ללמוד לעוף

בס"ד

לפני שנים, בבית המדרש של האדמו"ר מקוצק שכידוע היה איש אמת, חסיד אחד פסע הלוך וושוב, מוטרד מאד, אפוף מחשבות שלא נותנות לו מנוח. עצר אותו הרבי ושאל "התפללת היום?" השיב לו החסיד "כן". ובתפילה אמרת "ועל חסדך הגדול באמת נשעננו". השיבו "כן, אמרתי". הביט בו הרבי "אם אמרת את זה בתפילה, ואתה עדיין מוטרד כל כך, אז איך אתה מעז לשקר לו ככה?".

לא יודעת מה אתכם אבל הסיפור הזה המחיש לי כמה שאני דומה לאותו החסיד. כמה שאני עדיין רחוקה מאד מלהיות מאמינה. רחוקה מאד מלשחרר את הפחדים. את החששות. את הטרדות.

איך זה ייתכן שבכל יום אנחנו אומרים שאנחנו נשענים על החסד של השם. איך זה ייתכן שאנחנו אומרים ש"הטוב שמך", איך זה שאנחנו מברכים "שעשה לי כל צרכי", ובאותה נשימה עוברת בנו מחשבה מדאיגה.

אם הייתם שואלים אותי לפני שנים כשרק התחלתי להתקרב לחיקה החמים של היהדות, מה הייתי רוצה להיות, הייתי בוודאי משיבה לכם שהייתי רוצה להיות חכמה. יודעת הרבה. יודעת קבלה. מבינה בדברים נשגבים. בתלמוד עשר ספירות, ספר היצירה. בקיאה במושגים שלא ברורים לכל אחד.

מאד רציתי לחקות אחרים. ללכת אחרי כל אלו שהייתי בטוחה שמבינים יותר ממני. שיודעים יותר. אלו שהשיגו כבר את הדבקות בקדוש ברוך הוא ובוודאי כל עבודת השם שלהם נראית אחרת.

תמיד שאפתי קדימה. להשיג עוד יעד. להמשיך בריצה המהירה אחרי מי שאמר והיה העולם. להדביק את הפער שחשף בי חורים בתוך הנשמה. הרגשתי שאין לי מספיק זמן. שנותרו הרבה נושאים שעדיין לא למדתי, ולא חקרתי מספיק לעומק.

ככל שעברו הימים. והשבועות הפכו לשנים, הסתבר לי באופן לא ממש מפתיע שיש משהו הרבה יותר קשה להשגה מאשר הגשמת המטרות שהצבתי לעצמי.

ישנה פסגה ענקית שכלל לא שמתי לב אליה. פסגה שתמיד נראתה לי כברת השגה. כפשוטה. כמשהו שגרתי שמונח אצלי בכיס. משהו שעובד לפי לחיצת כפתור.

למשהו הזה קוראים אמונה. אמונה פשוטה ותמימה. אמונה של יהודיה שהולכת אחרי הקדוש ברוך הוא במדבר. בארץ לא זרועה. גם אם המדבר הזה כרגע מכאיב לי מאד. גם אם הארץ השוממה גורמת לי להוריד דמעות.

להיות מאמינה זה אתגר כבד כל כך. ובכל פעם שאני בטוחה שהצלחתי להצמיח שורשים חדשים לתוך הקרקע, מגיע הנסיון הקשה שמסביר לי במילים פשוטות שלא היו שורשים מעולם. ובעצם אני נמצאת בין שמים וארץ.

נמצאת בין החוסר אונים שצועק מתוכי וממחיש את היותי מוגבלת. את היותי חסרה. נמצאת בתוך נסיון שמניח אותי על צוק גבוה ומבקש ממני לקפוץ למים. ממש כמו בים סוף. רק שהפעם אין לי את משה רבנו, ועם ישראל לא נמצא איתי במערכה.

חככתי ביני לבין עצמי מה עדיף יותר, אם עדיף לבחור במים או עדיף לבחור בפחד. אם עדיף לשחרר את היד או להמשיך להיאחז. אם עדיף להחזיק או לזרוק את השכל הכי רחוק שאפשר.

וככל שהפכתי בדבר מצאתי שאין אופציה גרועה עבור יהודי. שלא משנה כמה הצוק יהיה גבוה, וכמה הנסיון יהיה מפחיד, אם במקרה והוא יפול מן הצוק, אבא שבשמים תמיד יהיה שם לתפוס אותו. להרים אותו מן הקרקע.

ואם בכל זאת הוא יחליט שלא לפחד. אם בכל זאת הוא יחליט להאמין במי ששלח אותו למשימה. אם בכל זאת הוא יחליט לפרוש כנפיים, מלכו של עולם יהיה שם ללמד אותו לעוף.