לחיות אמונה

בס"ד

"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי".  בכדי לכתוב מילים אלו צריך להיות מונח הכי קרוב לבורא עולם. להיות קרוב למי שאמר והיה העולם. זה להיות בטוח בהשגחה שלו. זה להיות בטוח ביד שמכוונת אותך ושמה אותך בצד השני של היקום, בלי להרים אפילו פעם אחת את הראש ולשאול למה.

אני לא ממש יודעת לשים את האצבע ולומר עם איזה חלק של הפסוק אני מזדהה יותר. "גיא צלמוות". המילה צלמוות מזכירה לי את הארץ הזאת שנקראת ככה. ארץ הצלמוות. ארץ הכמעט. כמעט מוות. כמעט ונגמר. 

ארץ שביקרתי בה יותר מידי פעמים ולא תמיד מבחירה חופשית. הייתי חייבת לעבור דרכה כשהחלטתי לצאת ממצריים. כשהחלטתי שהגיע הזמן להתחיל מחדש. בצלמוות הרגשתי כל שניה של שהות כתיירת מן המנין. תיירת קצת מוזרה שרק מחכה שהביקור הזה יסתיים.

ואם לרגע אתמקד במילים "לא אירא", אז לא בטוח שאני יכולה להעיד על עצמי שאני לא מפחדת. יש לי בגרות מלאה בפחד מתקדם, ותואר שני בחרדות. הפחד הוא דייר קבוע שעבר להתגורר אצלי לפני הרבה שנים בחדר השמאלי של הלב. ובכל פעם שאני רוצה לסלק אותו לצמיתות, הוא מזכיר לי שהוא משלם את שכר הדירה בזמן, ועומד יפה בכל ההתחייבויות שסיכמנו בינינו מאותו היום שחתמנו על החוזה.

ולגבי "כי אתה עמדי", נראה לי שזה מה שאני מנסה ללמוד. זאת העבודה הכי מאתגרת בעולם. יותר מאשר לרוץ מרתון, או לעלות לעזריאלי ברגל. זה מאתגר כי זה דורש ממני לוותר על עצמי לגמרי. לוותר על המקום הזה שנקרא "אני".

מהיום שמצאתי את שאהבה נפשי, מהיום שמצאתי את האלוקות בתוכי, אני לומדת את השפה הנסתרת של אמונה ובטחון. את ההליכה השקטה בשביל שכולו אומר לי שאתה תמיד איתי. את השפה שאין בה מילים של ממש להסביר לי איך חיים בתחושה שאתה עמדי. שאתה נוכח בכל רגע בחיים. שאתה נמצא מתחת לכל אבן שאני הופכת אותה. ומגלה שגם שם ידך נוגעת.

רבי אליעזר הגדול אמר לתלמידיו לפני מותו "מנעו בניכם מן ההגיון". תמנעו ממנו. אל תשענו עליו. אל תחפשו להבין. ובעולם של הסתרה כל כך גדולה אני תוהה איך אפשר שלא לנסות ולהבין. איך אפשר לשחרר את הצורך הצפוי והטבעי של הבנה אנושית. של ידיעה.

כל יום אני שוברת את הראש ורוצה לדעת איך חיים באמונה מוחלטת. איך משחררים את האחיזה  בחבל הזה שקוראים לו טבע ומזג אוויר. איך לא נותנים למקריות להתארח אצלי בסלון, ועוד לשים רגליים על השולחן??? איך מגיעים למצב שאתה חי השגחה מוחלטת בכל שבריר של שניה.

ככל שהתעמקתי בסוגיה הגעתי למסקנה שאני משתמשת לא נכון בהבנה שלי. השכל שלנו עובד בכיוון ההפוך. הרי דוד המלך אומר "היש משכיל דורש את א-לוקים". כל השכל שלנו צריך להיות מנותב לכיוון אחד. כל השכל שלנו צריך להיות מנותב לחיפוש של השם יתברך. לחפש אותו בכל ענן בשמים, ובכל גרגר של חול שעף ברוח. לחפש אותו גם כשיש לי כאב ראש וגם כשאני לא מצליחה להירדם בלילה.

שכל אמיתי לא נמצא באקדמיה או בתעודה שתולים אותה על הקיר. שכל אמיתי נמצא בחיפוש שלא נגמר אף פעם. בחיפוש של הנשמה אחרי האלוקות שנחבאת לה מהתבונה המוגבלת שלי. שלנו. של כל אחד מאיתנו. קיבלתי שכל מלכתחילה ולא בדיעבד בכדי שאשתמש בו נכון. בכדי שבסופו של יום, ובסופם של החיים, אני אדע שאתה עמדי.