה שיש כח עליון, או מישהו שאחראי על הכל אינה מחייבת אותי, אמונה כשלעצמה ללא ידיעה ובטחון מוחלט יכולה להעלות בי ספקות. "ספקות מסוכנים" אני קוראת להם.

הידיעה הברורה והחדה כמו סכין מצווה אותי. הידיעה הזו מצווה אותי בכל רובד שהוא בחיי. אם נהיר לי במאת האחוזים שיש בורא לעולם והוא משגיח עלי באופן אישי - ודאי שאני צריכה להתמסר לו.

הידיעה הברורה והכואבת שיש בוחן לב וכליות גורמת לי להמליך אותו על עצמי באהבה, גם אם כרגע קשה לי, ואולי קצת קר ועצוב. חופש כל חדרי בטן רוצה שאדע שכל תחושה, שמחה או חלילה מחלה, אבטח בו שהכל לטובה.

אם אני יודעת בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי שהתורה היא אמת לאמיתה, ללא כחל וסרק, ללא שאלה או חשש, הריני צריכה לחיות בהתאם לנכתב בה. אני צריכה להתאים את אורח חיי לכל מילה ומילה שכתובה בה, ובעצם כתובה על בשרי.

אם אני יודעת במיליון אחוז שישנם הלכות דרבנן, שנגזרו ע"י חכמים, אקבל אותן על עצמי בבחינת אעשה ואשמע, אעשה ולא אשאל.

חשוב להיות מאמין, אבל זה לא מספיק. צריך להפוך כל אבן שנקרית בדרכנו בכדי לחפש אותו, לחפש את "מי שאמר והיה העולם". צריך לדרוש אותו בכל מה שקורה לנו בחיים, צריך להביט על כל ציפור שעפה בשמיים שתעיד על גדולתו.

האמת היחידה בהתגלמותה היא הידיעה שיש רק רצון השם בעולם. אי אפשר לחיות אחרת, אי אפשר לעבוד אותו אחרת. בהתחלה היה נשגב מבינתי שרק הוא קיים, והוא אחד ויחיד. אבל היום זה ברור שבידיעה הזו יש הרבה מן הנחמה. הידיעה הזו היא תרופה.

הידיעה היא תרופה לכל הלבטים והחששות, תרופה לכל הפחדים והמחלות, הידיעה הזו היא תשובה לכל הביזיונות והחובות, היא מענה לכל הקושיות קטנות כגדולות. הידיעה הזו מוליכה אותי בדבקות אחר רצון השם, בלי להביט ימינה ושמאלה בלי לברוח למקום שעבורי הוא הכי נוח.

רצון השם זו עבודה עיקשת שמתפרסת על חיים שלמים. זו עבודה קשה אך מספקת, וכדי לשרוד בה חלה עלי החובה לבדוק בכל רגע נתון מה הכי נכון שאעשה, מה בעצם ממני השם מצפה? רצונו יכול להניח אותי בגיא צלמוות או בגן של שושנים, רצונו יכול להניח אותי בגלות או בפסגות גבוהים.

אבל אני יודעת שתמיד טהור רצון קוני ולעולם הוא לא ישים אותי היכן שחסדו וידו לא יוכלו לשמור את נשמתי, אני יודעת שרצון אורי וישעי לעולם יגן בעדי, ויאפשר לי ברחמיו הרבים למלא את ייעודי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מאת:

תגובה: