קצרים - הרבנית רונית שיינפלד - החכמה שבנפילה

לכל אלו ש...

בס"ד

בתוך כל הבלאגן והמרוץ היומיומי של החיים, הגיע הזמן לקחת הפסקה. אתנחתא קלה בכדי לומר תודה. בכדי להודות לשליחים שפגשו אותי באמצע שום מקום.

תודה שמגיעה מתוך התבוננות אחראית על מה שהיה. על מה שנעשה. על כל החלב שנשפך והתיז לכל עבר.

הכי קל בעולם זה לומר תודה למי שעשה לנו משהו טוב. למי שנתן מחמאה או חייך לעברנו בדיוק ברגע שהיינו צריכים לראות שיניים לבנות לידינו.

טבעי להודות לזה שוויתר על התור שלו בזמן שמיהרנו כל כך, וגם לזה שבזכותו מצאתי עבודה, וכמובן לאותו אחד שמכין לכותבת את הקפה בכל בוקר מחדש.

אין לי ספק שמתישהו אוציא לאור את ספר התודות הגדול שיכיל את כל אותם אלו שתמכו בי דקה לפני שנפלתי. לכל אלו שהיו שם בשבילי ונתנו חיבוק ענק.

אבל נשאלת השאלה מה עם כל אלו שהעדיפו להיות בצד השני של המתרס ובחרו להכאיב. בחרו להקשות עלי את המשא. גם להם מגיעה תודה. גם להם מגיע מקום של כבוד ברשימה.

צריך מידי פעם לעצור ולעשות בדק בית. לעשות הערכת מצב ולראות איך כל אלו שנתנו לנו אגרוף בבטן הרכה בעצם אילצו אותנו לנקוט פעולה. אילצו אותנו לשנות כיוון, אילצו אותנו להתפלל.

מכל אלו שהפריעו לתוכניות שלי, למדתי על עצמי כמה דברים, ואיך זה שהעולם לא ממש מתנהל לפי רונית. ואולי אני לא מרכז העולם כפי שסברתי עד כה.

כל אלו שפגעו בי הביאו אותי להבנה שיש עוד מרחק הליכה רב עד שאגיע למעיין של השפלות. עד שאגיע לבאר המים של הענווה.

מכל אלו שעזבו אותי למדתי שיש רק אחד שתמיד נשאר. יש רק אחד מיוחד שלא יניח לי בשום אופן לצעוד לבד ככה בלי השגחה.  

מכל אלו שזרקו אותי למים כל כך הרבה פעמים למדתי לשחות, למדתי איך להשאיר את הראש בחוץ גם כשהמים עכורים מטיפשות עצמית שלא נגמרת.

מתוך זה שדרכו עלי למדתי לצמוח, למדתי להכות שורשים. למדתי איך להוציא פרחים גם בחורף, בימים שיש קרה במקומות הנמוכים.

בזכות כל אלו שערערו את הבטחון שלי, הבנתי איפה אני מתחילה ואיפה אני מסתיימת. בזכות כל הפעמים שנדחקתי לפינה הבנתי שאין לי את הזכות להתייאש. אין לי את הזכות להיות חלשה גם כשקשה.

אני מודה מעומק הלב לכל אלו שהתנגדו. לכל אלו שציערו אותי בלי לבדוק כמה זה שרף בנשמה, אני מודה להם כל כך כי בזכותם עברתי לגור בארץ של חסרי האונים. ארץ שכל השבילים שלה לוקחים אותך רק לכיוון אחד. לוקחים אותך להסתופף בצילו של מלך העולם.

רסיסים

בס"ד

אני רוצה לספר לכם שהשבוע נשבר לי הלב. לא שמדובר במשהו חריג. במשהו שלא יכול לקרות אף פעם. אבל חשבתי לתומי שעברתי את השלב הזה.

נשבר לי הלב בדיוק ברגע שהסתבר שאני לא מובנת. שאף אחד לא שם לב שלא התכוונתי. שלא באמת הייתי אותה אישה שמדברים עליה. שמישהו התבלבל לרגע.

הלב התחיל לקבל סדקים ראשונים כשמשהו קטן יצא משליטה. שהתרגום בגוף הדברים לא פעל נכון. בדיוק בנקודה שבה הייתי מלאה בכוונות טובות ובידיים עמוסות בסלים של רצונות. רצונות שכנראה היו ברורים רק לי.

מצד שני לא נולדתי עם לב שקוף, ואף אחד לא יכול לנחש מה באמת עבר לי בראש. ואיך ביקשתי שהדברים יתגלגלו, מבלי לגרום נזק לאף אחד. מבלי להיות אחראית לדמעות של מישהו אחר. מבלי להיות זאת שלוחצת על הכפתור של מצב הרוח.

כשהייתי קטנה תמיד חשדו בי במשהו. איכשהו תמיד האצבע הופנתה כלפי. ביקשה להצביע לעברי ולגלות את כל הקלקול הזה שנמצא עמוק בפנים. את כל השקרים האמיתיים שמתעוררים לפעמים.

הקלקול הזה שמניח את הראש ממש ליד המעשים הטובים. שהולך איתו יד ביד מבלי שתהיה בו את הדעת איך לעשות הפרדה. מבלי שתהיה בו את הדעת איך להבדיל בין הקודש לכל החול הזה שהתפזר עכשיו בנשמה.

וכאילו לא עבר זמן, ולא חלפו שנים. ואני עדיין באותה הסיטואציה. באותה הנקודה שבה אני צריכה להסביר. להסביר את הדבר הכי לא מובן בעולם עבורי. להסביר את עצמי.

הייתי שמחה לו הייתי מוצאת לפחות פעם אחת תשובה. גם אם היא לא תהיה חכמה. העיקר שיהיה לי פתחון פה כלשהו. שתהיה לי סיבה שמתקבלת על הדעת. סיבה שהיא מעבר לכל האגו. לכל העקשנות. לכל מה שהנייר לא סופג.

השבוע נשבר הלב. וכנראה שהלב נשבר ממני. הוא נשבר מהעובדה שאני לא לומדת אף פעם. שאין לי את האומץ להביט בספר הטעויות הגדול שחיברתי לפני שנים, לקרוא שורה אחר שורה ולהפנים את הלקחים.

הוא נשבר כי רציתי משהו אחד ויצא משהו אחר לגמרי. הוא נשבר כי אולי השם יתברך רצה להראות לי שאני אנושית. שאני מורכבת מבשר והרבה דם. ושאני לא יכולה לדרוש ממני יותר מידי.

הדמעות התחילו לרדת בלי לבקש אישור. דמעות שקופות. דמעות שמתעקשות להרטיב את כולי. הבטתי לשמים וביקשתי מאבא שיתן בי כח לאסוף את השברים. שיעזור לי לעמוד על הרגליים. שיעזור לי לקום. שיעזור לי לעשות את הצעד הבא בעולם שכולו מלא רסיסים שהתנפצו מלבבות אחרים.

לקחתי נשימה עמוקה. והבטחתי לעצמי להמשיך הלאה. הבטחתי לסגור דלת אחת ולפתוח אחרת. הבטחתי לעצמי לרפא את הלב. הבטחתי לעצמי לסלוח. והפעם זה לסלוח לעצמי.

לוקחת את הזמן

בס"ד

לוקחת לעצמי את הזמן.

לעצור. לחשוב. לעבד. ולא לאבד.

לוקחת את הזמן להניח לדברים.

מחפשת עקבות של שפיות. של נשימה

בתוך כל הכאוס. בתוך כל הגשמיות

שמסתירה לי את הרצון של מלכו של עולם.

לא תמיד

בס"ד

לא תמיד אני יודעת מה אתה רוצה ממני.

מסתיר ממני

מציץ מן החרכים

מבקש ממני תובנות שגדולות עלי 

מכבידות.

תובנות שלא מקבלות הנחות. גם לא של סוף עונה.

לא תמיד יודעת מה אתה רוצה. אבא.

המסע הקשה ביותר

בס"ד

ללכת. צעד ועוד אחד. ללכת אחרי הקול הזה שמבקש ממני להמשיך הלאה. מבקש ממני לקום. קורא לי לא לפחד מהכשלון. לא לפחד ממה שעכשיו התברר לי על עצמי.

קשה לי ההתמודדות עם האמת. עם המראה השקופה שהולכת איתי כמו צל ומסבירה לי היכן הטעות. היכן צריך להניח את האצבע. היכן המים דלוחים מעט.

פעם חשבתי שלחזור בתשובה זה רק לשים חצאים ארוכה ומטפחת. לא היה לי מושג שזה רק מתחיל שם. שזה רק תחילת הדרך.

לא ידעתי שהכיסוי החיצוני יחייב אותי לדרך של פנימיות. לדרך שבה כל יום עלי לצמצם את הפער בין מה שנראה כלפי חוץ לבין מה שמתרחש לו שם מתחת לפני השטח.

בהתחלה הגיעה ההכחשה. הסירוב המוחלט להאמין שיש בי משהו לא מושלם. שיש בי תכונות שיכולות להכאיב מאד לאלו שחיים לידי. לצידי. ובעצם לעולם כולו.

התנגדתי לכל רעיון שהביא איתו תובנה לא הגיונית שאני טעונה תיקון. טעונה שיפור. או איך שתקראו לזה. זה לא פשוט לדעת את האמת על עצמך. וכמה שאתה חסר.

חרף כל עורכי הדין שגייסתי לא הצלחתי להשיג חנינה. אפילו לא קיצור של תהליך. שלא לדבר על הקלות וכמה שעות של חופשה. אף טענה לא התקבלה. הגיע הזמן לשנס מותניים ולצאת לעבודה הכי קשה בעולם. לצאת לעבודה הכי מאתגרת. לצאת למסע לתוך עצמך.

מסע של נקיון. של הוצאת הפסולת. של הוצאת הכעסים והפחדים. של עקירת הגאווה מתוכי. מסע שבו צריך לזרוק בדרך את ההרגלים המיותרים, את אכילת היתר והמנה הנוספת. רק כי בא לי עוד ביס.

להוציא החוצה את השקר, ואת הנגיעות של החוצפה. להוציא את העצלות שלא מרפה ממני ומתחננת בפני לעוד כמה דקות במיטה. מסע שבו אני חייבת לבדוק אם הצטברה לה פסולת חדשה.

מסע של החיים. מסע לא פשוט שברור לי איפה הוא מתחיל אבל אין לי מושג איך הוא ייגמר. אין לי מושג אם אצליח לעמוד במשימה.

אם אצליח לעמוד בסטנדרטים. אם אצליח לנקות כמו שצריך. אם אצליח להוציא את העורלה שקיימת בתוך הלב. אם אצליח להרגיש אותו פועם, ומזרים דם ללא הפרעות חיצוניות.

אם אצליח להיות מודעת לאמת בכל רגע נתון מבלי להתרסק ממנה. מבלי שהיא תגרום לי לקחת כדור הרגעה. מבלי שהיא תקשור את הידיים ותקפיא אותי מעשייה.

בכדי להגיע לקו הסיום אני חייבת איתי שותף. שותף שמסייע לי לסדר את כל הבלאגן שאני משאירה אחרי. שותף שתופס אותי רגע לפני הנפילה. רגע לפני שאני מאבדת גובה. שותף שברא בשבילי את העולם. שותף שלא יתן לי ליפול אף פעם.