21 ביוני 2020

שאריות


בס"ד



השאריות של הקפה בבוקר מזכירות לי שמשהו שנשאר. משהו תמיד נדבק לתחתית ומנסה להיאחז בכל הכח. כפי הנראה מדובר בפחד נטישה שלא אובחן כראוי.

השאריות של הקפה מזכירות לי שאריות של עצמי. שאריות של משהו שתמיד נמצא לו שם בין מפתחי הלב ולא רוצה לצאת. שאריות של רונית. אותה רונית שהיתה פעם.

כשאני שומעת את המושג לחזור בתשובה אני חוככת בדעתי אם כבר הצלחתי לחצות את הקווים הדמיוניים שנמצאים רק במחשבה העייפה שלי. אם יודע תעלומות יכול להעיד שנכנסתי בפתח של השער.

אין לי מושג אם עלה בידי לעשות שינוי, אם עלה בדעתי לטעת כרם חדש במקום השדה שהיה כאן רגע לפני, אותו שדה שהרחיק אותי מהשם יתברך כמה שנים קודם לכן.

בכל בוקר שמקיש על החלון אני מגלה שנותרו לי עוד כמה עצים לנטור. שעדיין ישנה עשבייה שנותרה מהזמן ההוא ומזכירה לי נשכחות, שלא לומר מזכירה עוונות. מכאיבה במיוחד ולוחצת על המקום הכי רגיש בעולם.

בכל פעם שאני בטוחה שהיא נעלמה לה אותה הילדה אני מגלה שהיא הותירה אחריה שאריות. שאריות של מי שהיתה כאן לא מכבר. שאריות של נעורים ואיבוד של דרך.

כל כך הרבה שנים התאמצתי למחוק את מה שהיה. לנקות את מה שנדבק לתחתית של כוס הקפה. לעשות נקיון יסןדי שמתחיל מהשורש, בלי הנחות ומבצעים של סוף העונה.

אני חייבת להודות שלא נולדתי עם כשרון טבעי לנקיונות. אף פעם לא הייתי טובה בתחום. הייתי הרבה יותר טובה בלברוח, בלפחד. הייתי ממש מצטיינת באיך לא להתמודד.

מה שגורם לי לחשוב שאולי העובדה שאני נכשלת בכל פעם מחדש בלהסיר עקבות, זה בעצם רצונו של השם. שאלמד איך לחיות איתן בשלום. בלי לרצות לטשטש את זאת שהיתה, ואת מה שהיא מזכירה.

ואולי הקדוש ברוך הוא רוצה שאביט לה לתוך העיניים, ולפחות פעם אחת אלמד לחבק אותה. בלי לבדוק מאיפה היא הגיעה ואיזה שדה היא בחרה לעזוב.

ואולי זאת הדרך של טאטע ללמד אותי איך חיים איתי. איך חיים עם מי שהייתי ועם מי שאני עתידה להתעורר לצידה מחר בבוקר. או שאולי זאת רק הדרך שלו ללמד אותי שיעור פשוט באמונה.

כנראה שאך פעם לא אדע את התשובה, אבל יצאתי לדרך. יצאתי לדרך של גילוי. דרך של השלמה. הדרך הזאת מוציאה אותי לטיול בתוך עצמי. להשלים עם מי שאני ועם המקומות הכי חלשים שמתחבאים להם בתוך הנשמה. בדרך הזאת יש ריח של קפה מהביל, ושאריות של ילדה. שאולי בסופה היא תלמד לקבל את עצמה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מאת:

תגובה: