התעצמות של חיים

בס"ד

המוות הוא חיזיון דמיוני.

מה שבני אדם קוראים לו מוות,

הוא בעצם התעצמות של חיים.

רק בגלל המבט הקטנוני והחומרני,

המוות נראה כריק וכיליון.

אבל מי שמכיר את המציאות הרוחנית,

מבין,

שהנשמה מתגברת,

כשהיא נפרדת ממגבלות הגוף.

~הרב אברהם יצחק הכהן קוק~

(ע"פ אורות הקודש ב' תעד)

נזכה לתיקון המוחלט

בס"ד

בפרשתינו פרשת דברים שוב מוזכר כיצד בני ישראל בקשו ממשה רבינו שישלח מרגלים לארץ ישראל. אנו קוראים את פרשת במדבר בכל שנה ושנה בסמוך ליום תשעה באב, יום החורבן של בית ראשון ובית שני. משחזרו המרגלים לתור את הארץ מקץ ארבעים יום ומלאו את לב המצפים לשובם בדברי יאוש וכפירה בגנות הארץ - ערב תשעה באב היה. "ותשא כל העדה, ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר י"ד) וכותבת הגמרא (מסכת תענית כ"ט) "אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות."

והנה עלינו להתבונן בדבר, איך נתדרדרו כל כך עם ישראל לבא לידי חוסר אמונה שכזה בשם יתברך, עד שבכו מתוך מחשבה מטופשת שלא יוכלו לכבוש את הארץ, והלא מדובר כאן בעם שראה נסים ונפלאות על אדמת מצרים ולאחר מכן במדבר, ואם כן כיצד הגיעו למדרגה נחותה כזו. והתשובה לזה, היא על פי דברי רבותנו "הבא ליטמא פותחין לו", כלומר, אדם שגורם לעצמו להתדרדר בעבודת ה', לא מונעים ממנו את הדבר מן השמים. כמו כן עם ישראל, מתחילה רק ביקשו מרגלים לתור את הארץ. ואף שה' יתברך אמר להם שמדובר בארץ טובה ורחבה ושהם יצליחו לכבוש אותה, בכל אופן הם ביקשו מרגלים. ומכח אותו המעשה של שליחת המרגלים, הגיעו למצב ירוד מבחינת האמונה בה', עד שהתחילו לבכות מרוב לחץ ופחד מיושב הארץ.

ולעומת מרגלים אלו, רואים אנו ברחב, שהכניסה את המרגלים שבאו בימי יהושע לארץ ישראל, וסיכנה את חייה למענם מתוך אמונה אמיתית וכנה בה' יתברך שיציל אותה, וכל כך למה, מפני ששמעה רחב על הנסים שעשה ה' לישראל במצרים, והאמינה בה' שיעזור לה להציל את המרגלים, ובכח אמונתה זכתה שניצלה היא, וניצלו המרגלים, וכל בני ביתה היו היחידים שניצלו בימי מלחמת יהושע. אדם שמאמין בה' יתברך ועובד יום יום לחזק את אמונתו לומד מוסר, הלכה וכו' ואכן נשמר מאד מדברים שמכניסים ספיקות בדרכי ה', זוכה למעלות עד אין חקר. אבל לומדים אנו מהמרגלים שהיו אנשים גדולים וצדיקים שיהודי שאינו שומר על עצמו ומחזק את אמונתו בדברים יום יום, אפילו אם הוא גדול בתורה ויראת ה', סופו שירד מטה מטה, כי האמונה היא יסוד עבודת ה'.

יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ונזכה לתיקון המוחלט של חטא המרגלים.

הרב יוסי מזרחי

להיכנס בטרקלין

בס"ד

אנחנו מתהלכים בעולם הזה, והכל נראה כל כך אמיתי. הקרקע מוצקה כאבן, שמש של בוקר נעימה ומחממת. ראש הממשלה אמר כך וכך, ומה יהיה, ואיך יתפתח המצב. הנאות העולם הזה וטרדותיו – הכסף, הקריירה, הלימודים, המשכנתא, המכונית החדשה ביותר, הטיול הבא באירופה – מושכות, סוחפות ומשכיחות מאיתנו את התפקיד שלנו, והרדיפה אחריהן לא נותנת לנו לעצור לרגע את החיים שלנו, לרגע של אמת בתוך עולם של שקר, מי אני, ומה אני עושה פה. עד כדי כך, שלפעמים אנחנו עלולים להתבלבל ולחשוב שהעולם הזה אינו פרוזדור, אלא שהוא עיקר מציאותינו. ירדנו לעולם הזה, ולכל אחד מאיתנו ניתן תפקיד, לקיים מצוות ולעמוד בנסיונות.

יהי רצון שנזכה להשיב אל הלב את העראיות והשקר של העולם הזה, ובבוא היום לצאת מהפרוזדור ולהיכנס בטרקלין, הוא העולם הבא, מקום ההטבה אשר הוכן לנו...

להתרומם מעל גלי החיים

בס"ד

מדוע מתפללים שלוש פעמים ביום? כותב ספר 'הכוזרי': סדר זמני התפילה - דרוש לנשמה, כמו סדר סעודות היום - לגוף. כי התפילה לנפש היא כמו המזון לגוף. השפעת תפילה אחת מלווה אותו עד זמן תפילה השניה - כגוף האדם המקבל כח מאכילת סעודת היום עד סעודת הלילה. כל שיתרחק זמן התפילה, הנפש הולכת וקודרת בגלל המגע עם ענייני העולם. כל שכן כשיצטרך לבוא במגע עם חברת נערים או אנשים רעים, וישמע מהם דברים מכוערים, או ניגונים שיכערו את זוך נפשו, והם דברים שהנפש נוהה אחריהם אך אין בה די כח להשתלט עליהם. ובזמן התפילה נטהרת נפשו מכל מה שעבר עליה, ויחד עם זאת אף יתקין את נפשו לקראת הבאות. (הכוזרי מאמר ג אות ה)

ובכן כותב בספר "חסד לאברהם" (עמוד קלו), כי התפילה דומה היא לתיבת נח, אשר היתה למגן ולמקלט מפני מי המבול. כך העצה היעוצה לאדם להינצל משטף מי המבול של העולם הזה - "בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה"! [בלשון הקודש 'אותיות' נקראות 'תיבות'] העצה היא להיכנס לגמרי לתוך האותיות של התפילה - לתוך עבודת התפילה. וככל שאדם ישקיע את עצמו יותר ויותר בעבודת התפילה, כך יזכה להתרומם מעל גלי החיים, ולצלוח בשלום את הפלגת חייו.

להטביע בתוכנו את ההבנה

בס"ד

פעם היה איש עסקים עשיר ולו רק בן אחד יקר ואהוב. האב רצה שבנו יזכה בחינוך הטוב ביותר, ושלח אותו לאוניברסיטה המעולה ביותר בצידה השני של המדינה. הוא הקציב לבנו ₪1500 לחודש, ורק ביקש ממנו להודיע כשהוא צריך את הסכום הבא. אחת לחודש בנו היה מתקשר ומעדכן את אביו בכל מה שקורה בחייו. ותמיד, בסיומן של אותן שיחות, הבן היה אומר, "דרך אגב, אבא, אתה יכול בבקשה לשלוח לי עוד ₪1500? האב תמיד שמח לשמוע מבנו האהוב, ושמח גם לשלוח לו את הכסף שהוא היה צריך.

מתוך הבנה לצורך של בנו לחוש עצמאות, האבא נמנע בחוכמה מלהתקשר כדי לברר מה מצבו. ובכל זאת, הוא מאוד התגעגע לבנו היחיד, והשתוקק לשמוע ממנו יותר. הוא מאוד רצה לדעת מה בנו חושב, איך הוא מרגיש, מה עובר עליו. המתנה של 30 יום הייתה קשה לו. יום אחד עלה במוחו רעיון. הוא שלח לבנו אימייל והודיע לו שהוא ישמח מאוד להמשיך לתמוך בו באותו סכום, אבל במקום לשלוח לו סכום גדול מידי חודש, הוא מעדיף לשלוח לו ₪50 ליום, אם הוא רק יבקש. האב שמח לגלות שפתאום הוא שומע מהבן שלו מדי יום.

תפילה היא מערכת יחסים. תפילה היא הכרה שאלוקים הוא המקור לכל מה שיש לנו ולכל מה שאנחנו צריכים. הכל בא ממנו ולא משום מקום אחר. להתפלל זה להטביע בתוכנו את ההבנה שאלוקים הוא האבא שלנו בשמים, שאוהב אותנו, שמשתוקק לתת לנו ולהרעיף עלינו ברכה. שאין דבר שהוא רוצה יותר מאשר לשמוע מאיתנו, אפילו אם עברו שנים מאז ששוחחנו בפעם האחרונה. כשאנחנו עומדים לפניו ומפרטים בענווה את הצרכים שלנו, זה לא פחות מרגע של קרבה עדינה וקשר קרוב. הקרבה הזאת משנה אותנו. היא מעצבת אותנו לכלי שמסוגל להכיל את עצם הטובה שאנחנו מבקשים, וזה מה שמאפשר לאלוקים לתת לנו אותה.

הרב יוסי מזרחי.

הזדמנויות אחרונות

בס"ד

הפעם זה היה יותר מידי עבורי, הפעם הרגשתי את החושך, הרגשתי את אצבעותיו הערמומיות לופתות אותי בחזקה, הרגשתי מחנק עולה במעלה גרוני ומאיים לפרוץ החוצה בצעקה אחת גדולה. מאיים להטביע את כל העולם שציירתי לעצמי, את הבועה החמימה שחייתי בה עד עכשיו.

"אני לא יכולה יותר" הסברתי לתומר בעלי בטלפון, "אתה לא מבין איך כל הצנזורה של התקשורת נפרצה, לא נשאר חלק בעולם הזה שלא מצולם, הכל מתועד, הכל נאמר, הגבולות נעלמו מזמן בתוך ים של הבל אחד גדול ושחור".

שחור זאת המילה המדוייקת לתאר את הרגשתי באותם רגעים שצפיתי בעל כורחי ברצח המתועב של העיתונאי האמריקאי ע"י נבחרת האכזריות של דעאש. נבחרת מבחילה שרק מהלהקליד את שמם עושה לי עצב בנשמה.

מזה מס' שבועות אני מסתובבת עם כאב בטן נוראי, כאב שלא מרפה, כאב שלא נותן לי מנוח, אין לי יכולת לשים את האצבע במדוייק על המקום שבו האמת החלה לחלחל לתוכי. האמת שמגדירה במדוייק את מצבנו, את צעקתנו האילמת, האמת המרה.

הכל צף ואיים להטביע אותי כשהבנתי שאין לנו בעצם לאן לברוח, איך שלא נביט על זה, איך שלא ננסה לייפות את הדברים, הנבואות מקדמת דנן דופקות לנו על הדלת, הנבואות על אחרית הימים מצלצלות לנו בפעמון. כל ניתוח אופטימי של פרופסור זה או אחר מהאוניברסיטה של קישקשתא אינה עומדת במבחן המציאות הקיימת והמתקיימת בכל רגע.

כל הקלקה שלי על העכבר לוקחת אותי למקומות הזויים, למקומות רחוקים מאד מעולם של ילדותי, עולם של צבעים וגוונים של שמש ושמיים בהירים. עולם של ילדים. כל מה שהייתי שומעת במקרה או שלא, על צירוף המילים גוג וגם מגוג, גאולה ומשיח, קורם עור וגידים לנגד עיני. זה כבר כאן, וזה קורה עכשיו.

אחרי הסרטון המזוויע על עריפת ראשים למיניהם, התחוור לדידי שאין סיכוי שהעולם יחזור למה שהיה. נגמר עידן התמימות, אין סיכוי שהשקט יחזור לאדמתנו, אין סיכוי שהשלווה תהיה מנת חלקנו, או בליבנו.

לדאבוני, אנחנו הישראלים אלופים בלהתרגל, אם היתה תחרות של העם הכי סתגלן בהסטורייה, מן הסתם היינו זוכים במקום הראשון, ועוד בלי להשקיע כסף במחנה אימונים. לא ייתכן שנשב על הגדר, נשחרר לאוויר כמה אנחות של אוי ואבוי, ונעשה את דרכנו למטבח להכין עוד קפה מהביל, כאילו לא קרה כלום, כאילו דבר לא מתרחש מתחת לפני השטח.

לא ייתכן שנהיה ספונים מול הטלוויזיה, המחשב, או ווט אבר, ונעבור בין אתר אחד למשנהו ודעתנו תהיה נוחה מכך שגבולות ארצנו שמורים, שיש לנו צב"א שיש לנו שמירה, שהפרשן הפוליטי ה"חכם", אמר שאין סיכוי שהמפלצת הזאת של הטרור תגיע אלינו, חחחחח, עכשיו נרגענו.

אין מצב שנסכים לקבל אמירות מטופשות כגון "זליגה של טילים", "כוחות בטחון סוברים", ונקבל זאת כתורה מסיני. הלוווו ??!!, הזליגה הזו יכולה להרוג. נרדמנו בשמירה, בשמירה על יהדותנו. בשמירה על שפיותינו ועל מה שמוכרים לנו בתקשורת.

"אני לא רוצה יותר לראות חדשות" אמרתי בערב נחרצות לבעלי ונגשתי לכסות את הללי מרים, בתנו הקטנה. מבט קצר בפניה המתוקות הביא אותי לדמוע. דמעות של פחד, דמעות של התפכחות מצמררת. התפכחות שחותכת אותי בבשר החי. פניה הרכות של הנסיכה שלי הבהירו לי שמוטלת עלינו החובה לצרוח בכל הכוח, לצרוח מתוך קירות הנשמה.

גם הכופר הגדול ביותר לא יכול להתכחש לתחושה שמשהו עומד לקרות, משהו שגדול מאיתנו, משהו שלא קרה לפני, משהו שיזעזע אותנו. יש תחושה של חוסר וודאות לגבי מחר, תחושה של "לאן אנחנו ממשיכים מכאן?".

אין באמתחתי פתרון אחר מלבד מה שמקובלני מבית אבי, מבית טאטע שלי, מביתו של הקדוש ברוך הוא, אורי וישעי. מביתם של הנביאים שצפו במדוייק את כל הקורות אותנו, מביתם של חז"ל שצעקו והזהירו אותנו מראש על ימים אלו, ימים של משיח. אותם צדיקים שפחדו בעצמם להיות בדור הזה, פחדו להיות בימים של בירור אחרון, ימים שבהם מלך העולם מחלק הזדמנויות אחרונות, והפעם אחרונות בהחלט.

אין לנו דרך להתמודד עם פרץ בלתי נלאה של רוע, פרץ של אכזריות במסווה של דת מעוותת. אין לנו דרך להסביר לילדים שלנו איך אפשר להיות במקום של שנאה תהומית כשהם גדלים על ברכי התורה הקדושה שכולה מתיקות ונועם, איך אפשר להסביר להם על מצוות "ואהבת לרעך כמוך", כשהמושג אהבה כל כך לא ברור להרבה אנשים?!

עלינו מוטלת החובה לצאת לרחובות בהמון העם, ולקחת את האחריות לידינו, אחריות על חיינו, אחריות על ילדינו התמימים, לצאת לרחובות ולהילחם. להילחם על הזכות שלנו לגאולה. על הזכות שלנו לחיות באור.

עלינו לגרש את החושך בכל מחיר, להביט לשמיים בתחינה ולדעת שיש עכשיו חרב שמונחת על צווארנו אבל אנו לא מתייאשים מן הרחמים. אנו מאמינים בני מאמינים, חוטר מגזע של צדיקים וטהורים, יהודים שקיבלו לידם את המשימה החשובה ביותר, את המשימה להביא את הבשורה.

יש בכוחנו לשנות, יש בכוחנו לעשות. לעשות את רצון השם, לעשות ולקיים את מצוותיו, למלא את שליחותנו על הצד הטוב ביותר עם שאיפה למצויינות. להגיע לתכלית הגבוהה ביותר שלשמה הגענו. להניח נר לרגלינו שיוביל אותנו בנתיב של אמת, בנתיב של קודש, בנתיב שיוליך אותנו לבית מקדשנו.

עורו אחים ואחיות אהובים, שעון החול מתקתק, הזמן נושף לנו בעורף כמו רוח עקשנית חדורת קרב. שעון החול מטפטף את הגרגירים האחרונים שעדיין נשארו בו ומבקש מכם לשוב אל עצמכם, לשוב אל אביכם. עורו יהודים צדיקים כי אנו בדור אחרון שבו עומדים עלינו לכלותינו, עומדים עלינו להשמידנו.

עורו מתרדמה עמוקה ורבת שנים, מימים שבהם רעינו בשדות של זרים, ימים שבהם האזנו לתומנו לכל אלו המשכילים והנאורים, שלימדו אותנו שבאנו מהקופים. השם יתברך קרוב אלינו עכשיו יותר מתמיד, מושיט לנו יד של אבא דואג ומזמין, תתפסו את היד הזו ואל תרפו לרגע, היא היחידה שתושיע אתכם ללא פגע.

אסור לנו לעמוד יותר מנגד ולהניף את דגל השאננות. עלינו להתאחד ולדרוש את משיח צדקנו בחזקה, עלינו להקים רעש בשמיים שירעיד את כל העולמות. עלינו לעקור הרים בצווחתנו אם צריך, העיקר שקול תפילתנו יישמע. שידע כל פעול בתבל שקול בניו ובנותיו נשמע ברמה, קול שלא ייפסק עד לגאולתנו השלמה.