לברוח למדבר

בס"ד

הדלקתי נר בפינת האוכל. נר בניחוח וניל. ניחוח שתמיד מצליח להעיר את הנשמה שתצא החוצה מהמחבוא שהיא בחרה לעצמה.

בימים האחרונים היא מסרבת לדבר איתי. אותה נשמה מבקשת לברוח. להסתתר. ללכת למדבר השומם והשקט, והבטוח משהו. המדבר שהיא היתה בו לא פעם אחת.

כל הכאוס הזה שמגיע לאוזניים שלי ומגלה את האמת שמתקיימת בעולם, חותך אותי לפיסות קטנות קטנות שלא משאירות ממני הרבה.

כל החושך הזה שמאיים לכסות את נקודות האור שקיימות בעולם מרסק אותי לרסיסים. ומכה בי בבטן. מבקש להתפכח. מבקש להתעורר.

הבשר שלי כבר ידע בעבר רגעים של התפכחות. רגעים שבהם הרגשתי לחיצה על הכפתור שהאיר לי מציאות אחרת ומוטט את כל עולם המושגים שגדלתי עליו.

מעולם לא שיערתי בנפשי כמה זה קשה להתפכח. כמה זה קשה לפקוח את העיניים. כמה זה קשה לגלות את השקר שנמצא סביב. לגלות שכל מה שחשבנו שזה הדבר הנכון. שזה האיש הנכון. שזאת המציאות הנכונה. שבעצם מדובר באחיזת עיניים.

נכון שתמיד ידעתי שאני חיה בעלמא דשיקרא אבל אני לא ממש סגורה על זה שיש בי את כוחות הנפש או את האמונה הנכונה להתמודד עם הגילוי. עם הסתר הפנים. עם כל מה שצף ועולה על פני המים. עם כל מה שצף ועולה על פני החיים. על פני כדור הארץ.

לפעמים זה מרגיש קצת יותר מידי. קצת יותר מהכל. קצת יותר ממה שהלב יכול לשאת. הרי יהודי לא יכול לסחוב מטען חורג על הכתפיים שלו. יהודי הוא חלק אלוק ממעל. הוא נקי מידי. הוא לא יחזיק מעמד.

אני לא כזו חזקה כמו שרציתי להיות. ואני לא בעלת אמונה כמו שהשתוקקתי להיות. אני עדיין אותה ילדה שרוצה להניח את הראש על אמא שושנה ולשמוע ממנה שהכל יהיה בסדר. שעוד מעט זה יעבור.

לא ידעתי מה לעשות עם כל המידע שקיבלתי. עם כל הבלבול. עם התמימות שאבדה לה. לא ידעתי איך מעבדים את הנתונים וממשיכים הלאה. אם בכלל. איך לוקחים נשימה עמוקה עמוקה ויוצאים משם. איך מתרחקים.

החלטתי להתנתק מכל רעשי הרקע ולהיכנס פנימה. להיכנס אל השקט. להיכנס אל הפשטות. לא לשמוע את מה שעלול לפצוע אותי. את מה שמנוגד לכל הגיון. החלטתי לא להתעסק יותר בחושך.

התבוננתי בלהבה של הנר שלא מתייאשת מלעלות למעלה, וביקשתי מהשם שיניח את הנשמה שלי היכן שהדברים ברורים יותר. היכן שמונחת האמת. ביקשתי ממנו שישאיר אותה עטופה. שישאיר אותה במדבר. שישאיר אותה ליד הר סיני.