לא מובן מאליו

בס"ד

לא מובן מאליו כל השקט הזה

לא מובן מאליו שאנחנו בבית

לא מובן מאליו שאנחנו תחת קורת גג

לא מובן מאליו שאנחנו בריאים

לא מובן מאליו שאנחנו נושמים

לא מובן מאליו ששבת בפתח

לא מובן מאליו שזכינו להרגיש את האור של חודש ניסן

לא מובן מאליו שפסח מתקרב

לא מובן מאליו שהבדילנו מן התועים

לא מובן מאליו שאנחנו יהודים...

כנשר יעיר קינו - טור חובה !!

בס"ד

כנשר יעיר קינו / רונית שיינפלד

ככה פתאום החיים משתנים. מה שהיה שגרתי למדי הפך להיות כמעט בן לילה למשהו שאפשר רק להתגעגע אליו. למשהו שאפשר רק להיזכר בו.

רק לפני שבוע המציאות היתה אחרת. מציאות של גינת משחקים, וחוגים לילדים. מציאות של בית ספר ואסיפת הורים. מציאות שהולכת ומתרחקת מאיתנו.

אפשר להגדיר במילה אחת את התחושה הכללית. את התחושה שמשוטטת בסמטאות הצרות של העיר ומותירה בהן רושם. מותירה בהן רק דבר אחד. מותירה בהן פחד.

תמיד ידענו בסתר ליבנו שהיום הזה יגיע. שהיום הזה איכשהו ידפוק על הדלת ויעדכן את כולנו שיש שינוי בתוכנית. שיש שינוי בתפריט הקבוע.

כל כך הרבה חלות מתוקות נאפו, כל כך הרבה תהילים נאמרו. שלא לדבר על כל האנחות שיצאו מתוך לבבות שבורים שמבקשים את מה שהכי הגיוני להם. את מה שהכי טבעי.

למען האמת התפללנו כולנו לרגע הזה. הורדנו דמעות כמים לזכות לימים שכאלה. ביקשנו כולנו מאז היותנו לעם לחזות בשובו של אבינו מלכנו, לציון.

אין לי ספק שהקורונה מבשרת על כך שאבא החליט לחזור הביתה. שהפעם הוא יישאר איתנו. הוא יישאר בבית. היא מבשרת לנו שהפעם זה גם יהיה לתמיד.

סוף סוף אפשר לשמוע את משק הכנפיים שלו, סוף סוף אפשר לשמוע את קולו רם ונישא מעל כולם. אפשר כבר להרגיש קמעא את מלכותו, ממש כמו הנשר שמעיר את קינו.

ואנחנו הגוזלים צריכים להזדרז. ולדאוג לנקיון של הקן. שיהיה נקי משאריות של לכלוך. שיהיה נקי משאריות של מחשבות זרות. שיהיה מסודר בלי לעגל פינות. ובלי להשאיר חורים שעדיין לא נסגרו.

מוטלת עלינו החובה לנקות את כל החדרים שבתוך הלב ולהוציא משם את מה שזר. את מה שלא שייך לקן הענק והמפואר הזה שקוראים לו יהדות.

עלינו לשים לב היטב לשאר הגוזלים שנמצאים סביבנו ולהעיר את תשומת ליבם לעובדה שעוד מעט הוא מגיע. שעוד מעט הוא כאן. שלא יקרה מצב והם יפספסו את קבלת הפנים ואת כל מה שיבוא אחריה.

אין לי ספק שהקורונה היא רק חלק קטן מהקריאה של שוכן מרומים אלינו. שהיא רק שליחה שמכניסה אותנו לבתים. מכניסה אותנו לעצמנו. מכניסה אותנו לפשפש בנשמה.

הקורונה תפקידה לעורר אותנו לתשובה. לעורר אותנו לקבל על עצמנו את מה שעדיין לא קיבלנו. לקבל על עצמנו עול של תורה ואהבה של מצוות.

תפקידה להזכיר לנו מי אנחנו ומי היו אבותינו. להזכיר לנו מאיפה באנו ולאן בדיוק אנחנו הולכים. להזכיר לנו לשים לב לקוצו של יוד. לשים לב לדקויות, שלעיתים הן עושות את ההבדל הגדול.

ועם כל הפחד וחוסר הוודאות. חייבים לזכור שכל הרוח שנושבת לה כעת בעולם ומזעזעת את כל יושביו, מגיעה ממקום אחד. מגיעה משורש אחד. מגיעה מרחמים גדולים. מגיעה ממלך מלכי המלכים שהבטיח שישא אותנו על כנפי נשרים.

שיעור בקטנה עם הרבנית רונית שיינפלד - בת של מלך

בעקבי הצאן

בס"ד

אני נזכרת שכשעשיתי את צעדי הראשונים בעולם התשובה המורכב והיפה כל כך, קיבלתי עצה מאחד הרבנים שעבורי שווה לא רק זהב, אלא מכרה של זהב. קיבלתי עצה שלא אחת הצילה אותי מזרועותיה האכזריות של העבירה.

"תמיד תאמצו לכם דמות לחיקוי", נאמר באותו שיעור. "תמיד תיצמדו אליה. תלמדו מההנהגות שלה", ולא היה לי ספק, ואפילו לא התלבטות קטנה שעבורי זו אמא רחל. היא ולא אחרת.

ייתכן שהצבתי לפני רף גבוה מידי. לא אמיתי. אבל השאפתנות להגביה עוף לא הרפתה ממני. אמא רחל תמיד ליוותה ומלווה אותי במחשבתי, במעשי, ואפילו בלבושי.

אחת מהמשימות הקשות ביותר שעמדו לפניי היתה הצניעות. משימה קשה שהיתה עבורי כקריעת ים סוף. חרקתי שיניים בכל פעם שקצת הארכתי את החצאית או שהחלטתי ללבוש חולצה עם קצת יותר בד.

מרבית חיי לא הכרתי כלל את המושג הזה קדושת המחנה. את המושג הזה צניעות. אף אחד לא לימד אותי שזאת המהות של יהודי. זאת המהות של אישיותי. זאת המהות שלך כאדם שמחפש לצמוח. מחפש שהשם ילווה אותך תמיד.

בכל פעם שעמדתי בפני דילמה הרת גורל האם לקנות את החצאית הזאת, שאלתי את עצמי מה אמא רחל היתה עושה במקומי? האם החצאית הזו היתה הולמת את הסטנדרטים שלה או לא?

והיום יש לי תחושה שהעולם קצת התבלבל. קצת שכחנו את הדרך. רוב שלטי החוצות והאג'נדה היומיומית משדרים לנו שעלינו לשאוף ולהיות מודרנים. מתקדמים. רק שלא פותחים לנו את הסוגריים שמתלווים לכל התארים הנכספים הללו, ומציינים בפנינו שמדובר בהיפך של התורה. בהיפך של הקדושה.

קצת שכחנו שיש מי שמצטער מהאורך של החצאית ומהעובי של הגרביים. קצת שכחנו את התפקיד שלנו כנשים. קצת שכחנו שיש לנו ארבע אימהות שהתוו לנו דרך וצריכות להיות המודל לחיקוי. אימהות שהניפו את דגל הקדושה, והלכו אחריו ללא פשרות.

עד היום אני משתדלת לפצות את מלכו של עולם על הימים שבהם לא עצרתי לשאול כמה הכאבתי וכמה החסרתי יהלומים מהכתר שלו. אני משתדלת לפצות על חוסר הידיעה ועל שלא נתתי מקום לחשיבות המחנה שצריך להיות קדוש.

אני משתדלת לעשות את תשובת המשקל, לתת מעבר ליכולות שלי. מעבר לכוחות. מעבר לטבע שקיים בעולם. אני משתדלת להחזיר למלכות שמיים על הפגמים והחורים שנוצרו במו ידי. לתקן את המעוות והדרוש תיקון.

אני משתדלת לא להרפות מדמותה של אמא רחל. ומדמותן של האימהות כולן. אני משתדלת להתעלם מכל החומר שצועק סביבי ומכל התרמית של השקוף והצמוד. אני משתדלת לעשות הכל בכדי ללכת בעקבי הצאן ולרעות את הגדיים. אני אעשה את הכל בכדי  ללכת אחר הנשים שביטלו את עצמן בפני מי שאמר והיה העולם.

אלבום התמונות - טור חובה

בס"ד

פתחתי את הארגז שהיה מונח הרבה זמן על הארון, בחלקו הפנימי ביותר. איפה שמגיעים אחת לכמה שנים, אם בכלל. איפה שכל הבגדים הישנים. היכן שכל הסודות מקופלים להם שם.

אחרי שמצאתי כמה קבלות ישנות ומזכרת מילדים קטנים שכבר פרחו מהקן, הבחנתי באלבום התמונות שהיה מונח בתחתית, מנסה להעלים את עצמו מזווית הראיה שלי.

הרמתי אותו מתוך סקרנות, מבקשת לדעת מה הוא מכיל בתוכו. בערך 14 שנים חלפו להן. חלפו להן מהר מידי. חלפו להן כואב מידי. לרגע רציתי לסגת אחורה ולסגור את האלבום. הרגשתי שאני מכאיבה לעצמי. שאני חוזרת לתקופה שעדיין לא השלמתי איתה.

היתה בי תחושה שאני חוזרת אחורה לימים שבהם הכל היה לוט בערפל. לזמנים שהייתי אשה אחרת. מורכבת מחתיכות קטנות של נשמה. חתיכות שאף פעם לא הבנתי איך מחברים ביניהן.  

פחדתי להביט בה. להציץ לתוכה. לראות אותה בגודל טבעי. להתחבר אליה ואל מה שהיא מייצגת. למה שהיא אומרת. למה שחבוי בנקיקי הסלעים.  

הרבה זמן נמנעתי מלהסתכל בתמונות. במראות. לחטט במציאות שכבר לא היתה מנת חלקי, וחרטה בי לא פעם שאלות שאולי היה אסור לשאול, ופערה שם בארות עמוקים.

חיפשתי את העיניים שלה, את האמת, ורציתי לשאול אותה למה. למה היא לא חיפשה יותר. למה היא התפשרה על החיים. למה היא לא עצרה לרגע אחד. והתבוננה בתשובות הנכונות, תשובות שהגיעו עם כל טיפה של גשם, ועם כל חיבוק של ילד.

רציתי לשאול אותה למה היא נכנעה. איך היא לא הבחינה בצימאון, איך היא לא הבחינה ברעב. איך היא לא הבחינה במליחות של הדמעות. ברטיבות של הנשמה. איך היא לא הבחינה בצעקה.

אם הייתי בוחרת מילה אחת שתמחיש את מה שהרגשתי כלפיה, זאת תהיה רק מילה אחת. מילה שקשה לבטא בקול רם. אבל אני מחוייבת לאמת שמבעבעת שם בפנים.

אם יש משהו אחד שליבי הרגיש באותו הרגע זה רחמים. רק רחמים. על ילדה שלא ידעה גבולות, על ילדה שהלכה בלי לדעת את הכיוון של הרוח, ובלי לשמוע את הגלגלים של הזמן.

רציתי לחבק אותה הכי חזק שאפשר. לאמץ אותה לחיקי. לומר לה שהכל בסדר עכשיו. וכבר לא צריך לברוח. כבר לא צריך לדאוג אם נשארנו לבד.  

רציתי להביט הכי קרוב ולומר לה שזה בסדר לטעות. וזה בסדר להיות חלש. וזה בסדר להיות מבולבל מהחיים. וזה בסדר להיות מי שאת. וזה גם בסדר לשנות את הכיוון של הנסיעה.

אם היתה לי אפשרות הייתי אומרת לה שיבוא הרגע ויהיה בה את האומץ להתנער מהעפר. יהיה בה את האומץ להתנער מכל מה שמעכב אותה. מכל מה שמשתק אותה. מכל מה שמפחיד אותה כל כך.

ליבי יצא אליה. אוהב. מקבל. מבין את לחישותיה העדינות. לגמרי מכיל את כל השגיאות ואת כל העוונות. מכיל את כל הלכלוך שנדבק לשולי הבגדים. מכיל אותה בחמלה גדולה.

סגרתי את האלבום. מלטפת את כריכתו הקשה. שמחה שלראשונה מאז שחזרתי בתשובה לא כעסתי עליה. לא שפטתי אותה על מה שעשתה. קיבלתי אותה כמו שהיא. קיבלתי אותה כחלק בלתי נפרד ממני. קיבלתי אותה בכדי שאוכל להמשיך הלאה. קיבלתי אותה בכדי לשחרר אותה לחופשי. קיבלתי אותה בכדי שאוכל להמשיך ולעלות. בכדי שאוכל להמשיך ולטפס על ההר.

עד שאצליח

בס"ד

דווקא כשהייתי בטוחה שהצלחתי. שעשיתי את זה. שעליתי לפסגה, מגיעה האכזבה. מגיעה הצביטה שמבשרת לי שעדיין לא. שעדיין לא הזמן להניח את כלי המלחמה בצד.

בדיוק ברגע שהרגשתי שמחה בלב על עוד רגש קטן שהצלחתי לבלום. על עוד מילה שהצלחתי להשתיק שם בפנים. מגיעה התוכחה ואיתה כאב דק שדואג שארגיש את הנוכחות שלו בבטן הרכה, ויזכיר לי כמה שזה קשה.

יזכיר לי שהכי קשה לי איתי. עם עצמי. עם זה שאני נופלת כל פעם מחדש לאותו המקום של גאווה. לאותו מקום של חוסר אמונה. לאותו מקום שבו אני שוכחת את השליחות ולא רואה אותה לנגדי תמיד.

אני תוהה מתי יגיע הרגע שבאמת אצליח לחזור בתשובה. שבאמת אצליח לא להיכנע לעייפות, לא להיכנע להרגלים שחצובים עמוק בתוכי. מתי יגיע הרגע שאתן לקדוש ברוך הוא עבודה מדוייקת. עבודה מושלמת.

כל בוקר אני מתעוררת בהחלטה נחושה שהפעם לא אעגל פינות. שהפעם אתן מאבק רציני ליצר הרע שבועט בתוכי. הפעם לא אשבר בגלל שמשהו אחר מטריד אותי.

הייתי רוצה לעשות את הדברים נכון. לעשות אותם כמו שאבא שבשמיים רוצה ולא כמו שאני והאגו שלי רוצים. הייתי רוצה להיות ראויה לכל הטוב שהוא שולח אלי. הייתי רוצה להחזיר לו ואפילו במעט על כל האמון שהוא נותן בי.

אין משהו מקומם יותר מאשר לגלות שעוד פעם לא הצלחתי לברך כמו שצריך. שעוד פעם לא נזהרתי בלשון הרע, שעוד פעם לא הייתי סבלנית להללי הקטנה. שעוד פעם פישלתי. שעוד פעם נפלתי.

אין לכם מושג כמה אני רוצה להתפלל. כמה אני רוצה לצעוק לשם. להרגיש את הקירבה שלו. לבקש אותו. לבקש הפסקה מכל הנסיעה הארוכה והמהירה הזאת על הכביש הכי מהיר בעולם. הכביש הזה שנקרא החיים, ולפנות זמן לנשמה שמתחוללת בתוכי.

אני לא מצליחה לרוץ בקצב שאני רוצה. לעשות את כל מה שאני רוצה. לקרוא חזק כל כך עד שהוא ישמע. אני לא מצליחה לתת את כולי. וכל פעם מחדש המציאות טופחת על פני ומביאה אותי להבנה שעדיין לא התחלתי. שאני רק בפתח של האוהל.

אבל עם כל התסכול שמלווה אותי, אני מזכירה לעצמי שלא עשיתי את כל הדרך הזאת בכדי להיכנע, לא עשיתי את כל הדרך בכדי להרים ידיים. אני חייבת לקחת את אי שביעות הרצון ממצבי הרוחני, למקום של צמיחה. ללחימה. להבנה שכל נפילה שמגיעה בקצה של היום אמורה להוציא ממני את המיטב. להוציא ממני את התקווה לניסיון חדש. להזדמנות חוזרת.

אני חייבת לקחת את האמת הזאת ליציאה חדשה לדרך. להמשיך עד הנשימה האחרונה להשיג אותו. להשיג את האלוקות. להשיג את הדבקות. אני חייבת לנסות עוד פעם ועוד פעם עד שבס"ד, אצליח.