לא רוצה

בס"ד

כולנו מדברים על שגרה. לחזור לשגרה. לחזור לאותו מקום בדיוק רגע לפני שהקורונה או איך שתקראו לה הקישה על הדלת והודיעה קבל עם ועולם שיש בכוונתה להישאר בזמן הקרוב.

כולנו מבקשים להסדיר את הנשימה. לחזור ולנשום כמו שהיינו רגילים קודם, נשימות מהירות של לחץ ועיסוקים בלתי נגמרים, נשימות מואצות שלא עומדות בקצב של הזמן.

כולנו רוצים את חיי היומיום ואת הריצה המטורפת אחרי הפרנסה והקניות ושיעורי הבית. רוצים את הסורגים השקופים שהקיפו אותנו מכל עבר. רוצים את העבדות.

אבל אם נביט מעבר לקורי השינה שעוטפים אותנו, נגלה שאסור לנו לבקש את אותה השגרה. אסור לנו לבקש את החיים שהיו לנו עד כה. אסור לנו לבקש את מה שהיה.

בספירת מלאי קצרה נוכל להבין שהסגר היה בעצם חסד מתמשך למי שמבקש רוחניות. למי שמבקש אור אלוקי. למי שמבקש את קרבתו של אבא שבשמיים. לסגר היתה אמירה ברורה שהגיע הזמן לחשוב על שינוי.

היו אלו רגעים של רחמים. רגעים של תובנה מתמשכת, רגעים שבהם הרגשנו נגיעות של גאולה. גאולה אמיתית. ומה שמפתיע שמדובר בגאולה מעצמנו. גאולה מההרגלים שעוטפים אותנו בלי רצון לשחרר. גאולה מהגאווה שמקננת עמוק בתוך הלב. גאולה מהחושך שמידי פעם מתגנב לו פנימה.

הקדוש ברוך הוא עזר לנו לעצור לרגע. לעצור כפשוטו. לעצור את המחשבות שרצות 24 שעות ביממה לאורך ולרוחב. לעצור את המחוגים של השעון. לעצור אותנו בכדי שנתחיל להתבונן. שנשים לב שאולי קצת התבלבלנו בכיוון של הנסיעה ואולי לא ראינו את אלו שעומדים בשולים של הכביש.

סוף סוף היתה לנו אפשרות להקשיב לציפורים, להקשיב לשקט. להקשיב לקולו של מלך העולם ששוכן בתוך הנשמה. סוף סוף העולם עצר מלכת. סוף סוף נשמנו נשימה ועוד נשימה. ועוד אחת.

אנחנו צריכים להודות לשם יתברך על מכתב הפיטורים שקיבלנו בזמן הסגר ממשרת המפקחת הארצית על שיעורי הבית, ועל ההסעות לחוגים. לרגע קיבלנו תזכורת איך זה להיות הורים. איך זה להיות מאוחדים.

כמה טוב היה הסגר הזה, שאפילו הרחובות לבשו טהרה. אפילו הרחובות היו נקיים מכל לכלוך ופריצות מכאיבה, ברחובות אפשר היה להרגיש ע"י מישוש את הקדושה.

אסור לנו להביט לאחור בגעגועים. אסור לנו לבקש לחזור למצריים שחיה ובועטת בתוכנו. אסור לנו להסכים לכל האפלה שמכסה את הלב שפועם. אותו לב שדופק בחוזקה. אותו לב שלא רוצה להתרגל. אותו לב שמסרב לחזור לשגרה. אותו לב שבוכה גאולה.