תובנות של ענווה

 בס"ד

לפני שפעמוני התשובה הדהדו לי בתוך הלב הייתי בטוחה שאני הבן אדם הכי צנוע וענו בעולם. הייתי בטוחה שהאגו ממני והלאה. הייתי משוכנעת שהגאווה שמורה לכל אלו שהולכים עם הראש למעלה.

לא ידעתי שהשיעור הכי קשה בעולם זה שיעור בענווה. נסתרה מעיני העובדה שאגו זה דבר מתעתע. שאגו יכול להתחבא במקומות הכי לא צפויים אבל הכי נגישים שיש.

השיעורים התחילו לדפוק על דלת הבית, והביאו איתם תובנות של חיים, תובנות שלעיתים נקנו בדמעות. תובנות של ענווה. תובנות של דעת.

הבנתי קצת באיחור שענווה זה לדעת את מקומך ואת מיקומך בעולם. זה בעיקר לדעת שיש אנשים שונים שחושבים אחרת ממני, וזה עדיין לא הופך אותם לפחות חכמים, או פחות יודעים.

הבנתי שענווה זה אומר שלא תמיד ישנה אפשרות לקצר תהליכים, שלא תמיד כדאי לדחוק את השעה. שלפעמים יש דברים שצריכים את הזמן שלהם, זמן שלא תמיד עולה בקנה אחד עם הרצון שלי.

ענווה זה לדעת שאני לא רוצה וגם לא יכולה לשנות אף אחד, ואם אתפלל על זה הרבה אולי אצליח לשנות משהו קטן בעצמי.

ענווה זה בעצם לוותר על עמדת השופט, ולבחור מלכתחילה לא להיות תמיד צודק. זה לדעת שאני זה אני, והשני זה השני. ושנינו עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים.

ענווה זה לדעת לשפר את יכולת ההקשבה. להבין שזאת אומנות כשלעצמה. זה לדעת להקשיב לקול של הבריאה. זה לדעת להקשיב לניגון העדין של הנשמה.

ענווה זה לדעת להודות על האמת. אותה האמת שמצביעה על החולשות ונקודות התורפה, אותה אמת שמגלה לי איפה מונחת בתוכי הגאווה. איפה מונחת הקנאה.

ענווה זה לדעת שיש רק כח אחד שמניע את הכל, ואין לי בעצם תפיסה וידיעה בו כלל. זה לדעת שאין לי את האפשרות להבין, זה הידיעה המנחמת שאני יכולה רק להאמין.   

ענווה זה להרגיש את הזמניות, את האפסיות. את הארעיות שלי בחיים האלו. זה לדעת שהכל בסוף עובר, זה לדעת שרגע אחד שפספסתי לא בהכרח חוזר.

ענווה זה כשהלב נקי מהקפדה, זה כשהלב נקי משאריות של שנאה. זה לדעת להתמקד במה שטוב, זה לראות שהחושך של השני, זה בעצם נקודה אחת של אור.

ענווה זה לדעת ליהנות מהדברים השגרתיים, זה לשאוף לחיות חיים פשוטים. זה להבין שסוד האושר טמון בעובדה שכל מה שיש לי זאת מתנה אחת גדולה.

אני עדיין תלמידה בבית הספר שקוראים לו ענווה. אני עדיין נמצאת בהמתנה. ממתינה עם אותה תפילה שנאמרת בלחישה. אני עדיין לומדת לחיות עם הגעגוע אל השם יתברך. עם הגעגוע אל הקירבה. אני עדיין לומדת את הקסם שמביאה איתה הענווה.

 

 

כמו האדמה

 בס"ד

 

גשם ראשון של תחילת הסתיו תמיד עושה לי התרגשות. שמחה גדולה בלב על עונה שמתחלפת. על משהו חדש שעומד להתחיל.

הכי כיף זה לקום בבוקר ולשמוע את טיפות המים נוגעות בקרקע. נוגעות באדמה שכל כך מחכה. כל כך משוועת למשהו.

רק לנשום את הריח שמגיע. את האוויר שמתחיל להתנקות, את השמים שמקבלים גוון של אפור. גוון של עצבות מתוקה שמחלחלת לתוך הלב, ומבינים שהגיע זמן רטוב.

בעולם כזה מבולבל שלא יודע להחליט מה הכי נכון בעבורו אני מנסה להקשיב לבריאה. אני מנסה להתבונן בעונות המתחלפות ובמחזוריות שלא מפסיקה אף פעם.

מאז הגשם האחרון שירד אצלי ברחוב, כל כך הרבה דברים קרו. כל כך הרבה התרחשויות. התלבטויות. כל כך הרבה תפילות שנלחשו באמצע הלילה.

כל כך הרבה אנשים היו עסוקים בלקחת את הילד לרופא. כל כך הרבה אנשים חלו בקורונה. כל כך הרבה דעות. כל כך הרבה פרצופים.

כל כך הרבה דברים נקנו השנה. כל כך הרבה דברים נאמרו. כל כך הרבה דמעות נשפכו. כל כך הרבה אנשים הביטו לשמים.

הכל זה כל כך. שאי אפשר לספור את כל הלבטים. את כל המחשבות. את כל העשייה. את כל החיים. את כל החדלון. את כל הנשימות של הנשמה.

הרבה מהרבה קורה כאן בכל רגע נתון, ואיכשהו זה מרגיש לי לפעמים כמו הר גדול שאי אפשר לטפס עליו. כמשהו ענק שאי אפשר בכלל לבדוק כמה הוא שוקל.

ועם הטפטוף של הגשם שמרטיב את הכביסה, אני בעצם מבינה שהחיים חזקים מאיתנו. החיים ממשיכים הלאה. החיים ממשיכים עם הקורונה ובלעדיה. החיים ממשיכים עם החיסונים ובלעדיהם. החיים לא נעצרים אף פעם.

אי אפשר שלא לראות מתוך הטיפות השקופות, שיש רק אחד שמושך בחוטים ויודע מה הכי טוב עבורנו, וכל זמן שאנחנו עדיין כאן, אולי זה הזמן להניח בצד את כל הדאגות. את כל המחלוקות, את כל מה שנשגב מבינתנו, את כל מה שגדול עלינו.

ואולי הגיע הרגע ללמוד מהאדמה שרק יושבת ומחכה, איך זה לחיות חיים של המתנה. איך חיים בידיעה ברורה שיהיה בסדר. ואפילו בסדר גמור. אולי אני צריכה ללמוד מהאדמה איך להיות מתמידה בהמתנה, מבלי לדחוק את הדברים בכוונה.

אני צריכה ללמוד ממנה איך מחכים בסבלנות לישועה. איך מחכים לגשם שיבוא וישטוף את הכל, איך מחכים ושומרים על זכות השתיקה. איך מחכים בסבלנות שהכל יצמח בחזרה.

קרובה לטבע ! - חדש

 בס"ד

 

"אז מה בדיוק את אוכלת?", זאת בדרך כלל השאלה הראשונה שאני נשאלת. "ומה את עושה בשבת?" וזה רק הולך ומחמיר ומגיע לשאלות הרבה יותר קשות על הבעל והילדים, ועל כל מי שאי פעם התארח אצלנו בבית.

אחרי הסברים קצרים והתנצלויות קטנות שבדרך כלל לא מתקבלות על הדעת אצל השומע, זה נגמר באנחה קורעת לב של רחמים ובהתכווצות של הגבות.

בכל פעם ששומעים שאני טבעונית, ולא מלידה, כל כך הרבה שאלות צצות ועולות. כל כך הרבה קושיות נזרקות לעברי.

והכי מפתיע אותי זה החמלה. זה ההשתתפות בצער שמגיעה באותו הרגע שמבינים שנפרדתי מהרבה דברים אהובים וטעימים, וביניהם גבינה צהובה, בולגרית ומה שביניהם.

אני חייבת להסביר שזה לא היה משהו מתוכנן מראש, ואם לפני הרבה שנים היו אומרים לי שרוב התפריט שלי יכלול סויה ושקדים, הייתי צוחקת ובטוחה שמישהו פה התבלבל. מישהו כאן טעה בכתובת.

אולי יש כאלה שלא יסכימו איתי אבל במהלך הזמן הבנתי שאכילה היא חלק בלתי נפרד מעבודת השם. היא חלק בלתי נפרד מההקשבה לנשמה. מההקשבה לעצמי.

הרגשתי מתישהו שהלכתי לאיבוד בתוך כל העומס, בתוך כל ההיצע הגדול עד שזה הפך להיות למשהו מרכזי מאד בחיים שלי. משהו שכבר מזמן הפך להיות יותר מצורך בסיסי.

מהתבוננות קטנה הבנתי שאני נשלטת ע"י בורקס ומשולש של פיצה, ולפעמים אחרי מעשה הייתי מבינה כמה קל לשבור אותי עם עוד פרוסת עוגה.

אז אחרי קילומטרז' ארוך של ביסים מיותרים ושל כניעה מראש לעוד מנה של פלאפל, ביקשתי לעצור. ביקשתי לבדוק למה הספורט האהוב עלי זה לרוץ למקרר.

אחרי שאספתי את כל הנקודות, עשיתי פעולות פשוטות של חיבור וחיסור, ומצאתי שהכי טוב לי זה להיות קרובה לטבע. הכי טוב עבורי זה להיות טבעונית.

כל כמה חודשים משהו אחר ירד מהתפריט ופינה את מקומו למשהו ירוק, למשהו שלא גורם לי ללכת לישון מיד אחריו, ולהבטיח לעצמי שיותר אני לא נוגעת בזה.

הייתי תלמידה מתמידה של צמחים, של חליטות, של הרבה ריחות וניחוחות שכבר נשכחו בתוך כל התעשייה שעוטפת אותנו מכל עבר. הייתי תלמידה של הבריאה כולה עם כל הטוב שיש לה להציע לכולנו בכל רגע נתון.

הייתי ונשארתי תלמידה שמחפשת ללמוד את הדרך הבריאה. את הדרך שהיא נכונה בשבילי.  שמחפשת להגיע לאיזון הנכון. לאיזון שנמצא בין ההקשבה לבין העשייה. האיזון המדוייק שיביא אותי לחיבור בין גוף לנשמה.

 

הקלות הבלתי נסבלת - טור חדש

 בס"ד

 

יש רגעים שבהם אי אפשר להבין את הקלות הבלתי נסבלת. את המעבר המהיר ממצב אחד למשנהו. את מה שמוגדר כחוט השערה. את מה שהכי קרוב למצב של נפילה.

יש נקודות של זמן שעוברות דרך מחשבות. דרך ריח שהיה מוכר בעבר. דרך ניגון שהיה חלק מהחיים, ונמצא אי שם בצד השמאלי של הלב ומזכיר את מה שהייתי בטוחה שכבר נשכח ממני.

יש ימים כאלה שבהם אפשר להבין כמה קל לאבד גובה. כמה זה פשוט ללכת לאיבוד בתוך כל העולם המבולבל, מבעד לזגוגית של החלון. מבעד למיתרים הדקים.

בכל פעם שנדמה שהצלחתי להגיע לישורת האחרונה. שהצלחתי לכבוש עוד פסגה של כעס. עוד מארב של יצר הרע, מגיעה מפולת של שלגים. מפולת של רגשות.

אותה מפולת שדואגת לשלוח מכתב לנמען שכותב עכשיו. מכתב שמתזכר שאני רק בשר ודם. שאני רק סוג של נווד. מהסוג שנודד בין השמיים הרחוקים לארץ המתעתעת. בין השמיים הגבוהים לבין הארץ העייפה שמייחלת לקצת כח.

אותה מפולת זמינה שמחכה לשעה הנכונה. אותה מפולת שאורבת בפינה ומחכה שלרגע אחד לא אחזיק חזק. שלרגע אחד אעזוב את היד, שאוותר על המאמץ.

מפולת שמביאה איתה את התובנה שהדחקתי עד עכשיו. את הזמינות של המחשבה שמסבירה שזה עדיין שם. שאני עדיין באותה נקודת המוצא. שאני עדיין בגלות.

גלות שמרגישה כמו טיפוס על קיר חלק. טיפוס בלי הפסקות ביניים. בלי עצירה לשתות מים. בלי אפשרות לנוח וליהנות מהרוח שנושבת. בלי אפשרות ליהנות מהנוף. מהמבט לאחור.

גלות שאינה יודעת נשימה עמוקה מהי. גלות ארוכה ולא יציבה. גלות שנמשכת מחוץ לכתלי הבית. מחוץ לקדושה. מחוץ למחנה.

כמה תפילות צריך להתפלל בכדי להישאר על הקרקע. בכדי לא לברוח לשדות, בכדי לסגור את כל הפתחים. בכדי לסתום את כל החורים שדרכם אפשר לצאת.

כמה רחמים של שמיים צריך על מנת שהאור לא ידעך אף פעם. שאלומותיו ימשיכו להאיר בתוכי וישאירו אותי חזקה. ישאירו אותי קרובה.

כמה הכרת הטוב צריכה להיות על התהליך. על השמירה. על העטיפה שלא ממהרת לעזוב. כמה הכרת הטוב צריכה להיות בי על מה שלא מובן מאליו.

הכרת הטוב על החמלה שנמצאת בחיים של הרוח. על הטיפוס, על המלחמה. הכרת הטוב על הגילוי  של הרוממות. הגילוי של המלכות. הכרת הטוב על הגילוי המנחם של האפסיות.

 

נקודה בפרשה

 בס"ד

בפרשת שלנו השם מצווה את אברהם אבינו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". 

השם מצווה את אברהם ללכת. לצאת מהמקום הקבוע , מהארץ ומהמולדת. 

לצאת מכל מה שהוא רגיל אליו. תמיד חשבנו שזה מאד קשה לטפס על הר גבוה, 

או לרוץ כמה קילומטרים ביום, אבל החלק הכי קשה זה לצאת מאזור הנוחות.

זה לצאת מההרגלים.

 ברגע שנצליח להשתחרר מכל הקבעון המחשבתי ונצא לרגע מעצמנו, 

אז נוכל להרגיש אמונה. אז נצליח להרגיש אלוקות כי ההרגל כבר לא יפריד 

בינינו לבין השם.

ואם נשים לב למילה 'הרגל', אפשר יהיה לראות שזה אותיות 'להרוג'.

לפעמים, בכדי ללכת אל המטרה צריך להרוג כמה הרגלים שעומדים בדרך. 

לך אליך - פרשת לך לך

 בס"ד

  

כשהתחלתי לחזור בתשובה, הייתי בטוחה שכולם צריכים להיות שותפים. שכולם צריכים להיות יחד איתי במקצה השיפורים הארוך ביותר בעולם, ולרוץ קדימה.

לרוץ למקום שבו אתה מביט במראה ויודע חסרונך. יודע ומכיר את חוסר השלמות. את כל מה שחשבת שאתה כן. את כל הבטחון, את כל כריות האוויר.

רציתי להשפיע. לעשות שינוי בלבבות. לומר לכל מי שנקרה בדרכי שהדבר הכי מרגש בעולם זה לעבוד את השם. שהכי מעורר את הלב זה החיפוש הבלתי נגמר אחרי בורא עולם. אחרי הנשמה. אחרי הרוחניות. אחרי הענווה שמבצבצת לה מידי פעם.

הייתי בטוחה שאצליח לעשות מהפך באנשים. שאצליח לגרום להם להביט הכי עמוק שאפשר, הייתי בטוחה שאהיה משכנעת מספיק, כמו אור השמש בצהרי היום, שאצליח לשנות את העולם.

אחרי הרבה שנים של שיחות שנמסרו, וטורים שנכתבו, הבנתי שאין לי את היכולת לשנות את העולם, ולמרבה הצער לא נראה לי שיש בי את היכולת להשפיע.

בפרשה שלנו אומר בורא עולם לאברהם אבינו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", ואומרים המפרשים שהשם יתברך בעצם אומר, "לך לך". שזה אומר "לך – אליך". לך לרוחניות. לך לפנימיות.

השם מבקש שנכנס פנימה. שנבדוק מה לא בסדר אצלנו. שנבדוק כמה פעמים הגענו לכעס. כמה פעמים הגענו לעצבות. שנבדוק את הגאווה שנמצאת בתוכנו, וגורמת לנו להרגיש עליונות על מי שגר איתנו באותו הבית.

כשמלך העולם אומר "לך לך", הוא למעשה מצביע על דלת הכניסה. הוא מבקש שנכנס לנבכי הנשמה, ובעיקר נבדוק את הסוגייה שקוראים לה "למה". הוא מבקש שנשאל את השאלות הכי קשות. שנפשפש במה שעשינו ובמה שלא עשינו. שנביט אחורה ונראה אם השתניתי מהשבוע שעבר. אם השתניתי מיום האתמול. אם השתניתי מלפני שעה.

הבנתי שאין בי את היכולת לגרום לאחרים לשמוע את הציווי הזה שקורא לכל אחד ואחת מאיתנו "ללכת אליך" ולפתוח מגירות נעולות. הבנתי שאני יכולה למשוך אך ורק את עצמי לקולו של אבא. אותו קול שמבקש ממני ללכת אל "הארץ אשר אראך".

אשתדל לא להתבלבל מכל הרעשים שמסביב ואשאיר את האוזן שלי במצב של האזנה מתמשכת. במצב של שמיעה מדוייקת. אשתדל להיות תמיד במצב של "לך לך". במצב של בדיקה, של שאלה. וגם להיות מספיק אמיצה להתמודד עם התשובה.

אני מקווה שאצליח בסוף התהליך המרתק והפוצע משהו, להגיע למקום של חיבור. למקום שבו מתירים את הספקות. אני מקווה שאחרי כל ההליכה המייגעת, אצליח להגיע אל הארץ המובטחת.