שירת הנופלים

בס"ד

עשיתי הכל בכדי לטפס למעלה. בכדי לעלות כמה שיותר גבוה. אף פעם לא העזתי להביט למטה או לחשב את הקילומטרים שעברתי. מאד נזהרתי שלא למעוד. שלא להחליק.

תמיד אהבתי את הטיפוס. את הקושי. את המאמץ. אני אוהבת כל רגע באתגר הזה שנקרא יהדות. במתנה הנדירה הזאת שנקראת "נעשה ונשמע".

בדיוק כשהייתי בטוחה שהקרקע יציבה מתחתי, היא הגיעה. והגיעה בגדול. משאירה אותי להתווכח עם מה שהכי מפחיד אותי בעולם.

בדיוק באותו הרגע כשהרגשתי בנוח, נשענת על כריות בטחון בצבע ורוד, היא לקחה אותי לארץ אחרת שדי הרבה זמן שכחתי מקיומה.

בדיוק באותו הרגע כשהתקרבתי אל הפסגה הלבנה הגיעה הנפילה. נפילה שהזכירה שדי הרבה זמן לא הייתי שותפה למחול הנסיבות. למחול הסיבות והתירוצים שלא נגמרים.

בדיוק באותה הנשימה שהייתה סדורה ועמדה באותו הקצב עם דפיקות הלב, הרגשתי איוושה קטנה. סוג של הפרעה מטרידה שהוציאה אותי מהשלווה וזרקה אותי ואת הבטחון העצמי שלי מחוץ למעגל.

ניסיתי לברר בתוכי למה היא הגיעה ולמה אני מפחדת ממנה. מפחדת ליפול.  למה כולנו מפחדים כל כך מהכישלון. מהגילוי הזה. למה אני מתכווצת רק מהאפשרות שבסוף היום אשאר חסרת אונים.

בהתחלה חשבתי שמדובר במבחן של אמונה. במבחן של רצון. סוג של בקרת איכות על היכולת להזדקף. סברתי שמדובר בבדיקת העקשנות. בדיקת ההתמדה.

ככל שחפרתי בעומק מצאתי שהבעיה כולה מתחילה ונגמרת באגו שלי. באגו הקטן הזה שיש לו התמחות מיוחדת בלהסתיר את השמש. יש לו יכולת מיוחדת להקדים עבורי את שעון החורף.

האגו שלי שכנע אותי שאני בלתי מנוצחת, שבכל מלחמה עם יצר הרע אצא עם ידי על העליונה. שאף אחד לא יכול עלי. לא יעזור כלום, אני לא נופלת. נקודה.

הבטחון שהפגנתי דאג שהפעם הזאת תהיה כואבת במיוחד. כאב שיביא אותי להכרה שהמציאות בשטח היא שונה. שהמציאות שלי מורכבת מתמהיל של חולשות. חולשות עם דינמיקה בלתי תלויה. חולשות שלא עובדות לפי פקודה. חולשות שיש להן דרך משונה להסתיר את עצמן, ולהתגלות ברגע הממש לא נכון.

הבנתי שאני מפחדת מהנפילה כי אני לא מוכנה לקבל הפסד. גם לא תיקו. ומה שיצא בסוף זה שאחד ועוד אחד שווה לאפס. והאפס הזה הוא אני. והאפס הזה צריך ללמוד שזאת נקודת המוצא, ויש רשות לנפילה להיכנס בדלת בכל פעם שאשכח להתגורר ברחוב האפסיות פינת הענווה.  

כל הפחד הזה נובע בעצם מההרגשה שאתה כלום. שאתה הכי נמוך מכולם. ומהמפלס התחתון שאני ממוקמת בו כעת, נשאר לי רק לצעוק לקדוש ברוך הוא שהבנתי את המסר. שהבנתי שאני לא מלכת העולם. נשאר רק לצעוק לו שירחם עלי, ויוציא אותי משם.