לכה דודי לקראת כלה

 בס"ד

 

הרגע הכי קסום בשבוע זה כמה דקות לפני כניסת השבת. זה הרגע שבו אפשר להרגיש את הכנפיים שנפרשות עלינו. את השכינה שמגיעה להיות איתנו אחרי נדודים ארוכים במחוזות אחרים.

זה הרגע הכי מעורר השראה שיש בעולם, משהו נכנס לתוך הלב ומעורר נרדמים. צועק בלחש שנקום מהשינה. צועק בדממה שהגיע זמן של "מעין עולם הבא".

אני שומעת מבית הכנסת הקרוב את הפיוט "לכה דודי לקראת כלה". אני שומעת את המילים שנוגעות בי כמו ציפורניים חדות. אני שומעת אותן ומרגישה שהפעם יש להן משמעות אחרת.

נבואות אחרית הימים קורמות עור וגידים לנגד עינינו. הרבה קולות של תותחים ושל מלחמה נשמעים ברקע. הרבה אי ודאות. השערות. תקוות.

אלו ימים של חוסר ודאות. של אוקראינה מופגזת מכל הכיוונים. של אוקראינה שנמצאת בקו האש. של יהודים גולים ממקום למקום.

כל הרעשים שנשמעים עכשיו בעולם ומאיימים להסיח את דעתי, לא יכולים לקחת ממני את לכה דודי. הם לא יכולים לקחת ממני את ההתרגשות שעולה ומבשרת שהוא כבר יוצא לקראתי.

כבר אלפי שנים שאנחנו מחכים. כבר אלפי שנים שאנחנו מתפללים. כבר אלפי שנים שאנחנו מתגעגעים לריח של בית. לריח של שבת. לימים שבהם הנוכחות שלו מורגשת. מלטפת. לוחשת באוזן שעכשיו כבר לא צריך לדאוג.

העולם מרגיש לי עכשיו כמו חולה שאיבד את הקצב הנכון של פעימות הלב. כמו חולה שעושים לו החייאה. כמו מישהו שמסרב להבין את המסר.

הפעם אני מקשיבה למילים ומרגישה את הלב שגועש. את הלב שמפרפר. הפעם זה מרגיש אמיתי. זה מרגיש שהוא כבר יצא לדרך.

אני מקשיבה למילים והן נכנסות אלי פנימה. מבקשות שאתאים את עצמי לשינויים. שאצא כבר מעמק הבכא. שאכין את הנשמה לצאת מתוך ההפיכה.

אני מקשיבה למילים ומבינה שצריכה אנוכי להתנער מהעפר. שצריכה אנוכי ללבוש את בגדי התפארת. שצריכה אני להיות מוכנה.

הרגע הכי קסום בשבוע זה ממש לפני כניסת השבת. כשהפיוט לכה דודי נשמע בלבבות. כשהפיוט נשמע ברחובות שמתרוקנים מאדם.

הרגע הכי קסום בשבוע זה מתי ש"לכה דודי" נשמע בחוצות העיר ובהרי ירושלים. זה בדיוק כאשר  הנשמות מתעוררות ומחכות לבאות. זה בדיוק כאשר הנשמות מצפות לאור הגדול שיגיע ויבנה את העיר על תילה. זה בדיוק כאשר אנחנו יודעים שעוד מעט וכבוד השם עליך נגלה.

 

 

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה - מרן קנייבסקי זצ"ל

 בס"ד

 

מדינה באבל. מדינה שטופה בדמעות מלוחות. בחוסר יכולת לעכל את המציאות. את מה שנלקח מאיתנו בלי לחזור. את מה שנלקח לגנזי מרומים.

רק מלראות את כמויות המשתתפים בהלוויה של מרן קנייבסקי זצ"ל, בכדי להבין את גודל האובדן. בכדי להבין מה זה ספר תורה שנטמן ונשאר חקוק בתוכנו.

מדינה שלמה נשטפת בדמעות. מדינה שלמה מתהלכת עם אגרוף בבטן הרכה. עם חור גדול שלא ידוע מתי הוא ייסגר.

מרן היה עבור כולנו עמוד של אש שהולך לפני המחנה. עמוד של תורה. עמוד של יראה. עמוד של אמונה שיודע בוודאות מעוררת הערצה מהי בעצם המטרה.

מרן זצ"ל מצווה אותנו במותו להמשיך ולצפות לגאולה. להמשיך ללמוד בשקידה. מרן מבקש מאיתנו לא להתפשר על אות אחת מהתורה.

מרן הצליח לגרום לכולנו ללכת אחריו למנוחת עולמים, אם זה ברגל ואם זה בלב, מרן הצליח לגרום לכולנו להרגיש את האהבה שלו למלכו של עולם. את האהבה שלו ללימוד. את הבטחון העצום שהיה לו במי שאמר והיה העולם.

בתוך כל ההספדים והכאב שבלתי ניתן להכיל, אני חושבת שיש כאן משהו מעבר. יש כאן אמירה אחת חזקה. יש כאן כותרת אחת גדולה שלא ניתן להתעלם ממנה.

כמויות האנשים והילדים שנמצאים בלוויה בעצם אומרת קבל עם ועולם שאנחנו עשינו בחירה. שאנחנו ברגע זה ממש צועקים לטאטע "נעשה ונשמע".

הלוויה שאומרת לכל אלו שמנסים להרוס אותנו מבחוץ ומבפנים, הלוויה שמתריעה בקול גדול שלא משנה כמה תקצצו לנו בתקציבים, או כמה תלעגו לנו, אנחנו חיים את הבחירה. אנחנו בוחרים בתורה הקדושה.

מהלוויה של מרן אנחנו מוסרים מסר לעולם כולו, אנחנו רוצים להיות ברורים באופן שלא משתמע לשתי פנים. אנחנו רוצים שתדעו שאנחנו הולכים לא רק אחרי מרן, אנחנו הולכים אחרי האמת.

האהבה שלנו לבורא עולם, האהבה שלנו לגדולי הדור, האהבה שלנו לדפי הגמרא ולספרי הקודש היא עזה. ותהיו בטוחים שכל המים שבעולם לא יוכלו לכבותה.

בהלוויה הזאת הרגליים שלנו בעצם אמרו את הכל. העיניים הרטובות שלנו הסגירו את מה שמתרחש בתוך הנשמה, את מה שקורה שם כבר מעל לאלפיים שנה.

בהלוויה הזאת כל האמת יצאה החוצה. כל היראה התפרצה לכל עבר. כל האהבה תפסה את כולנו חזק. וביום שאחרי הלוויה כולם כבר יידעו שאנחנו חיים את הבחירה. כולם כבר ידעו שאנחנו ממשיכים לצעוק בכל הכח "נעשה ונשמע".

 

 

 

 

 

ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך

בס"ד

 

 

לא יודעת מה אתכם, אבל פורים זה החג שהכי מרגש אותי. אני רק שומעת את המילה "פורים", וכבר משהו בתוך הלב מתחיל להתרחב. משהו בתוכי מתחיל לשמוח.

בשנים שהייתי רחוקה מכל סממן של יהדות, הייתי בטוחה שפורים זה רק חג של ילדים, חג של תחפושות ושוקולדים. לא הבנתי בכלל מה עומד מאחורי הכל. לא הבנתי איזה אור גדול יש כאן. איזה אור מונח לנו בפתח של הבית.

ככל שהתקרבתי יותר, כך הבנתי יותר. וכל שנה אני לומדת מחדש להכיל את העוצמה. להכיל את החכמה. להכיל את הפשטות, את הרחמים.

בפורים אני מקבלת הרבה משלוחי מנות רוחניים במיוחד שגוללים בתוכם הרבה אמת. משלוחים שמספרים לי הרבה דברים על עצמי, על עמי, ועל אבא אחד שאוהב במיוחד.

אבל המתנה הכי גדולה שהחג הזה העניק לי, זאת ההבנה העמוקה מיני ים, מהי באמת כוחה של תפילה. החג הזה נתן לי לדעת את הערך של הצעקה. צעקה שנשמעת מתוך לב שבור שזקוק לישועה.

צעקה שבוקעת מתוך לב שקורא בחוסר אונים ומתחנן רק לדבר אחד. זעקה שמסרבת לקבל תנחומים. זעקה שמבקשת רחמים.

אסתר המלכה קוראת לשם יתברך ואומרת "יומם אקרא ולא תענה". אסתר קוראת אליו ביום, וחוזרת ואומרת "לילה ולא דומיה לי". אם לא אקבל תשובה ביום, אני חוזרת אליך בלילה.

לאסתר אין כוונה לקבל תשובה שלילית. אסתר בטוחה בתפילתה. היא בטוחה שהשם יתברך ישמע אותה. היא יודעת שבסוף הדלת של המלך נפתחת.

רבי נחמן אומר לנו שהתפילה היא "מקל ההליכה של היהודי", ומי שיודע כמה שקשה ללכת בעולם הזה, חייב את המקל. חייב את התמיכה. מי שיודע כמה הוא צולע, חייב את התפילה.

אין לי מושג מה הייתי עושה או איפה הייתי מונחת היום ללא התפילה. ללא הקריאה. ללא השפתיים שלוחשות ומבקשות את היד המנחמת. את האצבע שמורה את הדרך.

התפילה היא בעצם הכרת השפלות, הכרת המהות מול גדלות הבורא. היא הידיעה הברורה שרק הוא יכול לעזור לי. שרק הוא יכול לעשות אותי סוף סוף בן אדם. שרק הוא יכול להלביש אותי בצניעות. רק הוא יכול לעשות אותי שמחה. רק עליו נאמר "מצמיח ישועה".

"ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך", אסתר מלמדת אותנו שיעור חשוב. שיעור בהתמדה. שיעור שקוראים לו "ותוסף אסתר". אסתר המלכה מוסיפה מילים. אסתר מוסיפה דיבורים. אסתר מרבה להתפלל.

חג פורים בשבילי זה האור הכי גדול. זה השמחה. זה ההתרגשות. זה בעצם העדות הכי חזקה שיש לכוחם של ישראל. לכוחם שנמצא בתוך הפה. לכוחה של התפילה. פורים זה חג שאומר לכל יהודי באשר הוא שם, שבעצם אין ייאוש בעולם כלל.

 

 

 

 

 

פעם שניה

 בס"ד

זה התחיל עם התקררות קלה. חשבתי לתומי שמדובר בצינון קל וזה יעבור, לא משהו רציני. איכשהו הייתי משוכנעת שכמה שעות ואני חוזרת לעצמי.

נכנסתי למיטה לשים קצת ראש והתעוררתי במצב הרבה יותר מאתגר, וכשכבר רציתי לצאת מהמיטה הרגשתי כמו אחרי אימון מפרך בחדר כושר. אימון רציני שכלל הרמת משקולות וגרם לכל השרירים והעצמות בגוף שלי לצעוק "הצילו".

"נראה לי שיש לך קצת חום", הביט בי תומר בעלי בדאגה. "בואי נלך לבדיקת קורונה". כן, אותה קורונה שביקרה אותי לפני שנה בדיוק. עקשנית ומכאיבה כמו שרק היא יודעת להיות.

עוד לפני שקיבלתי תשובה חיובית כבר תיארתי לעצמי שאני שייכת לאלו שסוף סוף נחשבים לטיפוסים חיוביים לפחות בנושא אחד, ואפילו אפשר לקרוא להם "מאומתים".

לא היה לי ברור מה עכשיו אני אמורה לעשות עם הבידוד שנכפה עלי ועם הכאבים שתקפו אותי בלי לבקש ממני אישור כניסה. בלי לבקש ממני רשות להתארח לכמה ימים.

ניסיתי לבקש ממלכו של עולם הקלה. לבקש ממנו שיתחשב בנסיבות. שיראה כמה שאני חסרת אונים, שירחם. רציתי לשכנע אותו שמדובר בטעות.

במצבים מעין אלו הכשרון הכי גדול שלי יוצא החוצה. כשרון ברחמים עצמיים. כשרון בלהתרכז בעובדה שהייסורים האלה ממש גדולים עלי ואין סיכוי שאצליח לעמוד בהם.

ביקשתי לדבר עם אבא שבשמיים. לשכנע אותו שאני מאלה שלא ממש מפנימים לקחים. שאני שייכת לאלו שהם רק טובים בדיבורים, ולא במעשים. רציתי קיצור דרך. רציתי שיבין שאני עדיין לא מספיק בוגרת להתמודד שוב פעם עם הקורונה.

לשמחתי זה היה יותר קצר הפעם. זה היה תמציתי. סוג של קורונה מרוכזת שבאה להזכיר לי את התלות המוחלטת שלי באבא שבשמיים. היא באה לתת לי שיעור פרטי בהכרת הטוב.

היא באה להעיר אותי מהתרדמה. מהשאננות. מהתחושה שהכל כאן מובן מאליו. היא ביקשה ללחוש בתוך האוזן שכל מה שקיים זה מתנת שמים.

אני חייבת לציין שהשיעור עשה את שלו, ועזר לי להעריך קצת יותר את מה שיש. הוא עזר לי לקבל החלטות. הוא עזר לי לברוח מהעייפות. מהכבדות שלפעמים לא עוזבת אותי.

הקורונה שכנעה אותי שאני צריכה להילחם. להילחם בחולשה שתופסת אותי לפעמים. להילחם במחוגים של הזמן. להילחם בפחד שמשתק אותי די הרבה פעמים. להילחם ולא לוותר לעצמי.

חיכיתי רק לרגע שאוכל לקום. שאוכל לחבק את החיים בחזרה. שאוכל לחבק את השגרה. שאצליח לעשות את הדברים שנמצאים אצלי תמיד בעדיפות אחרונה. חיכיתי רק להיות ברוך השם בריאה.

 

 

 

געגוע אחד יותר מידי

 בס"ד

 

אנחנו עם שיש לו התמחות מיוחדת. התמחות שאין לאף אחד שלא שייך לקטגוריה "יהודי". התמחות שדוקרת אותנו דקירות קטנות של מחט. דקירות עקשניות שלמדנו לחיות איתם.

ההתמחות שלנו מתחילה ונגמרת בגעגוע. געגוע אחד שלא נגמר. געגוע ממושך שלא מרפה מאיתנו. געגוע למלך. געגוע לאהוב.

מהרגע שאברהם אבינו יצא לדרך הוא התחיל להתגעגע אליו. הוא התחיל להרגיש את החיסרון. הוא התחיל את החיפוש. הוא הבין שאי אפשר להמשיך ולחיות ככה עוד הרבה זמן.

כשעמדנו בהר סיני וצעקנו כולנו "נעשה ונשמע", נבטו בתוכנו הזרעים הראשונים של הגעגועים. אותם זרעים שממשיכים את הנביטה שלהם עד עצם היום הזה.

כבר אלפי שנים שאנחנו באותו מצב. מתבשלים לאט לאט על אש קטנה שכולה כיסופים. שכולה ציפיה. שכולה כליון עיניים אחד גדול.

מדור לדור אנחנו מעבירים את הגעגוע לדור שמגיע אחרינו, עם אותם הכללים ואותם הרגשות. עם אותם התחושות שאיתם אנחנו מתעוררים בבוקר.

אנחנו מתגעגעים לחיים שקטים. לשגרה שנעדרת ולא נמצאת איתנו הרבה זמן. געגועים לחופש. לימים שבהם לא שומעים על נגיף. והמילה בידוד נשמעת רק לעיתים רחוקות מאד.

כל כך הרבה זמן שאנחנו נמצאים במצב של המתנה לנשימה מסודרת. לנשמה מתוקה. לרגעים שבהם הכל יהיה ברור וחלק. והאמת לא תהיה נעדרת. האמת תהיה מונחת לרגלינו. פשוטה ומהממת.

אנחנו תמיד מתגעגעים לשבת המלכה הבלתי מעורערת שתחזור. מהרגע שהיא יוצאת אנחנו תוהים מתי היא תשוב. מתי היא תופיע יפה ולבנה. מתי היא תחבק אותנו חזק.

אני הכי מתגעגעת לריח של אבא. לריח של בטחון. לכתף שתומכת שאפשר להרגיש איתה הכי בטוח בעולם. שאדע בוודאות שהעיקר לא לפחד כלל.

אנחנו עם שלא מפסיק להתגעגע אל צור עולמים. אל הנוכחות. אל ההנהגה הגלויה. ליהדות פשוטה ותמימה. געגועים לחיוך אמיתי, לשמחה. געגועים לבית שיש לו יותר מכותל אחד.

זה מרגיש כמו געגוע אחד יותר מידי, שזה כבר כבד ולוחץ בבטן, זה מעבר לכוחות, מעבר לתפילות. זה כל כך כואב להמשיך ולחכות.

לפעמים אני פונה אל הלב של עצמי ושואלת כמה עוד אפשר להתגעגע. עוד כמה זמן זה אמור לשרוף. מתי סוף סוף תגיע התחבושת שתעצור את הדימום. את הספקות. את הכמעט.

אני מתנחמת בעובדה שהגעגועים האלה נאספים בשמים ומחכים לרגע הנכון. מחכים לרגע המדוייק שאיתם הוא ישטוף את הרחובות, ואיתם הוא ישקה את השדות, אני מתנחמת בעובדה שעם הגעגועים כולם הוא יביא את הנחמה לעולם.

 

ללכת אחריו

 בס"ד

 

הרגליים כואבות. כבר שבועות שזה לא מפסיק לכאוב. צילומים. אורטופד. אבחנות. וברוך השם צריכים ללמוד לחיות עם זה. להבין שזה מה שיש ועם זה צריך לנצח.

ברגע אחד של כאב שהיה בלתי נסבל ניסיתי להבין את המסר. ניסיתי להבין את הדיבור של השם, שמשוחח איתי ארוכות דרך הרגליים.

איוב כבר אמר "מבשרי אחזה אלוק". והתכוון שמהבשר שלו. מהעצמות. מהגידים הוא רואה את הבורא. ואני הקטנה רואה אותו מבעד למסך הכאבים.

ניסיתי לחשוב קצת יותר עמוק מהרגיל, להתבונן על הכיוון של ההליכה. על הקצב שבו אני משרכת את רגליי בעקבות האור. בעקבות העולם הבא. בעקבות הייעוד של הנשמה.

הדרך לא תמיד היתה ברורה. רוב הזמן הרגליים נשאו אותי למקומות רחוקים. למקומות שבהם הקודש והחול היו בערבוביה.

תמיד חיפשתי אחר ההליכה המתעקלת. אחרי ההליכה שלא עלתה בקנה אחד עם התכלית שלשמה באתי לעולם. חיפשתי לרעות את הצאן בשדות של זרים.

לא ידעתי שאני צועדת הפוך. לא ידעתי שהמדרון תלול כל כך וטומן בחובו סכנות שמחכות לרגע המתאים. לרגע הנכון שבהם אני אמעד מבלי משים.

נחשפתי לסכנה ומעדתי יותר מידי פעמים. נחשפתי ליצר הרע. נחשפתי לצד החשוך של החיים. נחשפתי לצד שיש בו ריקנות אחת גדולה. ריקנות שלא ניתן למלא אותה עם שום ריגוש שקיים בעולם.

היתה לי השגחה מדהימה שמישהו עצר אותי. מלכו של עולם סירב שאמשיך את הצעדה בכיוון ההפוך. בכיוון הנגדי, בכיוון שאין לו תקווה. בכיוון שבו שוקעת השמש.

ההשגחה של השם יתברך דאגה שאמצא את השביל המדוייק ואלך בעקבות הסימנים שהוא פיזר. שהפעם הזאת לא אפספס את המטרה. את היעד הסופי.

אני קוראת לכל התהליך הזה תהליך של התפכחות, ולהתפכח זה משהו שפוצע אותך עמוק בתוך הלב. זה משהו שמביא אותך לתחושה צורבת של החמצה. של פספוס. להבנה שחלק מהחיים הלכו לאיבוד.

הרגליים כואבות תוך כדי הליכה עד שלעיתים זה מרגיש כמו דקירה. כמו תזכורת מכאיבה. תזכורת שאולי מבקשת ממני להגביר את קצב ההליכה. את קצב הנשימות. את הקצב של העשייה. של כל מה שקשור לדבר העצום הזה שנקרא תשובה.

הרגליים שלי לא מוותרות בקלות והם יצליחו בס'ד להדביק את הפערים שנוצרו. הם ימשיכו ללכת עד לרגע של נשימה אחרונה, ולא משנה כמה זה יהיה קשה וכמה הכאב יהיה בלתי נסבל, הרגליים שלי  לעולם ימשיכו ללכת אחריו.