2 קילו קמח

בס"ד

אף פעם לא רציתי יותר מידי. לא היו לי שאיפות גדולות במיוחד. לא השתוקקתי לבית מפואר. או לבית עם מעלית שתגיע עד הסלון ותיקח אותי ישר לטרקלין עם ספות חדשות מעור איטלקי.

לא ביקשתי רכב מיוחד, כזה שיודע לנסוע על החולות ולטפס על הרים גבוהים, שיביאו אותי לפסגה של אושר, ויגרום לי להעריך את איכות הגלגלים וההנעה הקדמית שיודעים לייצר ביפן הרחוקה.

מעולם לא היה חשוב לי לקנות בגדים שיש עליהם מותג של חברות ידועות, כאלה שיש להם קבלות על טיב הבגד ועל טיב הרושם שזה מותיר בסביבה הקרובה.

אפילו לא עומד על סדר היום שלי לקנות את אבקת הכביסה היקרה והמשובחת ביותר, שתוריד את כל הכתמים שיש על החולצות, ועל המפות הלבנות שאיכשהו תמיד מוצאות את הדרך להתלכלך.

אין לי מזוזה יקרה ומוזהבת בכניסה לדלת, או גביע נדיר של יין לקידוש. אין לי את הסכומים הנדרשים לקניית כל אלה.

לא זוכרת שאי פעם ביקשתי לעצמי את הטוב ביותר. את היקר, את מה שנחשב לאיכותי, את הדבר החומרי שעליו אני לא אתפשר בעד שום הון שקיים.

השם לא חנן אותי בכסף, ואני לא נמנית עם קהל האנשים שאפשר להעיד עליהם שהם בעלי יכולת כלכלית, או שיש להם אפשרויות בלתי מוגבלות. שיש להם שאיפות עוד ועוד להתקדם הלאה.

מבחינה חומרית אין לי הרבה לתת לקדוש ברוך הוא. אפשר לומר שכמעט ואין לי דבר. שלא לדבר על כך שאני לא נחשבת למצליחנית בסטנדרטים החברתיים הנהוגים בימינו.

הדבר היחידי החומרי שאני יכולה לתת למי שאמר והיה העולם, זה 2 קילוגרם של קמח. 2 קילו של הפרשת חלה לכבוד שבת קודש. 2 קילו של קמח וקצת מים שהופכים להיות תערובת של תפילות תערובת של דמעות.

2 קילו של קמח שבעזרתם אפשר לשנות את החיים. לשנות את ההרגלים. 2 קילו של קמח שמחברים אותי לארבעת האמהות ומזכירות לי איך תפילה יכולה לשנות, ואיך עיסה דביקה יכולה לסייע לך לגעת בשמים.

 2 קילו של הודיה על מה שנתן ועל מה שקיים. על רגעים של נסיונות ועל בחירה שלא נגמרת. על שבת שעומדת להכנס לתוך הבית, שבת שמרגישים אותה עמוק עמוק בפנים.

על ריח נפלא שממלא את הריאות ומעדכן את כולם שהגיע זמן הדלקת נרות. על לחמניות מתוקות בצבע של זהב, ועל מפית לבנה שנפרשת לה מעל.

אז נכון שיש באמתחתי כל כך מעט, אבל בעצם יש לי כל כך הרבה. יש לי ידיים שיודעות ללוש היטב את הבצק, ויש לי שפתיים שיודעות ללחוש את המילים, ויש לי לב אוהב שבכל יום מתנקה ומפנה עוד קצת מקום לא-לוקים.