פעם שניה

 בס"ד

זה התחיל עם התקררות קלה. חשבתי לתומי שמדובר בצינון קל וזה יעבור, לא משהו רציני. איכשהו הייתי משוכנעת שכמה שעות ואני חוזרת לעצמי.

נכנסתי למיטה לשים קצת ראש והתעוררתי במצב הרבה יותר מאתגר, וכשכבר רציתי לצאת מהמיטה הרגשתי כמו אחרי אימון מפרך בחדר כושר. אימון רציני שכלל הרמת משקולות וגרם לכל השרירים והעצמות בגוף שלי לצעוק "הצילו".

"נראה לי שיש לך קצת חום", הביט בי תומר בעלי בדאגה. "בואי נלך לבדיקת קורונה". כן, אותה קורונה שביקרה אותי לפני שנה בדיוק. עקשנית ומכאיבה כמו שרק היא יודעת להיות.

עוד לפני שקיבלתי תשובה חיובית כבר תיארתי לעצמי שאני שייכת לאלו שסוף סוף נחשבים לטיפוסים חיוביים לפחות בנושא אחד, ואפילו אפשר לקרוא להם "מאומתים".

לא היה לי ברור מה עכשיו אני אמורה לעשות עם הבידוד שנכפה עלי ועם הכאבים שתקפו אותי בלי לבקש ממני אישור כניסה. בלי לבקש ממני רשות להתארח לכמה ימים.

ניסיתי לבקש ממלכו של עולם הקלה. לבקש ממנו שיתחשב בנסיבות. שיראה כמה שאני חסרת אונים, שירחם. רציתי לשכנע אותו שמדובר בטעות.

במצבים מעין אלו הכשרון הכי גדול שלי יוצא החוצה. כשרון ברחמים עצמיים. כשרון בלהתרכז בעובדה שהייסורים האלה ממש גדולים עלי ואין סיכוי שאצליח לעמוד בהם.

ביקשתי לדבר עם אבא שבשמיים. לשכנע אותו שאני מאלה שלא ממש מפנימים לקחים. שאני שייכת לאלו שהם רק טובים בדיבורים, ולא במעשים. רציתי קיצור דרך. רציתי שיבין שאני עדיין לא מספיק בוגרת להתמודד שוב פעם עם הקורונה.

לשמחתי זה היה יותר קצר הפעם. זה היה תמציתי. סוג של קורונה מרוכזת שבאה להזכיר לי את התלות המוחלטת שלי באבא שבשמיים. היא באה לתת לי שיעור פרטי בהכרת הטוב.

היא באה להעיר אותי מהתרדמה. מהשאננות. מהתחושה שהכל כאן מובן מאליו. היא ביקשה ללחוש בתוך האוזן שכל מה שקיים זה מתנת שמים.

אני חייבת לציין שהשיעור עשה את שלו, ועזר לי להעריך קצת יותר את מה שיש. הוא עזר לי לקבל החלטות. הוא עזר לי לברוח מהעייפות. מהכבדות שלפעמים לא עוזבת אותי.

הקורונה שכנעה אותי שאני צריכה להילחם. להילחם בחולשה שתופסת אותי לפעמים. להילחם במחוגים של הזמן. להילחם בפחד שמשתק אותי די הרבה פעמים. להילחם ולא לוותר לעצמי.

חיכיתי רק לרגע שאוכל לקום. שאוכל לחבק את החיים בחזרה. שאוכל לחבק את השגרה. שאצליח לעשות את הדברים שנמצאים אצלי תמיד בעדיפות אחרונה. חיכיתי רק להיות ברוך השם בריאה.

 

 

 

געגוע אחד יותר מידי

 בס"ד

 

אנחנו עם שיש לו התמחות מיוחדת. התמחות שאין לאף אחד שלא שייך לקטגוריה "יהודי". התמחות שדוקרת אותנו דקירות קטנות של מחט. דקירות עקשניות שלמדנו לחיות איתם.

ההתמחות שלנו מתחילה ונגמרת בגעגוע. געגוע אחד שלא נגמר. געגוע ממושך שלא מרפה מאיתנו. געגוע למלך. געגוע לאהוב.

מהרגע שאברהם אבינו יצא לדרך הוא התחיל להתגעגע אליו. הוא התחיל להרגיש את החיסרון. הוא התחיל את החיפוש. הוא הבין שאי אפשר להמשיך ולחיות ככה עוד הרבה זמן.

כשעמדנו בהר סיני וצעקנו כולנו "נעשה ונשמע", נבטו בתוכנו הזרעים הראשונים של הגעגועים. אותם זרעים שממשיכים את הנביטה שלהם עד עצם היום הזה.

כבר אלפי שנים שאנחנו באותו מצב. מתבשלים לאט לאט על אש קטנה שכולה כיסופים. שכולה ציפיה. שכולה כליון עיניים אחד גדול.

מדור לדור אנחנו מעבירים את הגעגוע לדור שמגיע אחרינו, עם אותם הכללים ואותם הרגשות. עם אותם התחושות שאיתם אנחנו מתעוררים בבוקר.

אנחנו מתגעגעים לחיים שקטים. לשגרה שנעדרת ולא נמצאת איתנו הרבה זמן. געגועים לחופש. לימים שבהם לא שומעים על נגיף. והמילה בידוד נשמעת רק לעיתים רחוקות מאד.

כל כך הרבה זמן שאנחנו נמצאים במצב של המתנה לנשימה מסודרת. לנשמה מתוקה. לרגעים שבהם הכל יהיה ברור וחלק. והאמת לא תהיה נעדרת. האמת תהיה מונחת לרגלינו. פשוטה ומהממת.

אנחנו תמיד מתגעגעים לשבת המלכה הבלתי מעורערת שתחזור. מהרגע שהיא יוצאת אנחנו תוהים מתי היא תשוב. מתי היא תופיע יפה ולבנה. מתי היא תחבק אותנו חזק.

אני הכי מתגעגעת לריח של אבא. לריח של בטחון. לכתף שתומכת שאפשר להרגיש איתה הכי בטוח בעולם. שאדע בוודאות שהעיקר לא לפחד כלל.

אנחנו עם שלא מפסיק להתגעגע אל צור עולמים. אל הנוכחות. אל ההנהגה הגלויה. ליהדות פשוטה ותמימה. געגועים לחיוך אמיתי, לשמחה. געגועים לבית שיש לו יותר מכותל אחד.

זה מרגיש כמו געגוע אחד יותר מידי, שזה כבר כבד ולוחץ בבטן, זה מעבר לכוחות, מעבר לתפילות. זה כל כך כואב להמשיך ולחכות.

לפעמים אני פונה אל הלב של עצמי ושואלת כמה עוד אפשר להתגעגע. עוד כמה זמן זה אמור לשרוף. מתי סוף סוף תגיע התחבושת שתעצור את הדימום. את הספקות. את הכמעט.

אני מתנחמת בעובדה שהגעגועים האלה נאספים בשמים ומחכים לרגע הנכון. מחכים לרגע המדוייק שאיתם הוא ישטוף את הרחובות, ואיתם הוא ישקה את השדות, אני מתנחמת בעובדה שעם הגעגועים כולם הוא יביא את הנחמה לעולם.

 

ללכת אחריו

 בס"ד

 

הרגליים כואבות. כבר שבועות שזה לא מפסיק לכאוב. צילומים. אורטופד. אבחנות. וברוך השם צריכים ללמוד לחיות עם זה. להבין שזה מה שיש ועם זה צריך לנצח.

ברגע אחד של כאב שהיה בלתי נסבל ניסיתי להבין את המסר. ניסיתי להבין את הדיבור של השם, שמשוחח איתי ארוכות דרך הרגליים.

איוב כבר אמר "מבשרי אחזה אלוק". והתכוון שמהבשר שלו. מהעצמות. מהגידים הוא רואה את הבורא. ואני הקטנה רואה אותו מבעד למסך הכאבים.

ניסיתי לחשוב קצת יותר עמוק מהרגיל, להתבונן על הכיוון של ההליכה. על הקצב שבו אני משרכת את רגליי בעקבות האור. בעקבות העולם הבא. בעקבות הייעוד של הנשמה.

הדרך לא תמיד היתה ברורה. רוב הזמן הרגליים נשאו אותי למקומות רחוקים. למקומות שבהם הקודש והחול היו בערבוביה.

תמיד חיפשתי אחר ההליכה המתעקלת. אחרי ההליכה שלא עלתה בקנה אחד עם התכלית שלשמה באתי לעולם. חיפשתי לרעות את הצאן בשדות של זרים.

לא ידעתי שאני צועדת הפוך. לא ידעתי שהמדרון תלול כל כך וטומן בחובו סכנות שמחכות לרגע המתאים. לרגע הנכון שבהם אני אמעד מבלי משים.

נחשפתי לסכנה ומעדתי יותר מידי פעמים. נחשפתי ליצר הרע. נחשפתי לצד החשוך של החיים. נחשפתי לצד שיש בו ריקנות אחת גדולה. ריקנות שלא ניתן למלא אותה עם שום ריגוש שקיים בעולם.

היתה לי השגחה מדהימה שמישהו עצר אותי. מלכו של עולם סירב שאמשיך את הצעדה בכיוון ההפוך. בכיוון הנגדי, בכיוון שאין לו תקווה. בכיוון שבו שוקעת השמש.

ההשגחה של השם יתברך דאגה שאמצא את השביל המדוייק ואלך בעקבות הסימנים שהוא פיזר. שהפעם הזאת לא אפספס את המטרה. את היעד הסופי.

אני קוראת לכל התהליך הזה תהליך של התפכחות, ולהתפכח זה משהו שפוצע אותך עמוק בתוך הלב. זה משהו שמביא אותך לתחושה צורבת של החמצה. של פספוס. להבנה שחלק מהחיים הלכו לאיבוד.

הרגליים כואבות תוך כדי הליכה עד שלעיתים זה מרגיש כמו דקירה. כמו תזכורת מכאיבה. תזכורת שאולי מבקשת ממני להגביר את קצב ההליכה. את קצב הנשימות. את הקצב של העשייה. של כל מה שקשור לדבר העצום הזה שנקרא תשובה.

הרגליים שלי לא מוותרות בקלות והם יצליחו בס'ד להדביק את הפערים שנוצרו. הם ימשיכו ללכת עד לרגע של נשימה אחרונה, ולא משנה כמה זה יהיה קשה וכמה הכאב יהיה בלתי נסבל, הרגליים שלי  לעולם ימשיכו ללכת אחריו.

 

 

רחוקה מהאמת

 בס"ד

  

 לפני שנים שמעתי שאומרים לנו המפרשים שאיש אמת אינו מושפע ממורת הרוח ולא מקורת הרוח שיש לאנשים ממנו.

בהסבר הכי פשוט והגיוני, איש שרוצה להיות דבוק באמת אינו יכול להיות מושפע כשמחמיאים לו או כאשר נותנים לו ביקורת נוקבת.

איש של אמת נשאר באותה העמדה, באותה הנקודה, באותה הדעה שבה הוא היה רגע לפני המחמאה או לפני העלבון. שום דבר לא מזיז אותו מהעמדה.

מאז ששמעתי את הדברים, הם היכו בי די בחוזקה, ומלווים אותי בכל חשבון נפש שאני עורכת עם עצמי. או יותר מדוייק לאחר כל חיזוק חיובי או שלילי שאני מקבלת מהסביבה הקרובה.

לאחר כל פעם שאני מפשפשת עמוק בתוך הדבר המסובך הזה שקוראים לו אני , מתחוור לי שאני רחוקה מלהיות דבוקה באמת. רחוקה מלהיות עם רגליים על קרקע יציבה.

מסתבר שהשקר תופס לי חזק את היד ומושך אותי לתוך הצגה אחת גדולה. לתוך הופעה שאינה משתמעת לשתי פנים. לתוך העמדת פנים שנשמעת די יפה.

גיליתי שאני מאד מושפעת מדעה אחרת, בין אם היא חיובית או שלילית. גיליתי שישנם אנשים  בעולם שאחראים על מצב הרוח שלי, והם מחזיקים בכפתור שאחראי על מנגנון השמחה והחיוכים.

הופתעתי לגלות שלעיתים יש לי מסכה על הפנים והיא כלל לא שייכת לקורונה, זאת מסכה שיוצאת איתי לרחוב ומסבירה פנים לכולם. מסכה שצועקת לי בחוזקה שישנו פער עצום בין הפנימיות לבין החיצוניות. מסכה שבמילים עדינות אומרת שאני שחקנית.

מאז שהבנתי שהשקר הרבה יותר חזק ממני, הבטחתי לעצמי לצאת מההצגה שבה אני השחקנית הראשית, ולרדוף אחרי האמת בכל הכח. לתת מלחמה רצינית לכל הסחות הדעת שמשתלטות עלי השכם וערב.

החלטתי לרדוף אחרי הצמצום של הפערים שבהם אני חיה. לרדוף אחרי האומץ להודות על טעות. להודות על החסרונות. להודות על אי הידיעה.

לרוץ אל תוך המציאות של החיים שמספרת את סיפור חיי. לרוץ אל התשובה שלא מייפה את המעשים. את הלבטים. את התחבטויות הנפש.

זה מעייף ושואב ממני יותר מידי אנרגיה להיות אחרת. להחליף צבעים לפי תחזית מזג האוויר. אני מבקשת את החופש שטמון באמת.

אני רוצה חיים שאין בהם משחק. שאין בהם עטיפה מיותרת. אני רוצה לחיות בלי לסתור את הדעה שלי ובלי להיות מושפעת מהגלים של הרוח. אני רק רוצה להיות אני.

אומנות ההתבוננות

 בס"ד

 

היא קמה הבוקר קצת מבוהלת. הרוחות דפקו על החלון, מזכירות לנו לקום. טיפות הגשם חתכו את האוויר כמבקשות לומר לנו משהו חשוב. כמבקשות לחזור למקומם הראשוני. הבראשיתי.

אחרי כמה חיבוקים וכמות לא מבוטלת של נשיקות בלחיים של הללי יצאנו החוצה לחצר. יצאנו להתבונן בשמיים האפורים. בבריאה המדהימה שקיבלה צבע שונה.

ביקשתי ממנה להתבונן בעננים המאיימים. בחורף העצום. ביקשתי ממנה שתשמע את הרעמים שמעבירים לנו מסר. רציתי ללמד אותה לראות מעט יותר ממה שהעיניים רואות. רציתי ללמד אותה איך להתבונן.

תמיד חשבתי שהתבוננות זאת אומנות שחייבים לרכוש אותה. זאת אומנות שחייבים להתאמן עליה כל זמן שאנחנו נושמים. כל זמן שאנחנו בחיים.

וכל זמן שהראיה שלנו מצומצמת גם ההבנה הולכת בעקבותיה. הבנה שגויה שמביאה אחריה פחדים, מביאה אחריה חרדות.

התבוננות זה משהו שמחייב עבודה. יגיעה. זה משהו שמחייב אותי לא לעבור דרך השכל, זה מאלץ אותי לא לפענח את המציאות לפי עולם המושגים האישי שלי.

התבוננות זה משהו שמחייב עבודה על המידות, זה דורש ממני לראות מנקודת מבט שלא מתנגשת עם האגו שלי, או עם הרצון האישי. זה מוציא אותי לנקודה שבה הראיה שלי מתרחבת, ורואה את הכל כמכלול. כמשהו שלם שלא חייב לעבור דרך הדבר הזה שנקרא "רונית".

הכי קל זה לשפוט את העולם מהזווית האישית. שיפוטיות שהיא בעצם סך כל הבחירות והטעויות שעשיתי בחיים. שיפוטיות שמגיעה ממקום קטן וצר.  

אחרי שהללי נרגעה קצת, ביקשתי ממנה שלעולם לא תפחד מהרוח, או מהגשם, או מהשרב הכבד. הסברתי לה תוך כדי חיבוק שהכל נעשה ע"י מי שאמר והיה העולם.

הסברתי לה שכל פעם שהיא תרגיש מפוחדת, או חוסר בטחון היא רק צריכה להרים את העיניים למעלה. היא רק צריכה להתבונן לשמים הקרובים כל כך.

בשמים נמצאים כל ההסברים, וכל התשובות לשאלות שהלכו לאיבוד בתוך כל ההסתרה שלוקחת מאיתנו את האמונה. שלוקחת מאיתנו את השמחה.

עמדנו ככה דקות ארוכות והסתכלנו על אותה ההסתרה. ההסתרה הכי יפה בעולם, שגרמה לנו לעצור את הנשימה ולהתעלם מהשעון שקורא לנו להתארגן לבית הספר.

הסתכלנו על הטבע שמרגש אותנו בכל פעם מחדש, ונוגע לנו בנשמה. הצלחנו לרגע אחד בלבד להתבונן על ההסתרה שביקשה למשוך את תשומת לבנו לנוכחות של השם יתברך. לנוכחות שנמצאת מאחורי הרעמים והברקים. לנוכחות שנמצאת מאחורי כל מה שקורה לנו בחיים.

 

 

 

 

 

גלות פרטית

 בס"ד

 

לפעמים אני מרגישה שאני יוצאת לגלות. גלות פרטית. גלות שנמצאת במקום הכי לא ברור בעולם. גלות שלוקחת אותי לארץ רחוקה שבה השמים אפורים ברוב שעות היממה.

מן גלות שנמצאת בתוכי ולא מאפשרת לי להתחבר לשום דבר. לא להתחבר לעצמי. לא להתחבר לנשמה. נקודת החיבור שלי עטופה בכיסוי עבה במיוחד, ולא מתאימה לאף אחד באותם הרגעים.

והאמת היא שזה די מעליב לאבד את היכולת להרגיש חיבור או קירבה כלשהי. לאבד את היכולת להיות במקום של אור גבוה. את היכולת להיות שמחה. את היכולת להיות כל כולי בתשובה.

הגלות הזאת בעצם מעמעמת את האורות שדולקים בתוכי וגורמים לי להגביה עוף, הגלות הזאת מאלצת אותי לנחות על הקרקע ולהבין שלא תמיד אפשר להישאר במעוף הציפור. לא תמיד אפשר להיות קרוב.

אני מרגישה כמו חייל שנטשו אותו באמצע המערכה, באמצע קרב עייף במיוחד שרק ליודע תעלומות ברורה התוצאה הסופית, ורק הוא יודע כמה שאני טובה בלהפסיד.

רק הוא יודע שמעולם לא הצטיינתי במלחמות או בלכבוש יעדים אסטרטגיים, רק הוא יודע שתמיד העדפתי להכנס פנימה וללמוד את הלקח, ללמוד את הסיבה שבגללה ידי תמיד על התחתונה.

חיפשתי משהו שידליק עבורי את האור בחזרה. משהו שיצמיח את הכנפיים ויתן לי תנופה, שאצליח  להתרומם קצת מעל האדמה. שאצליח לתפוס את הזרם הנכון של האוויר.

ניסיתי לשמוע שיעורים ולקרוא אמירות של חכמה שיצליחו לחדור את המעטה של הגלות, את המעטה של השכבה שלא מאפשרת לי להיכנס בשערי הקדושה.

ניסיתי להתבונן שם בפנים ולבדוק איפה טעיתי. איפה נעלמתי בתוך כל המחוייבות שלא נגמרת. איפה ברחתי לתוך ערימות הכביסה, איפה חייתי לצידם של מחוגי השעון שמאיצים בי לסיים את כל העבודה.

ניסיתי לשיר, ואפילו לנגן בגיטרה שאני כל כך אוהבת, ועדיין הייתי שם בגלות. עדיין הייתי בגלות של הלב. הלב הזה שלפעמים מפנה עורף ושוכח שיש דבר כזה "הוראות יצרן".

המשכתי לחפש בכל קרן של רחוב אחרי האורות שחמקו ממני והשאירו אותי אבודה, הבנתי אחרי  הכל שבעצם אין עצה ואין גם תושיה.

הבטתי לשמיים שהיו מדהימים וגרמו לי להחסיר פעימה, וביקשתי מאבא שיעשה איתי חסד שנקרא "השבת אבידה". ביקשתי שיעשה חסד עם מי שמבקשת את הקירבה.

התחננתי על נפשי שיחזיר לי אותי. שישיב אלי את שאהבה נפשי. שיחזיר לי את הריח ואת התשובות, שיחזיר לי את התפילה בלילות. שיחזיר לי את הלהבה המתוקה והמחממת ושיאמר די לגלות הממושכת.