האש הזאת ששורפת - חדש

 בס"ד

הייתי בטוחה שהצלחתי. הייתי משוכנעת שזה מאחורי. שסוף סוף אחרי כל כך הרבה כשלונות, עברתי את המשוכה. עברתי את הדבר הכי מאתגר בעולם.

בדיוק באותה הנקודה שהרגשתי בלתי מנוצחת זה הגיע. והגיע בגדול. מפתיע אותי במקום הכי לא צפוי, מכה אותי בבטן הרכה ומבשר לי שעדיין לא כבשתי את היעד. עדיין לא התגברתי על הכעס.

שכחתי לציין בפניכם שאני עשוייה מאש. אש שיודעת לשרוף. אש שיודעת להכאיב. אש ששכחה שהתפקיד שלה זה לחמם.   

די הרבה זמן היתה ניכרת הקלה משמעותית בטמפרטורה, לרווחת כל יושבי הבית, והעם היושב בציון. די הרבה זמן היה שקט בגזרה, ושקט בסמטאות הלב והגרון שרצו להבעיר מדורה. עד שהגיע הנסיון הזה שהבהיר לי בצורה חדה ושאינה משתמעת לשתי פנים, שאני עדיין שם. שאני עדיין כועסת. שאני עדיין יודעת לייצר להבות.  

הנסיון הזה העיר אותי מהשאננות. מהתחושה שכבר הרמתי את גביע הנצחון, והחזיר אותי חבולה ומבויישת לעצמי. החזיר אותי לאגו הקטן. החזיר אותי לנקודה שבה אני מבינה שהנוחות שלי נמצאת במקום הראשון.

כנראה שעדיין לא למדתי שיש עוד אנשים בעולם שחושבים אחרת ממני, ולפעמים הם רואים את העולם באופן שונה. עדיין לא למדתי שלילדים שלי יש משקפיים אחרות, וסל אחר של רגשות. בלתי נתפס עבורי שלכל אחד מהם יש לב שפועם בקצב שונה.

הרגע הזה שהר הגעש התפרץ במלוא עוצמתו על האפרוח הקטן והכי מתוק בעולם ריסק אותי לחתיכות. פיזר אותי לרסיסים. לא ידעתי איך אני מתחילה לקום ממנו. איך אני אוספת את עצמי מחדש. איך אני מבקשת מחילה.

איך אני מבקשת סליחה על התפרצות שאינה במקום. סליחה מהללי מרים המתוקה. סליחה מהשם יתברך. סליחה מהעולם כולו. סליחה מעצמי. ואני לא מוכנה לקבל כרגע ניחומים ולשמוע שאני רק בשר ודם.  

כעסתי וזה לא היה נכון. כעסתי וזה לא היה כעס הפנים. כעסתי כי שמתי את עצמי ראשונה. כי שמתי את עצמי לפניה. כעסתי כי זאת רונית האמיתית. רונית שבנויה מלהבות של אש. להבות שלא יודעות מנוח.

אחרי שהכל דעך, הרגשתי כל כך חסרת אונים. הרגשתי שזאת המציאות שלי. הרגשתי שקשה מאד להשתנות. קשה כל כך לשלוט בלהבות. קשה כל כך לחיות עם ההבנה הזאת. המוחשית.

הדבר היחידי שיכולתי לעשות זה לבקש את ההתערבות של אבא. לבקש ממנו עזרה. לבקש ממנו שישפוך עלי קצת מים. שיצנן אותי. שיתן לי את הכח להתגבר. להתגבר מלכתחילה ולא בדיעבד.

הבנתי שלבד אני לא יכולה. שאין לי סיכוי להצליח ללא התערבות כירורגית. פולשנית. ללא יד מכוונת. ללא יד שתומכת. הבנתי שרק אבא שבשמיים יכול עלי. רק הוא יכול להפוך אותי למשהו נגיש. ידידותי לסביבה. רק הוא יכול להבין את מה שמתחולל שם בפנים. רק הוא יכול לנתב את האש הזאת למקומות הנכונים.

 

 

בלי לעצור

 בס"ד

לקום ולחפש בי את הכח

לצעד הראשון. לרגע הנכון.

לקום ולחפש בי את היכולת

להקשיב . את היכולת לשמוע.

את הקול שקורא לי להמשיך הלאה

ולא לוותר.

את האור שמאיץ בי

לחפש אחריו, בלי להתפשר.

בלי לעצור.

אני מפחדת - טור חדש

 בס"ד

 

השבוע ראיתי כיתה של ילדים ששלחו אותם מבית הספר לבידוד. ילדים קטנים. חסרי אונים. עם עיניים פעורות. ולא הייתי בטוחה מי פחד יותר, המורה האחראית או הילדים שהולכים עכשיו לחדר סגור, עם "מדבקה על המצח" שמעדכנת את כדור הארץ שהם כרגע מחוץ למחנה.

הילדים שלנו בגיל מאד מוקדם למדו לפחד. וזה לא פחד מאנשים זרים. וזה לא פחד מריבון העולמים. הילדים של כולנו עוברים שיעור פרטי בחרדה. שיעור פרטי בהיסטריה.

קצת מכעיס אותי שכל הפחדים כולם מתנקזים למקום אחד. למקום שאין לו פרופורציה. למקום שאין לו קנה מידה ושיעור. קצת מכעיס אותי ששכחנו ממה צריך לפחד באמת.

כשאני מתבוננת בילדים שלי אני מנסה לראות אם הם מבינים מה הכי מפחיד את אמא שלהם. אם הם יודעים איך להישמר. איך להיות זהירים מהחושך הגדול הזה שקיים בעולם. מהחושך הגדול הזה שנמצא בתוך הלב שלנו. מהחושך הזה שנמצא בתוך הלב שלי.

כשאני מתבוננת בתוך העיניים שלהם, אני מנסה להעביר להם את הפחדים שיש לי מעצמי. אותם פחדים שגורמים לי להתכווץ. להתרחק. להיכנס לתוך השבלול שבניתי לפני כמה שנים טובות, ולא לצאת אף פעם.

כשאני מחבקת את האפרוחים שלי אני מנסה לומר להם שלפני שהם מפחדים מהקורונה שיפחדו  מגבהות הלב. שיפחדו מהגאווה שזורקת אותנו לחשוב שאנחנו יותר טובים מהשני, רק כי הוא מגיע מרקע אחר. רק בגלל שהוא בצבע עור שונה משלי.

הייתי רוצה שתצא הנחיה שמיד אחרי שאנחנו בודקים את החום ואת הצהרות הבריאות, שחייבים לבדוק ככה את הלב. שנבדוק כמה הוא אטום לקולו של השם יתברך. שנבדוק כמה הוא אטום לרצונות של אלו שחיים איתי באותו הבית.  

אני לא בטוחה שאנחנו בודקים אם יש לשכן שגר מעלי מסכה, או כמה פעמים הוא השתעל, או רחמנא ליצלן התעטש בחדר המדרגות, כמו שאנחנו בודקים את הכשרות של המילים שיוצאות לנו מהפה.   

הייתי רוצה שהרשויות, או הממונים על בריאות הציבור, יתריעו בפנינו לא רק על הסכנה הקיימת בהתקהלות, או באירוע רב משתתפים. אלא יוסיפו אזהרה על הסכנה הקיימת שיש בגזענות, על הסכנה שקיימת בבידוד של קבוצות שלא מתערבבות חלילה, קבוצות שבטוחות שהאמת נמצאת רק אצלהם.  

אני מפחדת מהשקר, הרבה יותר ממה שאני מפחדת מהקורונה. אני מפחדת לשנוא בחינם הרבה יותר מלשבת ליד חולה מאומת. אני מפחדת לבודד ילד הרבה יותר מלהיות ליד אנשים ללא מסיכה.  אני מפחדת מהזיוף. אני רועדת מהעמדת פנים.

כשראיתי את הילדים המתוקים יוצאים מבית הספר לבידוד, זה הרגיש לי ששכחנו את העיקר. ששכחנו את המהות. ששכחנו שהקורונה היא רק קריאה של אבא שבשמים שנשים לב איפה אנחנו מונחים. שנשים לב איך אנחנו מדלגים על הפחד האמיתי.  

לפני שאנחנו שמים מסכה, ולפני שאנחנו מודדים את החום, ולפני שאנחנו בודקים את ההיסטוריה הרפואית, כדאי אולי שנתבונן פנימה, כדאי אולי שנציץ לתוכנו. כדאי שנפשפש. כדאי שנבדוק אם יש וירוסים קודמים שעדיין לא טיפלנו בהם.

 

טאטע!

 בס"ד

זה מרגיש כמו געגוע. כמו גל אחד ענק וגדול של געגועים שיכול ברגע אחד להציף את העולם כולו. געגוע אחד ארוך שנמשך יותר מ 3,000 שנה. געגוע אחד שלא נגמר. געגוע אחד יותר מידי.

זה אותו געגוע שהתחיל כשאברהם אבינו השכים לצאת לדרך של דמעות. השכים לעקוד את הדבר שהכי יקר לו בעולם. השכים לעקוד את הלב שלו.

זה אותו געגוע שהיה שם רגע לפני ששרה אמנו נפחה את נשמתה כששמעה על העקידה. רגע לפני שנשמעה זעקתה וטלטלה את העולם כולו.

זה אותו געגוע שהיה שם כשדמעות המלאכים ירדו על עיניו של יצחק שביקש מאביו לקשור אותו למען שמו, לקשור אותו קצת יותר חזק.

זה אותו געגוע שהיה שם כשרבקה שלחה את יעקב אבינו ללבן, בידיעה ברורה שלעולם היא לא תשוב לראות את בנה. אותה ידיעה שליוותה אותה עד יום מותה.

זה אותו געגוע שהיה שם כשרחל אמנו סירבה בכל תוקף להיכנע לגזירה ולתת לבניה לצאת לגלות. כשאמא רחל השמיעה את קולה ברמה, כשאמא רחל מיאנה להינחם,

זה אותו געגוע שהיה שם בזמן שעיני לאה היו רכות, וסירבו להתחבר עם מי שמניף את הדגל הלא נכון. עם מי שבז לכל סממן של יהדות. לכל סממן של צניעות.

זה אותו געגוע שהיה שם כשיעקב אבינו הבין שלא יראה יותר את יוסף, את בנו מחמדו. ולא הסכים מאותו רגע לישון על מיטתו.

זה אותו געגוע שהיה שם כשהשליכו את יוסף לבור.  שביקש והתחנן על נפשו, ודמעות מלוחות כמים ירדו על לחיו. אותו בור שהיה ריק בלי מים. ובכי אחד גדול שהגיע לשמים.

זה אותו געגוע שהיה שם כשדוד המלך כתב לנו את מזמורי התהילים, שכל לב יהודי מפלחים. מזמורים שנכתבו עם דיו של דם והרבה רחמים.

זה אותו געגוע שהיה שם כשחנה עקדה את שבעת בניה, כשהיא מסרה את נפשם על מזבח האמונה, כשהיא לא ויתרה על קוצו של יוד מהתורה הקדושה.

זה אותו געגוע שהיה שם בזמן שאמהות חיבקו חיבוק אחרון בשואה הארורה, את הילדים שיצאו לדרך בפעם האחרונה.

זה אותו געגוע קבוע לבית משלנו. אותו בית שנחרב לנו לפני שנים. אותו הבית שאת כתליו אנו בונים באבנים של געגועים. באבנים שמעידות עלינו כמה שאנחנו מחכים.

זה אותו געגוע שנמשך אלפי שנים, ולא מפסיק לדמם בתוכנו. זה אותו געגוע שמדיר שינה מעינינו. זה געגוע של ילדים שלא מפסיקים לצפות ולשאול אולי היום אבא יבוא. אולי היום הוא יופיע.

זה אותו געגוע לטאטע שהבטיח שיחזור ועלינו ימלוך, זה אותו געגוע לטאטע שהבטיח שאלינו יחזור ויבדיל אותנו מן החול. זה אותו געגוע מתמשך לטאטע שהבטיח להחזיר את שכינתו לציון.  

 

 

יום אחד

  בס"ד

 

כמה קשה לתפוס בשכל אנושי שיום אחד זה יגמר. יום אחד אצטרך להמשיך הלאה. אצטרך ללכת למקום אחר. למקום שטיפות הגשם כבר לא ירטיבו את הרחוב. 

יום אחד יהיה מי שילחש לי באוזן שהגיע הזמן להשאיר את הכל. הגיע הזמן לעזוב את מה שאני אוחזת בשתי הידיים. להניח מאחורי את אוסף ההתלבטויות שצעדו איתי לאורך הדרך. להניח מאחורי את הכאבים שהיו שם תמיד והזכירו לי שהשגרה זה דבר מבורך.

להשאיר מאחורי את העננים שמתפזרים והאביב שמתעכב לו השנה. להשאיר את הפחד האמיתי שלא הצלחתי להבין אף פעם את הדבקות שלו בי, ואת השאלות שהגיעו בעקבותיו.

כמה קשה לעכל את העובדה שיום אחד אתה סוגר דלת אחת ופותח אחרת. ורק המחשבה על זה מטלטלת ומשליכה לעברך תחושה של סוף. סוף של חיים. זהו, הגעת לקצה.  

ניסיתי להשתעשע במחשבה מה מרגישים. מה מרגיש אדם שבזה הרגע חוצה את הקווים ועובר דרך הקירות. עובר את מחסום הפרידה ועובר לגור בארץ שהרוח נושבת שם ללא הפסקה.

במעט הזמן שיצא לי להכיר את עצמי, בטוחני שתלווה אותי תחושה של פספוס. תחושה של החמצה. החמצה על עוד דבר אחד קטן שלא הצלחתי לעשות. על עוד משהו אחד קטן שלא הספקתי לומר.

החמצה על עוד חיבוק אחד קטן שלא נתתי, ועל עוד רגע אחד של סבלנות שלא הקדשתי. החמצה על שבחרתי במה שנוח, במה שמתיישר עם מה שדומה לי. ורק לי.

החמצה אחת ענקית שלא שמעתי את הנשמה שקוראת בשמי. שומעת את מה שהיא אומרת. את מה שהיא מבקשת ממני לבחור. את מה שהיא מבקשת ממני לשיר בקולי קולות.

החמצה על שלא הקדשתי מספיק זמן, ולא נתתי יותר ממה שצריך. החמצה על רגעים שהלכו להם לאיבוד מבלי לשים לב לכל מה שמתקיים סביבי. לכל מה שקיים עבורי.

החמצה על כך שהחיים עברו להם לידי, מבלי שעשיתי את הבחירות הנכונות. מבלי שהיה לי זמן לבכות את הטעויות.

קשה לעזוב בתחושה שלא באמת עשיתי את הכל. שוויתרתי לעצמי. שהרמתי ידיים ברגעים הכי מאתגרים. שהפסדתי מראש במלחמה על החיים.

לא הייתי רוצה לסגור את הדלת מאחורי בידיעה שהשארתי חלל פנוי. שהשארתי בעולם הזה עוד צעקה שלא זכיתי להוציא מהלב. עוד הרהור של תשובה.

לא הייתי רוצה להמשיך הלאה בידיעה שעדיין לא ניקיתי את הלב. שיש בתוכו עוד לחלוחית של קנאה, של חוסר התפשרות, של הקפדה. כשעדיין יש בו נגיעות של גאווה.

כמה קשה לתפוס בשכל אנושי שיום אחד הכל יגמר. יום אחד אצטרך להמשיך הלאה. אצטרך ללכת למקום אחר. למקום שטיפות הגשם כבר לא ירטיבו את הרחוב. 

 

 

שגרה מבורכת

 בס"ד

 

כולם ישנים. לא מזמן סיימנו לאכול מלווה מלכה. הכלים נשטפו זה מכבר. הנרות הריחניים סיימו את תפקידם להיום. הבית נקי ואפילו מריח טוב. הכביסה מקופלת לה בארון.

נכנסתי בשקט לקחת את נעלי הבית מהחדר ושמעתי את נשימותיה הקצובות של הללי הקטנה. מה שמעיד על כך שהיא ישנה שינה עמוקה. שינה של מלאכים.

אחרי שבת גשומה ומכורבלת הבית נכנס למצב של שקט. שקט מבורך שאין לו הסבר. שקט כזה שמאפשר לך לשמוע את המחשבות שלך, בלי שהן סותרות אחת את השניה. לשמוע את הקול הפנימי שתמיד לוחש לך. לשמוע את אבא שבשמיים שאומר לך שהוא כאן. לידך.

שקט כזה שמביא אותך למודעות אחרת. רוחנית, הרחק מכל מה שמרגיש חומר, הרחק מכל מה שמביא איתו צלילים צורמים של לחץ, של עמידה בלוח הזמנים.

לא תמיד אני זוכה בפרס הזה של השגרה. שגרה מבורכת אני קוראת לה. שגרה שבה הכל מונח במקום הנכון, כולל הנשמה העסוקה שלי, שבימים כתיקונם מחפשת כל הזמן את עצמה. שגרה שאפשר רק לחבק אותה מבלי לעזוב.

שגרה שנשמעת כמו ניגון אחד ארוך, כמו ניגון מדוייק של הבעל שם טוב הקדוש, שמסביר לך אחת ולתמיד את מהותם של הדברים. את מהותם של פעימות הלב. ככה בפשטותם. בלי צורך בתרגום מילולי.

איך הייתי רוצה להנציח את הרגעים האלו. להקפיא אותם לנצח. או לפחות לכמה ימים. רגעים שבהם הדאגות יוצאות לחופשה ואין יותר מידי כביסה על החבל, והקול היחידי שנשמע זה מטיפות הגשם.

בנקודה הזאת אפשר להבין כמה טוב לחיות. כמה טוב להיות בחיים האלה. חיים של חסד ואמת. חיים של נשימה ועוד נשימה. חיים שבהם שום דבר לא מובן מאליו.

איזה כיף לעצור ולשים לב לכל טיפה שמרטיבה את החלון, ועל רעם שמגיע אחרי הברק. לשים לב  לכל צמח חדש שהחזיק מעמד אצלי בגינה, והביא איתו מסר אישי עבורי.

כמה טוב להרגיש הכרת הטוב. רק הודיה עצומה גם על הכאבים שהיו מנת חלקי ולא הסכימו לעזוב. אותם כאבים שהנביטו בתוכי את היכולת ליהנות מהדברים הקטנים. מהרגע הזה והרגע שיבוא אחריו. הם אלו שהפכו אותי להיות לוחמת. לוחמת למען הנשמה. למען האלוקות שבפנים וגם בחוץ.

כמה מעורר השראה לחוש את המתיקות של התשובה, את המתיקות של התורה והיהדות, שבלעדיהם אין לי היום חיים. בלעדיהם אין לי מושג איך בכלל קמים בבוקר. מאיפה מתחילים.

עכשיו כולם ישנים. לא מזמן סיימנו לאכול מלווה מלכה. הכלים נשטפו זה מכבר. הנרות הריחניים סיימו את תפקידם להיום. הבית נקי ואפילו מריח טוב. הכביסה מקופלת לה בארון. ואני מרשה לעצמי להקפיא את הרגע הזה לכמה דקות. אולי לכמה שעות. ולשאת תפילה שהשגרה הזאת תחזור לבקר אותי לעיתים הרבה יותר קרובות.