23 בינו׳ 2019

לחיות אמונה


בס"ד




"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי".  בכדי לכתוב מילים אלו צריך להיות מונח הכי קרוב לבורא עולם. להיות קרוב למי שאמר והיה העולם. זה להיות בטוח בהשגחה שלו. זה להיות בטוח ביד שמכוונת אותך ושמה אותך בצד השני של היקום, בלי להרים אפילו פעם אחת את הראש ולשאול למה.

אני לא ממש יודעת לשים את האצבע ולומר עם איזה חלק של הפסוק אני מזדהה יותר. "גיא צלמוות". המילה צלמוות מזכירה לי את הארץ הזאת שנקראת ככה. ארץ הצלמוות. ארץ הכמעט. כמעט מוות. כמעט ונגמר. 

ארץ שביקרתי בה יותר מידי פעמים ולא תמיד מבחירה חופשית. הייתי חייבת לעבור דרכה כשהחלטתי לצאת ממצריים. כשהחלטתי שהגיע הזמן להתחיל מחדש. בצלמוות הרגשתי כל שניה של שהות כתיירת מן המנין. תיירת קצת מוזרה שרק מחכה שהביקור הזה יסתיים.

ואם לרגע אתמקד במילים "לא אירא", אז לא בטוח שאני יכולה להעיד על עצמי שאני לא מפחדת. יש לי בגרות מלאה בפחד מתקדם, ותואר שני בחרדות. הפחד הוא דייר קבוע שעבר להתגורר אצלי לפני הרבה שנים בחדר השמאלי של הלב. ובכל פעם שאני רוצה לסלק אותו לצמיתות, הוא מזכיר לי שהוא משלם את שכר הדירה בזמן, ועומד יפה בכל ההתחייבויות שסיכמנו בינינו מאותו היום שחתמנו על החוזה.

ולגבי "כי אתה עמדי", נראה לי שזה מה שאני מנסה ללמוד. זאת העבודה הכי מאתגרת בעולם. יותר מאשר לרוץ מרתון, או לעלות לעזריאלי ברגל. זה מאתגר כי זה דורש ממני לוותר על עצמי לגמרי. לוותר על המקום הזה שנקרא "אני".

מהיום שמצאתי את שאהבה נפשי, מהיום שמצאתי את האלוקות בתוכי, אני לומדת את השפה הנסתרת של אמונה ובטחון. את ההליכה השקטה בשביל שכולו אומר לי שאתה תמיד איתי. את השפה שאין בה מילים של ממש להסביר לי איך חיים בתחושה שאתה עמדי. שאתה נוכח בכל רגע בחיים. שאתה נמצא מתחת לכל אבן שאני הופכת אותה. ומגלה שגם שם ידך נוגעת.

רבי אליעזר הגדול אמר לתלמידיו לפני מותו "מנעו בניכם מן ההגיון". תמנעו ממנו. אל תשענו עליו. אל תחפשו להבין. ובעולם של הסתרה כל כך גדולה אני תוהה איך אפשר שלא לנסות ולהבין. איך אפשר לשחרר את הצורך הצפוי והטבעי של הבנה אנושית. של ידיעה.

כל יום אני שוברת את הראש ורוצה לדעת איך חיים באמונה מוחלטת. איך משחררים את האחיזה  בחבל הזה שקוראים לו טבע ומזג אוויר. איך לא נותנים למקריות להתארח אצלי בסלון, ועוד לשים רגליים על השולחן??? איך מגיעים למצב שאתה חי השגחה מוחלטת בכל שבריר של שניה.

ככל שהתעמקתי בסוגיה הגעתי למסקנה שאני משתמשת לא נכון בהבנה שלי. השכל שלנו עובד בכיוון ההפוך. הרי דוד המלך אומר "היש משכיל דורש את א-לוקים". כל השכל שלנו צריך להיות מנותב לכיוון אחד. כל השכל שלנו צריך להיות מנותב לחיפוש של השם יתברך. לחפש אותו בכל ענן בשמים, ובכל גרגר של חול שעף ברוח. לחפש אותו גם כשיש לי כאב ראש וגם כשאני לא מצליחה להירדם בלילה.

שכל אמיתי לא נמצא באקדמיה או בתעודה שתולים אותה על הקיר. שכל אמיתי נמצא בחיפוש שלא נגמר אף פעם. בחיפוש של הנשמה אחרי האלוקות שנחבאת לה מהתבונה המוגבלת שלי. שלנו. של כל אחד מאיתנו. קיבלתי שכל מלכתחילה ולא בדיעבד בכדי שאשתמש בו נכון. בכדי שבסופו של יום, ובסופם של החיים, אני אדע שאתה עמדי.


19 בינו׳ 2019

שאריות של קפה


בס"ד




השאריות של הקפה בבוקר מזכירות לי שמשהו שנשאר. משהו תמיד נדבק לתחתית ומנסה להיאחז בכל הכח. כפי הנראה מדובר בפחד נטישה שלא אובחן כראוי.

השאריות של הקפה מזכירות לי שאריות של עצמי. שאריות של משהו שתמיד נמצא לו שם בין מפתחי הלב ולא רוצה לצאת. שאריות של רונית. אותה רונית שהיתה פעם.

כשאני שומעת את המושג לחזור בתשובה אני חוככת בדעתי אם כבר הצלחתי לחצות את הקווים הדמיוניים שנמצאים רק במחשבה העייפה שלי. אם יודע תעלומות יכול להעיד שנכנסתי בפתח של השער.

אין לי מושג אם עלה בידי לעשות שינוי, אם עלה בדעתי לטעת כרם חדש במקום השדה שהיה כאן רגע לפני, אותו שדה שהרחיק אותי מהשם יתברך כמה שנים קודם לכן.

בכל בוקר שמקיש על החלון אני מגלה שנותרו לי עוד כמה עצים לנטור. שעדיין ישנה עשבייה שנותרה מהזמן ההוא ומזכירה לי נשכחות, שלא לומר מזכירה עוונות. מכאיבה במיוחד ולוחצת על המקום הכי רגיש בעולם.

בכל פעם שאני בטוחה שהיא נעלמה לה אותה הילדה אני מגלה שהיא הותירה אחריה שאריות. שאריות של מי שהיתה כאן לא מכבר. שאריות של נעורים ואיבוד של דרך.

כל כך הרבה שנים התאמצתי למחוק את מה שהיה. לנקות את מה שנדבק לתחתית של כוס הקפה. לעשות נקיון יסןדי שמתחיל מהשורש, בלי הנחות ומבצעים של סוף העונה.

אני חייבת להודות שלא נולדתי עם כשרון טבעי לנקיונות. בעצם אף פעם לא הייתי טובה בתחום. הייתי הרבה יותר טובה בלברוח, בלפחד. הייתי ממש מצטיינת באיך לא להתמודד.

מה שגורם לי לחשוב שאולי העובדה שאני נכשלת בכל פעם מחדש בלהסיר עקבות, זה בעצם רצונו של השם. שאלמד איך לחיות איתן בשלום. בלי לרצות לטשטש את זאת שהיתה, ואת מה שהיא מזכירה .

ואולי הקדוש ברוך הוא רוצה שאביט לה לתוך העיניים, ולפחות פעם אחת אלמד לחבק אותה. בלי לבדוק מאיפה היא הגיעה ואיזה שדה היא בחרה לעזוב.

ואולי זאת הדרך של טאטע ללמד אותי איך חיים איתי. איך חיים עם מי שהייתי ועם מי שאני עתידה להתעורר לצידה מחר בבוקר. או שאולי זאת רק הדרך שלו ללמד אותי שיעור פשוט באמונה.

כנראה שאך פעם לא אדע את התשובה. אבל אני חייבת לצאת לדרך. לדרך של גילוי. דרך של השלמה. הדרך הזאת מוציאה אותי לטיול בתוך עצמי. להשלים עם מי שאני ועם המקומות הכי חלשים שמתחבאים להם בתוך הנשמה. בדרך הזאת יש ריח של קפה מהביל, ושאריות של ילדה. שאולי בסופה היא תלמד לקבל את עצמה.

15 בינו׳ 2019

הגינה של א-לוקים


בס"ד




הרחק מכאן יש גינה. גינה מיוחדת. "גינה שכזאת" אני קוראת לה, גינה שכמעט ואף אחד לא שם לב אליה. ולצבעים הרבים שצובעים לנו את העולם..

הרחק מכאן יש גינה שטופת אור שלא הרבה מבחינים בקיומה ובריח הניחוח שהיא מפזרת באוויר. ריח שמקיים את היקום כולו.

ובגינה שכזאת יש הרבה פרחים, פרחים מכל מיני סוגים. יש פרחים סגולים ויש פרחים אדומים, ויש פרחים נמוכים וקטנים. ויש שם גם פרחים שאוהבים להוציא את עלי הכותרת שלהם דווקא בחורף, ומרגישים מצויין בימים של גשם ועננות נמוכה.  

ויש כאלה שמעדיפים לפרוח בקיץ ולא מתרגשים יותר מידי מרוחות דרומיות שמייבשות את העלים. זה מרגיש להם הכי נכון כשהאדמה יבשה, כי רק ככה הם יכולים ליהנות מזיוה של החמה.

בגינה הזאת הפרחים קצת שונים אחד מהשני. אבל לכל אחד יש את המקום הייחודי שלו. מקום ששמור רק לו. ובכל פעם שאני מגיעה לביקור בגינה אני נוכחת לדעת שישנם צמחים שצמחו רק ליום אחד, וישנם אחרים שהחזיקו מעמד רק לשבוע בלבד.

ושמתי לב שיש כאלה שלא ניסו לצמוח מחשש שזה כואב, הם דאגו שאולי הם לא ידעו אם יצליחו  ללבלב. וראיתי גם צמחים שהצמיחו קוצים דוקרים במיוחד, כי מה שהניע אותם זה הפחד מלהישאר לבד.

וכל אחד מן הפרחים צריך כמות שונה של אור וכמות שונה של מים, וכמה פיסות מתוקות של שמים. ובכדי שהגינה הזאת תמשיך להתקיים כולנו חייבים להיזהר. כל אחד מאיתנו מחוייב לדאוג לזה שצומח לידו. ולוודא שהוא מקבל את כמות האהבה שנדרשת לקיומו.

ולגינה הזאת יש גנן שדואג להשקות כל אחד. להשקות לפי הצבע ולפי האופי, וגודל הכלי שהוא נולד איתו. להשקות בהתאם לתנודות במצב של הרוח, ולרגעים שהפרחים שוכחים כלפי מעלה, לצמוח.

ובמחשבה שניה, הגינה הזאת לא כל כך רחוקה. היא בעצם נמצאת בהישג יד, קרובה מתמיד עד שכמעט וניתן לתפוס אותה. עד שכמעט וניתן בידיים לחוש אותה. הגינה הזאת מצריכה ממני לעשות שינוי אחד. שינוי קטן. היא מבקשת ממני לשנות את הדרך שבה אני מביטה עליה, לשנות את הדרך שבה אני מתייחסת לפרחים האחרים.

כי בגינה של א-לוקים לכולם יש מקום. ומי שנכנס לגינה חייב לקבל את מי שקצת שונה ואת מה שקצת אחר. הוא חייב לשים לב לעונה שמתחלפת ומשפיעה על גורם הצמיחה. הוא חייב לדאוג שהאדמה תספק לאחים והאחיות שלו מספיק דשן לגדילה.

לכולם יש מקום בגינה של א-לוקים, לכולם יש מקום לצמוח ולחייך, לכולם יש אפשרות לפרוח באמת. ותדעו לכם שבגינה שכזאת אין אפילו פרח אחד מיותר. כי אין פרח אחד שלא אהוב על הגנן.

14 בינו׳ 2019

געגועים


בס"ד



הזיכרון האחרון שלי ממך היה כמה שעות לפני לכתך. כמה שעות לפני שארזת את כל תמונות הילדות ואת הריח הנפלא, בתוך דבר אחד שנקרא סבתא. סבתא מרים. סבתא שלי.

לא יודעת למה רציתי לכתוב לך. אבל בשבת האחרונה זה הרגיש לי דחוף לשתף אותך במחשבות שעוברות לי בראש. לשתף אותך ברגעים האלו שאני מחפשת את המקום שלי, ואת העקבות בחול של אבא שבשמיים.  
בחיים של תחרות בלתי נגמרת וחתירה להשגת עוד מנות גדושות מהחיים שחייתי, לא הבנתי שאני מאבדת את התמימות. לא הבנתי שהאמת לא מונחת אצלי בכף היד.

ככל שאני צועדת בדרך של תשובה. בדרך של נדודים בין העולם הזה לעולם הבא, אני מתחילה להבין את הגודל שלך. אני מתחילה להבין מה פספסתי ואיך זה שלא ישבתי כל החיים לצידך. איך זה שלא ישבתי למרגלותייך.

לא השכלתי לראות מבעד לשתי המטפחות שעטפו לך את הראש. מבעד לפשטות ולהסתפקות במועט שאת היא זאת שחיה את החיים האמיתיים. את היא זאת שהרבה הרבה יותר חכמה ממני, גם בלי ללמוד לתואר ראשון, גם בלי לרכוש מעמד חברתי גבוה. ובלי לרוץ כמו מטורפת אחרי ההבל.

לבושתי הרבה לא הבנתי איך אפשר לחיות ללא המודרניזציה וללא הנאות העולם הזה. איך ייתכן להסתפק במרק ובפרוסת לחם ושהשיא של היום מבחינתך זה לדבר עם הקדוש ברוך הוא ? לדאבוני לא ידעתי שהאושר האמיתי נמצא בבית שלך. בשכונת מרמורק העתיקה.

מסירות הנפש שלך ראויה להערצה. אפילו שלא ידעת לקרוא ולא ידעת לכתוב. לא חיפשת קיצורי דרך. אפילו שלא היית בקיאה בהלכה והכוונה של הברכות, הלב שלך היה נתון למקום אחד. הלב שלך היה בידיים של הרועה הנאמן.  

אט אט מתחוור לי כמה טעיתי וכמה השגיאה היתה מביכה. לא שיערתי בנפשי שהדרגה הקשה ביותר בעולם היא להיות את. שהדרגה הקשה ביותר היא להיות יהודי פשוט. יהודי שמאמין בקדוש ברוך הוא ללא פשרות. יהודי נאמן לרועה. יהודי כמו שאת היית.

והנאמנות הזאת שאני כותבת עליה זה משהו שאני מנסה לרכוש. זה משהו שכל יום מוציא ממני דם, ומוריד לי דמעות, זה משהו שעולה לי בחיבוטים של הנפש, ובשאלות שנותרות ללא מענה.

האמונה שלך במלכו של עולם בתוך כל החושך שהיה סביבך מביאה אותי להבנה שאני רק בתחילת הדרך. אני נמצאת בפתח. בפתחו של המסע המאתגר כל כך שנקרא אמונה פשוטה ותמימה.

אין לי בכלל מושג איך אני מסיימת את המסע, אך אני יכולה להבטיח לך שלא אפסיק לרגע לחפש אחרי התמימות, לחפש אחרי הפשטות, לחפש אחרי מוצא פיו של הקדוש ברוך הוא. אני מבטיחה לך סבתא מרים שעד נשימתי האחרונה אעשה הכל בכדי להיות ראויה להיקרא יהודיה.

7 בינו׳ 2019

עוברת אורח

בס"ד





הכי קשה זה להבין את הזמניות שלי בעולם. את שעון החול שעומד לנגד עיני ומנסה להסביר לי בסבלנות רבה, שכל מה שאני מרגישה, שכל מה שאני בטוחה שאני רואה, זה בעצם משהו חולף. זה לא באמת שלי. זה לא באמת נשאר לי בידיים.

בנקודה אחת של זמן אתה מבין שאין לך בלעדיות על כלום. אין לך שליטה על הזמן שהגעת לכאן או על השנייה שתעזוב יום אחד. אין לך טאבו אפילו על עצמך. 

הגעתי לכאן רק לביקור קצר. רק בכדי לברר לעצמי כמה דברים. הגעתי לכאן לא בכדי לתקוע יתד ולא בכדי להישאר כמה שיותר. הגעתי לכאן בכדי לעזוב יום אחד.

לרגעים מסויימים התובנה הזאת מתגנבת לתוך המחשבה, ומאלצת אותך להביט על החיים. מאלצת אותך להביט על העוברים ושבים ועל מה אני עושה פה בכלל. לרגעים מסויימים שבהם הראות בהירה יותר עבורי מסתבר לי שאני רק עוברת אורח בעולמו של הקדוש ברוך הוא.

סברה שמחייבת אותי לנקוט במשנה זהירות. ולהתחשב באורחים הנוספים שעושים איתי את אותה הדרך. סברה שמחייבת אותי לשים לב לפרחים שפורחים בגינה ורגישים כל כך לאור.

להיות עוברת אורח זה מחייב אותי להקשיב. להקשיב לקולות שקוראים לי לאסוף את האבנים והמרגליות שנקרות לי באמצע המסע. קולות שקוראים לי להמשיך ולא להירתע. קולות שקוראים לי לא להביט לאחור.

להיות עוברת אורח זה מחייב אותי לראות את עצמי מבעד למסך. מבעד לכל מצג השווא שנקרא "עלמא דשיקרא". זה לראות את מלכו של עולם בכל נסיון שאני עוברת, ובכל קרן של רחוב, חדה ככל שתהיה.

להיות עוברת אורח זה מחייב אותי לקבל את ההנהגה של מלך העולם באהבה. זה לדעת לקבל את המלכות הזאת בהכנעה. גם אם לפעמים זה פוצע אותי. גם אם זה דוקר. אני חייבת להמשיך את ההנהגה הזאת לקבל.

להיות עוברת אורח זה מחייב אותי לשאול מי ברא את אלה, ומי עשה אותם שונים ממני. זה מחייב אותי לשאול מתי יסתיים המסע, ואם בכלל אני אהיה מוכנה, ואולי זה רק לעבור לתחנה הבאה.

להיות עוברת אורח זה מחייב אותי לאהוב. לאהוב את המלך ואת האורחים הנוספים, זה מחייב אותי להיזהר שלא לפגוע ברגשות של אחרים. זה לאהוב בחינם גם כשהלב סגור על מנעול ובריח. ושום הסבר את הדעת לא מניח.

להיות עוברת אורח זה להריח את הבשמים שבארמון, שמזכירים לי שדלתו של המלך פתוחה בכל יום. זה להריח את התפילות שעולות לאיטן, ומבקשות שיהיה ערך לשהות שלנו כאן. להיות עוברת אורח זה בעצם להוקיר את הדרך ואת הזמן, שאולי עוד נותר....



1 בינו׳ 2019

מילים

בס"ד





כל מילה שנאמרת, וכל מילה שנכתבת

בעצם מסתירה אמת אחת גדולה.

מסתירים צעקה אחת שיוצאת

בלי לדעת לאן.

צעקה על חוסר היכולת להשלים עם העבר

ועל מה שנלקח זה מכבר



להתפכח


בס"ד




כל חוזר בתשובה מבין שהחלק הכי כואב במסע הזה של התשובה זה להתפכח. אולי זה נשמע כמשהו פשוט. משהו שרק מצריך לחיצה על כפתור, הדלקה של מתג כלשהו. אבל זה לא. זה משהו הרבה יותר עמוק.

במציאות הכמעט בלתי אפשרית של החיים למעשה מוטלת עלינו המשימה לארוז את כל מה שהאמנו בו לתוך תרמיל ענק ולדחוס לתוכו שקרים על גבי שקרים. לדחוס בכל הכוח שעוד נותר בנו שנים על גבי שנים של סיסמאות ריקות מתוכן שהיינו בטוחים שהם הדבר העיקרי בחיינו.

כל פעם שאני קוראת עוד פרוטוקול או עוד חשיפה מהפרשה המזעזעת של חטופי תימן, אני מרגישה כאילו מישהו קרע מעלי את המסיכה. כן, כן, אותה מסיכה שהדביקו לי משכבר הימים על הפנים, אבל כעת, יחד איתה נקרע גם הבשר.

מיום יציאתי מחלציה של אימי לימדו אותי "שטוב למות בעד ארצנו", לימדו אותי את הבדיחה העצובה שהמנהיגים המדיניים רצו באמת בטובתנו, ללא בדל של גזענות, או חשיבות עצמית ששורשה ממקום תרבותי.

מהרגע שפסעתי פסיעות ראשונות הסבירו לי שהדבר הכי חשוב בתורה זה שהלב נקי, אבל אף אחד לא עצר לבדוק האם לב שחוטף ומצער יהודי הוא באמת כזה. אף אחד לא הביט לרגע מסביב לקופסה הציונית שלו ובדק אם אנחנו באמת נקיי כפים, ומה זה נקיון בכלל.

יותר מכל, אני רוצה לבכות ולצרוח בכל הכוח. שיחזירו לי את הזמן האבוד. שיחזירו לי את הדעת שנאבדה, את התמימות שנלקחה, שיחזירו לי את היהדות. שיחזירו לי אותי. רק אותי.

אם אעמיק בזה עוד קצת נדמה לי שגם אני קצת "חטופה", גם אותי חטפו מאבא שלי שבמרומים. גם לי חטפו את הנשמה והסתירו ממני את הידיעה שאני לא יתומה כפי שהתרגלתי לחשוב. גם לי חטפו את המידע הזה שאבא שלי, טאטע שלי, נמצא די קרוב אלי. אבא שבשמים שנמצא במרחק של פעימת לב.

אם הייתי יכולה הייתי יוצאת בחשכת הלילה לשדה רחוק, שרק השם יתברך והאדמה ישמעו את  בקשת הסליחה שלי. שרק העלים והעשבים יעידו עלי שלא ידעתי את האמת שנגנזה ממני. על שלא עשיתי די לחפש אותו. על שלא עשיתי מספיק לגלות אותו. על שלדאבוני הלכתי לרעות בשדות של הבלים.

שתקתי יותר מידי שנים אבא שבשמים, ואין לי את הכוח להמשיך ולאגור את הכעס הזה בתוכי. פשוט אין לי כוח. אני כועסת ואין בי מקום פנוי לסליחה. אין בי אפילו טיפה של אהדה או נקודה של זכות ללמד על מי שגנב לי אותך.

בשנים האלו שעוד נותרו לי אני מבקשת לצעוק ולצעוק את מה שיש לי להגיד, את מה שנמצא שם בתוכי. את מה שנלקח ממני ולא יחזור. את מה שילך ממני ולעולם לא ישוב.

טיפות של הגשם


בס"ד




בכל פעם שטיפות הגשם מרטיבות לי את החלון זה מרגיש לי סגרירי. מרגיש לי כמו שוקו חם וסוודר של בית, ורצון מובן במיוחד להתכרבל מתחת לשמיכת צמר נעימה.

לפעמים נדמה שהרטיבות שמתחוללת לה בחוץ עוד מעט ותיכנס פנימה. עוד מעט ותיכנס להזכיר לי את אותם הרגעים שבהם העננים עברו לגור לי בתוך הנשמה. במקום שאף אחד לא מרגיש.  

אותם עננים שמופיעים להם מידי פעם בחיים שלי, ודואגים להזכיר לי שהם חלק בלתי נפרד מהדיאלוג הבלתי נגמר שלי עם הקדוש ברוך הוא. מהשיחה הזאת שבונה את האישיות שלי, למרות המחאה הבלתי פוסקת מצידי, שיש לי העדפה ברורה לימים של אביב ושמש בהירה.

מחאה שמגיעה בכל פעם שהשמים מתקדרים בתוכי, וכל התחזית מבשרת שסערה חזקה עומדת לפרוץ. סערה שמשאירה אחריה בוץ טובעני, וקור מקפיא שחודר לעצמות, ממש כמו בימים אלו.

סערה שמגיעה ככה פתאום. בלי התראה מוקדמת ובלי להתייעץ איתי לפני.  שלא לדבר על כך שאף אחד לא השאיר לי מספיק זמן בכדי שאלמד איך הולכים בין הטיפות. ואיך שורדים את כל המהומה שהיא הותירה אחריה. ומה עושים עם כל התובנות שנותרו ליד מפתן הדלת.

והמערכת החורפית כדרכה בקודש זמנה קצוב. לא משנה כמה יהיה לי רטוב, וכמה אחפש לי מחסה השמש לא מאכזבת וחוזרת להאיר לי את הבוקר. כאילו דבר לא היה כאן לפני, כאילו כלום לא כאב לי כמה שעות לפני כן.

שמש מחממת שמציינת את העובדה שלא משנה כמה קר, וכמה רטוב היה לי, איכשהו הכל מסתדר בסוף. שמש מחייכת שמעבירה לי מסר ברור שיש מישהו למעלה שמושך בחוטים ודואג שאעבור את הסערה הזאת בשלום. אעבור אותה בלי לקבל כוויות של קור.

כל פעם שיורדות עלי טיפות של הגשם אני מבינה איך החיים שלנו מקבילים למזג האוויר. אותו מזג אוויר הפכפך שמשקף את מציאות חיי. מציאות חיינו. בדיוק באותם רגעים שבהם אתה בטוח שמזג האוויר הנוח והקייצי יישאר איתך לעד, דווקא אז מתחילה הרוח לנוע ולהביא איתה שאריות של שאלות שעדיין מהדהדות שם בפנים.

ואני חייבת להזכיר לעצמי לא לפחד. לא לפחד מאותם זמנים של רעמים ושל חוסר נוחות שמזעזעים את כל מה שהאמנתי בו. ואת כל מה שמרגיש לי בטוח. לא לפחד מהחורף הקודר ומצמצום של האור. בדיוק במקום הזה אני חייבת להזכיר לעצמי ששוכן מרומים מפזר את העננים אחרי הגשם, ושולח אלומות של אור. אלומות של תקווה. שמביאות איתן התחלה חדשה.