בס"ד
ללכת.
צעד ועוד אחד. ללכת אחרי הקול הזה שמבקש ממני להמשיך הלאה. מבקש ממני לקום. קורא
לי לא לפחד מהכשלון. לא לפחד ממה שעכשיו התברר לי על עצמי.
קשה לי
ההתמודדות עם האמת. עם המראה השקופה שהולכת איתי כמו צל ומסבירה לי היכן הטעות.
היכן צריך להניח את האצבע. היכן המים דלוחים מעט.
פעם
חשבתי שלחזור בתשובה זה רק לשים חצאים ארוכה ומטפחת. לא היה לי מושג שזה רק מתחיל
שם. שזה רק תחילת הדרך.
לא
ידעתי שהכיסוי החיצוני יחייב אותי לדרך של פנימיות. לדרך שבה כל יום עלי לצמצם את
הפער בין מה שנראה כלפי חוץ לבין מה שמתרחש לו שם מתחת לפני השטח.
בהתחלה
הגיעה ההכחשה. הסירוב המוחלט להאמין שיש בי משהו לא מושלם. שיש בי תכונות שיכולות
להכאיב מאד לאלו שחיים לידי. לצידי. ובעצם לעולם כולו.
התנגדתי
לכל רעיון שהביא איתו תובנה לא הגיונית שאני טעונה תיקון. טעונה שיפור. או איך
שתקראו לזה. זה לא פשוט לדעת את האמת על עצמך. וכמה שאתה חסר.
חרף כל
עורכי הדין שגייסתי לא הצלחתי להשיג חנינה. אפילו לא קיצור של תהליך. שלא לדבר על
הקלות וכמה שעות של חופשה. אף טענה לא התקבלה. הגיע הזמן לשנס מותניים ולצאת
לעבודה הכי קשה בעולם. לצאת לעבודה הכי מאתגרת. לצאת למסע לתוך עצמך.
מסע של
נקיון. של הוצאת הפסולת. של הוצאת הכעסים והפחדים. של עקירת הגאווה מתוכי. מסע שבו
צריך לזרוק בדרך את ההרגלים המיותרים, את אכילת היתר והמנה הנוספת. רק כי בא לי
עוד ביס.
להוציא
החוצה את השקר, ואת הנגיעות של החוצפה. להוציא את העצלות שלא מרפה ממני ומתחננת
בפני לעוד כמה דקות במיטה. מסע שבו אני חייבת לבדוק אם הצטברה לה פסולת חדשה.
מסע של
החיים. מסע לא פשוט שברור לי איפה הוא מתחיל אבל אין לי מושג איך הוא ייגמר. אין
לי מושג אם אצליח לעמוד במשימה.
אם
אצליח לעמוד בסטנדרטים. אם אצליח לנקות כמו שצריך. אם אצליח להוציא את העורלה
שקיימת בתוך הלב. אם אצליח להרגיש אותו פועם, ומזרים דם ללא הפרעות חיצוניות.
אם
אצליח להיות מודעת לאמת בכל רגע נתון מבלי להתרסק ממנה. מבלי שהיא תגרום לי לקחת
כדור הרגעה. מבלי שהיא תקשור את הידיים ותקפיא אותי מעשייה.
בכדי
להגיע לקו הסיום אני חייבת איתי שותף. שותף שמסייע לי לסדר את כל הבלאגן שאני
משאירה אחרי. שותף שתופס אותי רגע לפני הנפילה. רגע לפני שאני מאבדת גובה. שותף
שברא בשבילי את העולם. שותף שלא יתן לי ליפול אף פעם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: