מאחורי המסיכה

בס"ד

כל בוקר כשאני יוצאת לרחוב אני נתקלת באנשים עם מסיכה על הפנים. יש תחושה שכבר התרגלנו. נדמה שהמציאות הזאת הגיעה לכאן בכדי להישאר. בכדי להיות נוכחת בחיי היומיום שלנו.

לא יודעת אם שמתם לב אבל כמעט ולא רואים את הפרצופים. לא מזהים את מי שנמצא מולנו. לא יודעים לזהות מי בעצם עומד מאחורי המסכה.

ניסיתי להקשיב. להטות אוזן למה שהקדוש ברוך הוא אומר לנו בעצם. מה הוא אומר לי באופן אישי עם כל הכיסוי הזה בצבע תכלת שנמצא למרביתנו על הפנים.

די הרבה זמן אני מקשיבה. מחפשת תשובה. שואלת מה הסיבה. איך זה ייתכן שאנחנו עם מסיכה שהפכה להיות חלק בלתי נפרד מאיתנו, ואף אחד לא צועק למה. אף אחד לא עוצר את כדור הארץ ומבקש הסבר. ואני מדברת על הסבר שיבוא מתוכנו. מהקרביים.

אם יש לנו מספיק אומץ ללכת ככה ברחוב, צריך להיות לנו מספיק אומץ להביט פנימה ולהודות שכבר שנים רבות יש לנו מסכות על הפנים. מסכות שלא מבחינים בהם. לא רואים אותם.

המסכות האלו באו להעביר מסר חשוב. לתת לי מכתב אישי ביותר שאומר שהגיע הזמן להיות אמיתית. הגיע הזמן לחזור לנקודת האמת. למקום הראשוני. הבראשיתי.

כל הכיסוי הזה לוחש באוזני שזה בסדר להיות רונית. זה בסדר להרגיש את המציאות כפי שהיא, גם אם היא לא תואמת את מה שמצופה ממני. גם אם היא לא נסבלת כלפי חוץ.

הרבה ימים עברו עלי בהעמדת פנים. עטיתי על עצמי מסיכה וירטואלית שרק אני והשם ידענו על קיומה. כל יום שיקרתי לעצמי מחדש שאני מאושרת. שאני שמחה בחלקי. שאני ממש מצליחה. שיקרתי שהכל טוב. הייתי שחקנית לא רעה בכלל.

רק השם ידע כמה הנשמה שלי כבויה. שאין לה מנוחה. שהיא לא רוצה יותר להיות שם. שאני רוצה להחליף חיים. שאני רוצה להיות במקום הנכון. במקום שאני מודעת היטב לעצמי.

המסכות האלו מזכירות לי ימים של חושך. ימים של הסתרה. ימים שהלב יצא לגלות. ימים שבהם הייתי קורבן של החברה. קורבן של "מה יגידו". הייתי מחכה שיעשו לי שמאות ויקבעו את הבחירה שלי ליום הבא.

יום אחד פשוט התעייפתי. נמאס לי. החלטתי להגיש מכתב פיטורים. למרות כל ההתנגדות שהיתה מסביב, החלטתי שאני חוזרת הביתה. חוזרת בתשובה. חוזרת לחיות ולהכיר את האמת גם אם זה אומר שכולם רואים את חולשתי, ואת הכביסה שמתכבסת לה כלפי חוץ.

הבטחתי לעצמי לפשפש בכל יום עוד קצת ולגלות איפה אני משקרת. איפה אני מזייפת. איפה התרמית. איפה האמת מונחת בכל רגע נתון, ואיפה אני ביחס אליה.

וככל שהייתי בטוחה שהתקדמתי עוד צעד, ועוד פסולת הצלחתי להוציא, הבנתי שהשקר הוא די חמקמק. יש לו מומחיות בטשטוש הגבולות, בנתינת ביטחון דמיוני שאף פעם לא ארצה לחזור אחורה. שאף לא אחפש יותר את הזרמים החזקים.

הקורונה המתוקה קוראת לנו להיות אמיתיים. להיות כמו הילדים שלא מחוייבים לשים מסיכות. ילדים שאומרים וחיים אמת. אמת שאולי יכולה להכאיב. אבל היא עדיפה על שקר מצופה בשוקולד שממילא נמס בטמפרטורה גבוהה. היא עדיפה על כל הכמעט. על כל הבערך. אמת שתוציא אותנו לחופשי. אמת שתוביל אותנו לגאולה. ותגאל אותנו בעיקר מעצמנו.