רגע של הארה

בס"ד טרמפ לילי - מיומנה של בעלת תשובה "את לא נוסעת עם גבר לבד בלילה, ההלכה לא מתירה זאת", אמר הרב בתוקף. בגלגול הקודם שלי הייתי כועסת, אך הפעם הגבתי אחרת. איך לא הבנתי עד היום שכל ההגבלות שההלכה נותנת לאישה אמורות דווקא להגן עליה? רונית שיינפלד / הידברות סופשבוע - מוסף שישבת בדרך כלל אני משתדלת ללמוד כמעט כל יום, כך שאני מוצאת את עצמי לעתים תחת ערימת ספרים. מדי פעם עורכת סיכומים, ומכינה לי פתקאות קטנות שאדע לומר את הפסוק הנכון ברגע הנכון, שתמיד תהיה לי תשובה על מה שאני נשאלת. תקופה ארוכה שיש לי רעב בלתי נדלה לדבר תורה, וכתלמידה ממושמעת אני מנסה בכל הכוח להדביק את כל הידע בזמן הקצר שעוד עומד לרשותי. נוכחתי לדעת שלעתים, עם כל הידע התיאורטי, ישנם מצבים בחיים שמספיק מקרה קטן אחד שיכול לתת לך את האמת על מגש. ישנם שיעורים מסוג אחר, שבהם לומדים הלכה למעשה את כל התיאוריות במכה אחת, או כמו במקרה שלפניכם - על הבשר. רק משפט אחד בהיסח דעת של חבר, מכר או סתם בן משפחה יכול להמחיש לך למה באמת התכוון המשורר.   אנחנו קבוצה של תלמידים שלומדים בכל שבוע עם רב מיוחד. הרב עשהאל. רב שיודע לעורר בנו את הדבקות בשם יתברך. בכל שיעור אתה יוצא ממנו עם תובנה של "איך לא ידעתי את זה קודם?". לפי דברי הרב, אחד התנאים להתקבל לקבוצת הלימוד שלנו זה להיות אדם לא בדיוק נורמלי ולא ממש הגיוני, כי אי אפשר לעבוד את השם עם הגיון. וככה אנחנו, קבוצה של לא הגיוניים, מתכנסים אחת לשבוע בבית אחר, ומנסים לקבל קצת מההתלהבות שלו בעבודת השם.   ביום חמישי האחרון היה תורי לארח את הקבוצה, דבר שאני עושה בשמחה רבה.  כרגיל, הרב דאג להסביר לנו בדרכו הייחודית על חשיבותה של אהבת חינם וכף זכות וניסה בכל כוחו להסביר לנו את חשיבותה של הפשטות.   בתום השיעור המיוחד נשארנו רק אני, הרב, שמעון הצדיק ועוד תלמיד חדש. למען האמת, לאף אחד מהם לא היה רכב, ומאחר שעברה שעת חצות גם תחבורה ציבורית לא היתה אופציה. הרב חיכה לטרמפ שלו, ואני התנדבתי להקפיץ את שמעון הביתה. רבע שעה לכל כיוון.   "אין מצב שאת לוקחת אותו", העיר לי הרב. הבטתי בו. "יש לי רכב, זו לא טירחה  עבורי", השבתי לו ביבושת. "את לא נוסעת עם גבר לבד בשעה הזאת, ההלכה לא מתירה". לא האמנתי למה שאני שומעת. "איך אתה מצפה שהוא יחזור הביתה?", שאלתי בתמיהה. "נמצא פתרון" והוסיף בתקיפות שלא השתמעה לשתי פנים "אף אישה לא תיסע עם גבר בשעות האלה אם הוא לא בעלה, וההלכה חלה גם עלייך, רונית".   בגלגול הקודם שלי הייתי כועסת מאוד. הייתי נותנת לו הרצאה חינם אין כסף כמו שרק אני יודעת. הוא היה מקבל ממני הסבר ארוך ומשכנע על כמה שובינסטי וקטן זה נשמע. רק בגלל שאני אישה!   אך הפעם הגבתי באופן שונה. כאילו מישהו הדליק לי פנס. התיישבתי בחזרה בכסא, ובפעם הראשונה הבנתי שהפנס הזה מסנוור.   התובנה חדרה לי לנשמה בבת אחת, והיא לחשה לי שמי שקטנה זו בעצם את. איך לא הבנת שכל ההגבלות שההלכה נותנת לאישה אמורים להגן עליה? איך לא הבנת שיש מישהו שדואג לך? שכל מה שהוא רוצה לומר זה שאת יקרה, שכל צעקתו נועדה לכך שתביני שאת קדושה?   זה זעק לי בכל הגוף. לא ייתכן שלא שמתי לב עד עכשיו כמה רכות יש באמירה הזאת. כמה חמימות ודאגה כנה כמה אהבה והערכה לאישה יש בהלכה, שעד לא מזמן נראתה לי חשוכה.    לא ידעתי את הערך האמיתי שלי כבת ישראל. נסחפתי עם זרם המתירנות שבו הגבולות מטשטשים בכל יום. אף אחד לא הרים מולי את היד ואמר לי "עד כאן". והנה משפט אחד גרם לי לעצור לרגע, להתבונן סביב ולהבין שיש מישהו שדואג לי שם למעלה, שלא אטעה, שלא אבוש ושלא אכשל לעולם ועד.   אחרי כמה טלפונים אמר לי הרב "בואו, נוסעים",  "איך?" שאלתי בעיניים גדולות. "אני והתלמיד החדש נלווה אותך , ובחזרה תורידי אותנו בצומת בילו. נסתדר משם".   אני לא יודעת אם אצליח להעביר לכם את התחושות שרחשו בתוכי באותה חצי שעה של נסיעה. לראשונה בחיי הרגשתי שכמה טוב שאני לא מנהלת את החיים שלי לבד. יש מי שמחליט עבורי.   הרכב נסע באיטיות, אתם בודאי יכולים להבין שקצת קשה לנסוע עם שלושה גברים מאחורה.  חייכתי לעצמי כל הדרך ושיחזרתי את אותן הפעמים בעברי שנסעתי בסיטואציות כאלה ואחרות. מעולם לא נתתי את דעתי מה בדיוק אני עושה. השכל שלי יצא לפנסיה. לא השכלתי להבין את הדברים כפשוטם, או ליתר דיוק ביופיים.   הנסיעה עברה עלינו בשקט יחסי. היה נדמה לי שכולם קוראים את המחשבות שרצות לי בראש. אם היו לי כתוביות מאחורה אפשר היה לקרוא את השיחה שלי עם עצמי, שיחה שבה ניסיתי לתת פרשנות למה שאני מרגישה, ותאמינו או לא, החמימות שהרגשתי נקראת ענווה.   "ברמזור שמאלה", פקד עלי הרב. "אני זוכרת", השבתי בחיוך. "לא חשבתי להוריד אתכם קודם", שמחתי בליבי שהשם זימן לי קורס מזורז בנשיות אמיתית מהי. מודה לו ולשמו על החסד הנפלא.   אחרי שהורדנו את שמעון המשכתי לכיוון צומת בילו. "הרב לא רוצה שאקח אתכם הביתה?", שאלתי בתמימות. "תודה", השיב, "אני לא מתכוון להיות לטורח על בת ישראל, אנחנו נסתדר".   בצומת בילו עצרתי והורדתי את הרב ואת התלמיד החדש, "אנחנו מודים לך על הכל", נפרד ממני הרב לא לפני שהמטיר עלי צרור של ברכות שאזכה כבר להחליף את הטרנטה שלי לרכב חדש. "הכבוד הוא כולו שלי", צחקתי,  והוא לא ידע עד כמה.   אני כותבת לכם את הדברים מלב פתוח. ההתרגשות מהגילוי שולחת זרועות לתחומים אחרים בחיי ושופכת אור על כל התפיסה שלי כאשה. מה שלמדתי בערב ההוא לא משתווה לעשרות שעות של שיעורים, הרצאות, ספרים ומה לא. שום דבר לא משתווה לרגע אחד של הארה, רגע אחד קטן המבהיר לך כמה שאת לבורא עולם חשובה.