הודיה

בס"ד

לפעמים צריך לדעת לשחרר. להמשיך הלאה.

לא להביט לאחור.

לחבק את הצביטות שיש בלב 

ואת הכאבים בחזה. 

ולהמשיך.

להיות במקום של געגוע

שמן הסתם יום אחד הוא יגמר.

או בחיבוק או בהשלמה עם מה שהיה.

ועם הכל צריך לחיות בהודיה.

באהבה. ולזכור שרק בידיים שלנו הבחירה.

אם לוותר על הקשר.

אם להקשיב.

אם לעזוב.

אם לחיות.

לברוח למדבר

בס"ד

הדלקתי נר בפינת האוכל. נר בניחוח וניל. ניחוח שתמיד מצליח להעיר את הנשמה שתצא החוצה מהמחבוא שהיא בחרה לעצמה.

בימים האחרונים היא מסרבת לדבר איתי. אותה נשמה מבקשת לברוח. להסתתר. ללכת למדבר השומם והשקט, והבטוח משהו. המדבר שהיא היתה בו לא פעם אחת.

כל הכאוס הזה שמגיע לאוזניים שלי ומגלה את האמת שמתקיימת בעולם, חותך אותי לפיסות קטנות קטנות שלא משאירות ממני הרבה.

כל החושך הזה שמאיים לכסות את נקודות האור שקיימות בעולם מרסק אותי לרסיסים. ומכה בי בבטן. מבקש להתפכח. מבקש להתעורר.

הבשר שלי כבר ידע בעבר רגעים של התפכחות. רגעים שבהם הרגשתי לחיצה על הכפתור שהאיר לי מציאות אחרת ומוטט את כל עולם המושגים שגדלתי עליו.

מעולם לא שיערתי בנפשי כמה זה קשה להתפכח. כמה זה קשה לפקוח את העיניים. כמה זה קשה לגלות את השקר שנמצא סביב. לגלות שכל מה שחשבנו שזה הדבר הנכון. שזה האיש הנכון. שזאת המציאות הנכונה. שבעצם מדובר באחיזת עיניים.

נכון שתמיד ידעתי שאני חיה בעלמא דשיקרא אבל אני לא ממש סגורה על זה שיש בי את כוחות הנפש או את האמונה הנכונה להתמודד עם הגילוי. עם הסתר הפנים. עם כל מה שצף ועולה על פני המים. עם כל מה שצף ועולה על פני החיים. על פני כדור הארץ.

לפעמים זה מרגיש קצת יותר מידי. קצת יותר מהכל. קצת יותר ממה שהלב יכול לשאת. הרי יהודי לא יכול לסחוב מטען חורג על הכתפיים שלו. יהודי הוא חלק אלוק ממעל. הוא נקי מידי. הוא לא יחזיק מעמד.

אני לא כזו חזקה כמו שרציתי להיות. ואני לא בעלת אמונה כמו שהשתוקקתי להיות. אני עדיין אותה ילדה שרוצה להניח את הראש על אמא שושנה ולשמוע ממנה שהכל יהיה בסדר. שעוד מעט זה יעבור.

לא ידעתי מה לעשות עם כל המידע שקיבלתי. עם כל הבלבול. עם התמימות שאבדה לה. לא ידעתי איך מעבדים את הנתונים וממשיכים הלאה. אם בכלל. איך לוקחים נשימה עמוקה עמוקה ויוצאים משם. איך מתרחקים.

החלטתי להתנתק מכל רעשי הרקע ולהיכנס פנימה. להיכנס אל השקט. להיכנס אל הפשטות. לא לשמוע את מה שעלול לפצוע אותי. את מה שמנוגד לכל הגיון. החלטתי לא להתעסק יותר בחושך.

התבוננתי בלהבה של הנר שלא מתייאשת מלעלות למעלה, וביקשתי מהשם שיניח את הנשמה שלי היכן שהדברים ברורים יותר. היכן שמונחת האמת. ביקשתי ממנו שישאיר אותה עטופה. שישאיר אותה במדבר. שישאיר אותה ליד הר סיני.

לא רוצה

בס"ד

כולנו מדברים על שגרה. לחזור לשגרה. לחזור לאותו מקום בדיוק רגע לפני שהקורונה או איך שתקראו לה הקישה על הדלת והודיעה קבל עם ועולם שיש בכוונתה להישאר בזמן הקרוב.

כולנו מבקשים להסדיר את הנשימה. לחזור ולנשום כמו שהיינו רגילים קודם, נשימות מהירות של לחץ ועיסוקים בלתי נגמרים, נשימות מואצות שלא עומדות בקצב של הזמן.

כולנו רוצים את חיי היומיום ואת הריצה המטורפת אחרי הפרנסה והקניות ושיעורי הבית. רוצים את הסורגים השקופים שהקיפו אותנו מכל עבר. רוצים את העבדות.

אבל אם נביט מעבר לקורי השינה שעוטפים אותנו, נגלה שאסור לנו לבקש את אותה השגרה. אסור לנו לבקש את החיים שהיו לנו עד כה. אסור לנו לבקש את מה שהיה.

בספירת מלאי קצרה נוכל להבין שהסגר היה בעצם חסד מתמשך למי שמבקש רוחניות. למי שמבקש אור אלוקי. למי שמבקש את קרבתו של אבא שבשמיים. לסגר היתה אמירה ברורה שהגיע הזמן לחשוב על שינוי.

היו אלו רגעים של רחמים. רגעים של תובנה מתמשכת, רגעים שבהם הרגשנו נגיעות של גאולה. גאולה אמיתית. ומה שמפתיע שמדובר בגאולה מעצמנו. גאולה מההרגלים שעוטפים אותנו בלי רצון לשחרר. גאולה מהגאווה שמקננת עמוק בתוך הלב. גאולה מהחושך שמידי פעם מתגנב לו פנימה.

הקדוש ברוך הוא עזר לנו לעצור לרגע. לעצור כפשוטו. לעצור את המחשבות שרצות 24 שעות ביממה לאורך ולרוחב. לעצור את המחוגים של השעון. לעצור אותנו בכדי שנתחיל להתבונן. שנשים לב שאולי קצת התבלבלנו בכיוון של הנסיעה ואולי לא ראינו את אלו שעומדים בשולים של הכביש.

סוף סוף היתה לנו אפשרות להקשיב לציפורים, להקשיב לשקט. להקשיב לקולו של מלך העולם ששוכן בתוך הנשמה. סוף סוף העולם עצר מלכת. סוף סוף נשמנו נשימה ועוד נשימה. ועוד אחת.

אנחנו צריכים להודות לשם יתברך על מכתב הפיטורים שקיבלנו בזמן הסגר ממשרת המפקחת הארצית על שיעורי הבית, ועל ההסעות לחוגים. לרגע קיבלנו תזכורת איך זה להיות הורים. איך זה להיות מאוחדים.

כמה טוב היה הסגר הזה, שאפילו הרחובות לבשו טהרה. אפילו הרחובות היו נקיים מכל לכלוך ופריצות מכאיבה, ברחובות אפשר היה להרגיש ע"י מישוש את הקדושה.

אסור לנו להביט לאחור בגעגועים. אסור לנו לבקש לחזור למצריים שחיה ובועטת בתוכנו. אסור לנו להסכים לכל האפלה שמכסה את הלב שפועם. אותו לב שדופק בחוזקה. אותו לב שלא רוצה להתרגל. אותו לב שמסרב לחזור לשגרה. אותו לב שבוכה גאולה.

חטופה - טור חובה לכל נשמה של יהודי

בס"ד

כל חוזר בתשובה מבין שהחלק הכי כואב במסע הזה של התשובה זה להתפכח. אולי זה נשמע כמשהו פשוט. משהו שרק מצריך לחיצה על כפתור, הדלקה של מתג כלשהו. אבל זה לא. זה משהו הרבה יותר עמוק.

במציאות הכמעט בלתי אפשרית של החיים למעשה מוטלת עלינו המשימה לארוז את כל מה שהאמנו בו לתוך תרמיל ענק ולדחוס לתוכו שקרים על גבי שקרים. לדחוס בכל הכוח שעוד נותר בנו שנים על גבי שנים של סיסמאות ריקות מתוכן שהיינו בטוחים שהם הדבר העיקרי בחיינו.

כל פעם שאני קוראת עוד פרוטוקול או עוד חשיפה מהפרשה המזעזעת של חטופי תימן, אני מרגישה כאילו מישהו קרע מעלי את המסיכה. כן, כן, אותה מסיכה שהדביקו לי משכבר הימים על הפנים, אבל כעת, יחד איתה נקרע גם הבשר.

מיום יציאתי מחלציה של אימי לימדו אותי "שטוב למות בעד ארצנו", לימדו אותי את הבדיחה העצובה שהמנהיגים המדיניים רצו באמת בטובתנו, ללא בדל של גזענות, או חשיבות עצמית ששורשה ממקום תרבותי.

מהרגע שפסעתי פסיעות ראשונות הסבירו לי שהדבר הכי חשוב בתורה זה שהלב נקי, אבל אף אחד לא עצר לבדוק האם לב שחוטף ומצער יהודי הוא באמת כזה. אף אחד לא הביט לרגע מסביב לקופסה הציונית שלו ובדק אם אנחנו באמת נקיי כפים, ומה זה נקיון בכלל.

יותר מכל, אני רוצה לבכות ולצרוח בכל הכוח. שיחזירו לי את הזמן האבוד. שיחזירו לי את הדעת שנאבדה, את התמימות שנלקחה, שיחזירו לי את היהדות. שיחזירו לי אותי. רק אותי.

אם אעמיק בזה עוד קצת נדמה לי שגם אני קצת "חטופה", גם אותי חטפו מאבא שלי שבמרומים. גם לי חטפו את הנשמה והסתירו ממני את הידיעה שאני לא יתומה כפי שהתרגלתי לחשוב. גם לי חטפו את המידע הזה שאבא שלי, טאטע שלי, נמצא די קרוב אלי. אבא שבשמים שנמצא במרחק של פעימת לב.

אם הייתי יכולה הייתי יוצאת בחשכת הלילה לשדה רחוק, שרק השם יתברך והאדמה ישמעו את  בקשת הסליחה שלי. שרק העלים והעשבים יעידו עלי שלא ידעתי את האמת שנגנזה ממני. על שלא עשיתי די לחפש אותו. על שלא עשיתי מספיק לגלות אותו. על שלדאבוני הלכתי לרעות בשדות של הבלים.

שתקתי יותר מידי שנים אבא שבשמים, ואין לי את הכוח להמשיך ולאגור את הכעס הזה בתוכי. פשוט אין לי כוח. אני כועסת ואין בי מקום פנוי לסליחה. אין בי אפילו טיפה של אהדה או נקודה של זכות ללמד על מי שגנב לי אותך.

בשנים האלו שעוד נותרו לי אני מבקשת לצעוק ולצעוק את מה שיש לי להגיד, את מה שנמצא שם בתוכי. את מה שנלקח ממני ולא יחזור. את מה שילך ממני ולעולם לא ישוב.

קצרים - הרבנית רונית שיינפלד - לחפש את אבא

אחרי הכל

בס"ד

אחרי הכל אנחנו כאן. מנסים לעכל. מנסים להתאושש. לעשות סיכום ביניים. לאמוד את הנזקים. לספור את מה שנשאר ואת מה שניתן לתקן.

אחרי הכל אנחנו עוד כאן שורדים את ההנחיות, שורדים את הקולות שנשמעים מכל עבר, שורדים עוד יום בצילו של הנגיף שמבקש מאיתנו לשנות את החיים שהכרנו עד כה.

אחרי הכל אנחנו עוד כאן. משתדלים לחייך, משתדלים לעודד את האחרים אבל בעיקר את עצמנו. משתדלים לשדר שהכל בסדר. שיש שגרה והפעם היא גם ניצחה.

אחרי הכל אנחנו עוד כאן, מבקשים לחזור לסדר היום, מבקשים לחזור להרגלים הישנים, מבקשים את החיים שהיו כאן רגע אחד לפני. רגע אחד לפני שהקורונה הגיעה.

אחרי הכל אנחנו עוד כאן, מרימים את הראש ומקווים שאולי עמדנו במבחן, שאולי הצלחנו לשחרר אנחה. אולי הצלחנו לומר משהו בקול דממה דקה.

אחרי הכל אנחנו עוד כאן, מביטים לשמים ומקווים שהוא הבחין בנו. מקווים שהוא ראה את הלבבות שנצרבו מהעלבון, את הלבבות שהתהלכו שבורים ברחבי העיר.

אחרי הכל אנחנו עוד כאן, נושאים תפילה לבורא ניב שפתיים, ומייחלים לכך שהוא ראה אותנו. הוא ראה את העקשנות שלנו להיאחז בו, הוא ראה את הידיים שהחזיקו חזק.

אחרי הכל אנחנו עוד כאן, מבקשים שימחה מאיתנו עוד דמעה מלוחה מהלחיים, שיראה את הצער שהיה לנו כשנבצר מאיתנו להיכנס לבית הכנסת.

אחרי הכל אנחנו עוד כאן, מנסים למשוך את תשומת ליבו לעובדה שזה היה קשה. שזה היה מעבר לכוחות שלנו, שזה היה יותר מידי לצפות מאיתנו לא להיעלב מהדופי שהוטל בנו.

אחרי הכל אנחנו עוד כאן, מקווים שהבהרנו לכל העולם שלא ויתרנו, מקווים שהסברנו את עצמנו מספיק טוב. שהאמת שלנו לא משתמעת לשתי פנים.

אחרי הכל אנחנו עוד כאן, שמחים שהצלחנו להתפלל במניינים מאולתרים. שמחים שהצלחנו לא לוותר על הקדיש, שמחים שהצלחנו לאחוז חזק באילן החיים.

אחרי הכל אנחנו עוד כאן, מאושרים שלא נכנענו, מאושרים שלא עזבנו, מאושרים שלא דילגנו ולא עשינו לעצמנו הנחות. מאושרים שנשארנו דבוקים בחי העולמים.

אחרי הכל אנחנו עוד כאן, ואין לנו כוונה ללכת לשום מקום. אין לנו כוונה לתת למישהו להרחיק אותנו משוכן מרומים. אין לנו כוונה לנתק את החבל שקושר אותנו אליו כבר אלפי שנים.

אחרי הכל אנחנו עוד כאן, ובוערת בתוכנו אותה האמונה, בועטת בתוכנו אותה האהבה, שאפילו נהרות של מים לא יכולים לכבותה.

אחרי הכל אנחנו תמיד נהיה כאן. ונמשיך לקרוא לו ממעמקים, נמשיך להתחנן שיתנהג עימנו במידת הרחמים. ואחרי גלות כל כך פוצעת וארוכה, נעשה הכל למשוך את תשומת ליבו שאנחנו עדיין כאן  מחכים ומצפים לישועתו.

2 קילו קמח

בס"ד

אף פעם לא רציתי יותר מידי. לא היו לי שאיפות גדולות במיוחד. לא השתוקקתי לבית מפואר. או לבית עם מעלית שתגיע עד הסלון ותיקח אותי ישר לטרקלין עם ספות חדשות מעור איטלקי.

לא ביקשתי רכב מיוחד, כזה שיודע לנסוע על החולות ולטפס על הרים גבוהים, שיביאו אותי לפסגה של אושר, ויגרום לי להעריך את איכות הגלגלים וההנעה הקדמית שיודעים לייצר ביפן הרחוקה.

מעולם לא היה חשוב לי לקנות בגדים שיש עליהם מותג של חברות ידועות, כאלה שיש להם קבלות על טיב הבגד ועל טיב הרושם שזה מותיר בסביבה הקרובה.

אפילו לא עומד על סדר היום שלי לקנות את אבקת הכביסה היקרה והמשובחת ביותר, שתוריד את כל הכתמים שיש על החולצות, ועל המפות הלבנות שאיכשהו תמיד מוצאות את הדרך להתלכלך.

אין לי מזוזה יקרה ומוזהבת בכניסה לדלת, או גביע נדיר של יין לקידוש. אין לי את הסכומים הנדרשים לקניית כל אלה.

לא זוכרת שאי פעם ביקשתי לעצמי את הטוב ביותר. את היקר, את מה שנחשב לאיכותי, את הדבר החומרי שעליו אני לא אתפשר בעד שום הון שקיים.

השם לא חנן אותי בכסף, ואני לא נמנית עם קהל האנשים שאפשר להעיד עליהם שהם בעלי יכולת כלכלית, או שיש להם אפשרויות בלתי מוגבלות. שיש להם שאיפות עוד ועוד להתקדם הלאה.

מבחינה חומרית אין לי הרבה לתת לקדוש ברוך הוא. אפשר לומר שכמעט ואין לי דבר. שלא לדבר על כך שאני לא נחשבת למצליחנית בסטנדרטים החברתיים הנהוגים בימינו.

הדבר היחידי החומרי שאני יכולה לתת למי שאמר והיה העולם, זה 2 קילוגרם של קמח. 2 קילו של הפרשת חלה לכבוד שבת קודש. 2 קילו של קמח וקצת מים שהופכים להיות תערובת של תפילות תערובת של דמעות.

2 קילו של קמח שבעזרתם אפשר לשנות את החיים. לשנות את ההרגלים. 2 קילו של קמח שמחברים אותי לארבעת האמהות ומזכירות לי איך תפילה יכולה לשנות, ואיך עיסה דביקה יכולה לסייע לך לגעת בשמים.

 2 קילו של הודיה על מה שנתן ועל מה שקיים. על רגעים של נסיונות ועל בחירה שלא נגמרת. על שבת שעומדת להכנס לתוך הבית, שבת שמרגישים אותה עמוק עמוק בפנים.

על ריח נפלא שממלא את הריאות ומעדכן את כולם שהגיע זמן הדלקת נרות. על לחמניות מתוקות בצבע של זהב, ועל מפית לבנה שנפרשת לה מעל.

אז נכון שיש באמתחתי כל כך מעט, אבל בעצם יש לי כל כך הרבה. יש לי ידיים שיודעות ללוש היטב את הבצק, ויש לי שפתיים שיודעות ללחוש את המילים, ויש לי לב אוהב שבכל יום מתנקה ומפנה עוד קצת מקום לא-לוקים.