בס"ד
טור חדש / רונית שיינפלד
דהירות הסוסים מאחורי גבי הרעידו את האדמה. פרסותיהם נקשו בחוזקה מכאיבה על הקרקע כמבשרות על הרעה העומדת לבוא. סובבתי את ראשי לאחור באיטיות, כמסרבת להאמין, כמסרבת להביט לתוך הפחד עצמו בתוך העיניים.
הם עמדו מולי בסדר מופתי. שיירה של סוסים לבנים לבנים, שאולי בימים אחרים הייתי מתפעלת מאצילותם. אף ציפור לא הניעה את כנפיה בשמים, ונדמה היה כי הזמן עצר את מחוגי השעון. עצר באכזריות נוקבת, עצר אותם עבורי ועבור ילדי.
כיכר העיר כמעט והיתה ריקה מאדם, רובם ככולם העדיפו להישאר ספונים בביתם ורק מי שנאלץ לצאת לטורח מיוחד, עשה זאת בחפזון מאימת גזרות השמד של הקיסר הרומי.
ידעתי שאסור היה לי להסכים שבני יתלוו אלי באותו הבוקר. היה עלי לצפות לכך ששליחי הקיסר יסתובבו באין מפריע ויחפשו יהודים תמימים שישתחוו לצלם. היה עלי לדעת ששליחי הקיסר לא יבחלו בשום אמצעי להוכיח שהצדק עימם.
מבטו של המלך לא הותיר לי מקום לספק. לא הותיר לי מקום לשאלה, מקום לתחינה. מבטו המאיים שלח לי הנחיה אחת ברורה. הנחיה אחת חדה ושנונה כמו להב של סכין. הנחיה שממנה אין מוצא.
לא ידעתי את נפשי מפחד. פחד משתק שאוחז בזרועותיו את הלב. הלב הבשרני והקטן שדופק בקול שמרעיד אפילו את השמים. "השתחווי לפסל שמאחורייך", יהודיה, חיוכו הדק החל להתפשט על פניו, "ובנייך מיד אחרייך".
גופי נרעד, מאיים לבגוד בי, ולמוסס את הבטחון הרב שהפגנתי מול בני הטהורים. הושטתי את ידי וסימנתי להם לעמוד מאחורי. מנסה לגונן עליהם כמו אמא לביאה, כמו אמא יהודייה.
כל שנותי שגידלתי אותם במסירות נפש על התורה הקדושה, עברו לנגד עיני. כל השנים שבהם מסרתי את נשמתי ללמדם שישמרו על עצמם מפגעי הרחוב, עברו למולי. כל הלילות שבהם דאגתי שעששית הנר תמשיך לדלוק בביתנו הדל בכדי שיוכלו ללמוד תורה הבליחו בדמיוני, מסרבות לגווע. מסרבות להאמין. שאולי הגיע הסוף.
"יהודייה", האיץ בי המלך, "אין לי יותר מידי זמן". הרמתי ראשי לשמים שנצבעו בצבע תכלת. לא הצלחתי להבין איך תחת שמיים יפים כל כך, יש הרבה רוע שמתנקז לנקודה אחת. נקודה שבה אני וכל יוצאי חלצי עומדים להיעקד.
ידעתי שאין כבר דרך חזרה. בני החלו להביט בי בחוסר אונים, מצפים לשמוע את קולי. "לא אני, ולא בני נשתחווה", העזתי פנים כנגדו, "הנח לנו להמשיך בדרכנו", מסביב החלו להתאסף מעט מן האנשים ששהו בכיכר, מביטים בנו ברחמים, יודעים שהחרב כבר יצאה מנדנה.
"את יודעת מה העונש שצפוי לך? חיוכו התרחב "ולבנייך?" בידו האחת סימן לעוזרו לגשת אליו, ובידו השניה מסמן לו לקחת ממני את בני הבכור, בני מחמדי.
עוד לפני שהספקתי למחות בידו, כבר יכולתי לשמוע אותו מצווה "אם חפץ בחיים אתה, השתחווה לפסל שלפניך"! רציתי לרוץ אל בני, לחבק אותו, לומר לא שלא יפחד. לומר לו שאמא פה, "לעולם לא אעשה זאת," שמעתיו עונה באומץ "אנוכי ה' אלוקיך" כתוב בתורה, לא אבגוד בדת האלוקים, גם אם תקח את חיי".
חיבקתי את ששת בני שהסתופפו תחת ידי. לא רציתי שיחזו במותו של אחיהם הגדול. האח שהיה להם למופת ודוגמא. האח שתמיד דאג לספר להם סיפורים של צדיקים לפני השינה. האח שכולו סמל ומופת למסירות נפש של ממש בלימוד התורה.
לפני שהספקתי להרים את עיני, בני השני נקרע ממני, צורח במלוא גרונו "גם אני לא אשתחווה", ראיתי את דמעותיו עושות את דרכן אל הלחי " כתוב בתורה הקדושה, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", ידו המיומנת של החייל התרוממה באחת, ללא רחמים, שולחת את בני לעולם של אמת, לחזות בנועם השם יתברך.
"אולי את רוצה לשוחח עם ילדייך?" המלך צחק ברשעות, "הביאו לי את הבן השלישי", לא היה צורך לבקש מהעוזרים להביא לו את בני המתוק, שתמיד כיניתי אותו "מלאכי", הוא פסע לשם לבד. מוכן למות על קידוש השם ובלבד שלא להשתחוות לעבודה זרה.
פניו של המלך החלו להתכווץ, הוא לא הצליח להאמין כיצד ילדים רכים בשנים מוכנים בקלות כל כך רבה לקפח את חייהם. איך הם מוכנים לוותר על חיים שלמים ובלבד שלא לעשות פעולה אחת קטנה. פעולה שדורשת מהם רק להתכופף מול פסל מטופש.
נבצר היה מהבנתו איך ייתכן שאנחנו היהודים, נעשה הכל למען אבינו שבשמיים, נעשה הכל למען האמונה שבוערת בנו בתוך הגנים. איך ייתכן שכל כך קטנים ודלים אנו ובכל זאת אנו בוחרים בכל יום מחדש להיעקד על המזבח של היהדות. על מזבח האמונה.
איך ייתכן שאמא אחת קטנה רועדת כולה, לא מנסה אפילו לבקש, אפילו לרמוז לילדים שמוטב החיים מן המוות. איך זה ייתכן שהיא מוכנה להקריב את פירות רחמה המדמם והפצוע רק מפני שבתורה הקדושה כתוב "שמע ישראל השם אלוקינו, השם אחדדדד", המלך לא הבין את זה, והוא גם לא יצליח להבין לעולם, בשביל זה צריך להיוולד יהודי. יהודי כשר וטהור.
"נשאר לך רק בן אחד!" הזדעזע המלך, והחל להתקרב לעברנו. ידו של בני שלא מזמן מלאו לו חמש שנים, תפסה את ידי בחוזקה, זיעה קרה הרטיבה את שתינו, "בני הקטן",לחש לו המלך, כל האחים שלך מוטלים מתים על הרצפה, תחוס על חייך וחיי אימך" קולו היה מתחנן, "אני אשליך את הטבעה הזאת שעל ידי על הארץ, בסמוך לפסל, ואתה רק תרים אותה".
התסכול של המלך ניכר בפניו, לרגע היה נדמה לי שמלאכים לבנים הופיעו לצידו של בני, מסייעים לו בהחלטה, שהיתה ברורה לי כאור השמש. "כתוב בתורתנו הקדושה" קולו המתוק מדבש של בני הקטן בקע מגרונו, קול שבימים אחרים הנעים לי בזמירות שבת סביב שולחן ונרות. קול שהתפלל אל הקדוש ברוך הוא ובקע את הרקיעים עבור עם ישראל, "השם ימלוך לעולם ועד, אוי לך המלך, אם כבוד עצמך חשוב בעיניך כל כך, כבודו של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה".
המלך השפיל את מבטו, ברגע של תובנה הוא ידע שאולי הוא נקרא מלך, אבל הוא רק מלך של בשר ודם. הוא רק מלך שמחר ייטמן באדמה. "חכה רגע" קראתי לעברו, "אנא הנח לי לנשק את בני" דמעותי פרצו מכל עבר.
פניו הרכות והתמימות כל כך של בני נחו בתוך ידי, מסרבות להיפרד, "אל תדאגי אמא" הצטמררתי כולי, "אני עושה בדיוק את מה שהאחים שלי עשו, אני עושה בדיוק את מה שאת חינכת אותי בכל יום ויום, בכל רגע ורגע שעמדת על המשמר", זעקות השבר שיצאו מגרוני איימו להוציא את הטבע משלוותו.
"את זוכרת אמא, איך סיפרת לי על אברהם אבינו, שהשכים בבוקר בבוקר, בכדי לעקוד את בנו יצחק, את זוכרת אמא?" לא יכולתי להפסיק לצרוח למעט רחמים "אני יצאתי ממנו, אני יצאתי מאברהם, הוא טבע את זה בתוכי, בדמי, בדם של האחים שלי. בדם אחי ואחיותי שבכל הדורות, הוא טבע בנו את העקידה" ידו נשלחה ללטף את פני.
"יהודי נולדתי ויהודי אמות. ולעולם, אבל לעולם לא אשכח, שלימדת אותי תמיד לפני השינה שנשבענו לקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירים אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין הוא מעביר אותנו באומה אחרת."
חיבקתי אותו כפי שלא חיבקתי מעולם, מועכת לתוכי את גופו הצנום. מריחה את ריח הכביסה שאתמול הוא עוד עזר לי לקפל, נושקת לכפות ידיו הרטובות מזיעה קרה, מבינה אולי מה הגודל של הילד שלי, מה הגדול העצום של הנשמה היהודית, מה הגודל של ההקרבה שילד בן חמש מוכן להקריב למען האמת. האמת האחת והיחידה שהיא נר לרגלנו.
"בני, אהובי, בקשה לי אליך, בקשה אחרונה, ואתה חייב להבטיח לי שתקיימה", אחזתיו בחזקה ממאמנת להיפרד, "כשאתה מגיע לשערי השמים, לך אצל אברהם אביך," בני הביט בי בפליאה, "ותאמר לו : 'כך אמרה אמי, אל תזוח דעתך עליך, אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה נסיון, ואני מעשה",
קול הרוח המנשבת באזני התערבב עם להב הסכין שננעצה בבטנו הרכה של בני, בבטנו של האור שלי, בבטנו של הלפיד שהחזיק אותי בחיים. הלפיד הבוער הזה שנקרא חיים איבד מטעמו ונותרו בי רק זכרונות שקורעים את נשמתי לפיסות קטנות קטנות של כליון. פיסות של השלמה עם גורל, פיסות של השלמה עם גזרה עליונה ונשגבת ממני.
ידעתי שלא אוכל להמשיך. לא אוכל להמשיך לצעוד בשביל המפותל כל כך של החיים ללא שבעת המאורות שליוו אותי בכל נשימה ונשימה. רצתי בכל כוחי לעבר ביתי שהחשיך מצער השכינה, עליתי בשארית כוחותי בגרם המדרגות שמוביל לעליית הגג, לשבריר של שניה היה נדמה לי כי שמעתי את ילדי משחקים ביניהם, יכולתי להרגיש את האהבה העצומה אליהם, את השמחה שמלווה את הידיעה המנחמת כל כך שעוד מעט, ממש עוד מעט ואהיה לצידם, עוד מעט ואשוב לחבק אותם, אבל הפעם הזאת זה יהיה גם לנצח.
הטור נכתב מדמיונה של הכותבת בלבד, לגאולה מהרה ברחמים.
