עד שאצליח

בס"ד

דווקא כשהייתי בטוחה שהצלחתי. שעשיתי את זה. שעליתי לפסגה, מגיעה האכזבה. מגיעה הצביטה שמבשרת לי שעדיין לא. שעדיין לא הזמן להניח את כלי המלחמה בצד.

בדיוק ברגע שהרגשתי שמחה בלב על עוד רגש קטן שהצלחתי לבלום. על עוד מילה שהצלחתי להשתיק שם בפנים. מגיעה התוכחה ואיתה כאב דק שדואג שארגיש את הנוכחות שלו בבטן הרכה, ויזכיר לי כמה שזה קשה.

יזכיר לי שהכי קשה לי איתי. עם עצמי. עם זה שאני נופלת כל פעם מחדש לאותו המקום של גאווה. לאותו מקום של חוסר אמונה. לאותו מקום שבו אני שוכחת את השליחות ולא רואה אותה לנגדי תמיד.

אני תוהה מתי יגיע הרגע שבאמת אצליח לחזור בתשובה. שבאמת אצליח לא להיכנע לעייפות, לא להיכנע להרגלים שחצובים עמוק בתוכי. מתי יגיע הרגע שאתן לקדוש ברוך הוא עבודה מדוייקת. עבודה מושלמת.

כל בוקר אני מתעוררת בהחלטה נחושה שהפעם לא אעגל פינות. שהפעם אתן מאבק רציני ליצר הרע שבועט בתוכי. הפעם לא אשבר בגלל שמשהו אחר מטריד אותי.

הייתי רוצה לעשות את הדברים נכון. לעשות אותם כמו שאבא שבשמיים רוצה ולא כמו שאני והאגו שלי רוצים. הייתי רוצה להיות ראויה לכל הטוב שהוא שולח אלי. הייתי רוצה להחזיר לו ואפילו במעט על כל האמון שהוא נותן בי.

אין משהו מקומם יותר מאשר לגלות שעוד פעם לא הצלחתי לברך כמו שצריך. שעוד פעם לא נזהרתי בלשון הרע, שעוד פעם לא הייתי סבלנית להללי הקטנה. שעוד פעם פישלתי. שעוד פעם נפלתי.

אין לכם מושג כמה אני רוצה להתפלל. כמה אני רוצה לצעוק לשם. להרגיש את הקירבה שלו. לבקש אותו. לבקש הפסקה מכל הנסיעה הארוכה והמהירה הזאת על הכביש הכי מהיר בעולם. הכביש הזה שנקרא החיים, ולפנות זמן לנשמה שמתחוללת בתוכי.

אני לא מצליחה לרוץ בקצב שאני רוצה. לעשות את כל מה שאני רוצה. לקרוא חזק כל כך עד שהוא ישמע. אני לא מצליחה לתת את כולי. וכל פעם מחדש המציאות טופחת על פני ומביאה אותי להבנה שעדיין לא התחלתי. שאני רק בפתח של האוהל.

אבל עם כל התסכול שמלווה אותי, אני מזכירה לעצמי שלא עשיתי את כל הדרך הזאת בכדי להיכנע, לא עשיתי את כל הדרך בכדי להרים ידיים. אני חייבת לקחת את אי שביעות הרצון ממצבי הרוחני, למקום של צמיחה. ללחימה. להבנה שכל נפילה שמגיעה בקצה של היום אמורה להוציא ממני את המיטב. להוציא ממני את התקווה לניסיון חדש. להזדמנות חוזרת.

אני חייבת לקחת את האמת הזאת ליציאה חדשה לדרך. להמשיך עד הנשימה האחרונה להשיג אותו. להשיג את האלוקות. להשיג את הדבקות. אני חייבת לנסות עוד פעם ועוד פעם עד שבס"ד, אצליח.

לקראת גאולה

בס"ד

כולם מדברים על זה שהמשיח קרוב. ממש קרוב. יש משהו באוויר שמרגיש כמו משהו אחר. משהו שקורה בעולם. ואין לאף אחד הסבר מה באמת קורה פה.

אלפי שנים מדברים על המשיח ועל הגאולה הקרובה אבל כשצירי הלידה הולכים ומתקרבים מגיע איתם גם הפחד מהלא נודע. הפחד מהאי וודאות. הפחד מהערפל שנמצא בכדור הארץ.

חוץ מהפחד מהאזעקות ומנגיף הקורונה ל"ע, יש עוד פחד אחד שצריך לתת עליו את הדעת. יש עוד פחד אחד שצריך לתת לו תשומת לב מיוחדת. פחד על היהודי היחיד. על היהודי שלא רואה ולא שומע.

אני מפחדת לחשוב מה יקרה אם המשיח יבוא ויהיה יהודי אחד שנמצא בקצה השני של כדור הארץ שלא ירצה לחזור בתשובה. שלא ירצה להיות חלק מאלו שיקבלו את פניו.

קשה לי לדמיין מה יקרה אם יהיה יהודי אחד או יהודייה אחת שלא יסכימו לקבל על עצמם עול מלכות שמים, ויפספסו את ההיכרות עם מי שאמר והיה העולם.

לא מסתדר לי אם יהיה יהודי אחד שיסרב להרגיש את הנועם של השבת ויוותר על הליווי של המלאכים כשהוא יחזור מבית הכנסת.

בלתי נתפס בעיני אם תהיה יהודייה אחת שלא תספיק להתכסות וללבוש את בגדי המלכות. שהיא לא תהיה שייכת למחנה הזה ששומר על הקדושה.

לא ברור איך יכול להיות שיהיה יהודי אחד שלא ידע אהבת השם מהי. אהבה בין נברא לבורא. אהבה שלא מקלקלת את השורה. אהבה שיש בה מסירות של נפש, וחוסר התפשרות גם על הפרטים הקטנים ביותר.

כואב הלב לחשוב שישנה אפשרות שיהודי אחד יחמיץ את השמחה שיש ביראה הטהורה. את ההשקעה . את התחושה שהצלחת לשמח את אבא שבשמיים.

נשגב מבינתי שיכולה להיות אפשרות שיהודי אחד לא יעבוד על המידות שלו ויצליח מידי פעם להרגיש את השפלות, להרגיש את ההכנעה ואת הענווה שמגיעה מיד אחריה.

מפחידה אותי האפשרות שיהיה אפילו אחד שישאר מאחור ולא ידע נגיעות של רחמים. נגיעות של קירבה שמגיעות אחרי עמל של שנים. אחרי קריאה ממעמקים.

מה שצריך להדיר שינה מעינינו זה על אחינו שהלכו לאיבוד בתוך כל החומר ובתוך הבלבול ששוטף את העולם. בתוך כל הכאוס שמתרחש סביבנו. בתוך ההבל והריק.

חייבים לפחד על אלו שאטמו את הלב ולא רוצים לשמוע. על אלו שלא יודעים את הדרך הביתה. על אלו שבורחים מהאמת ומהכתף של אבא.

צריך להתפלל על כל יהודי מבלי להנחם. לא לקבל תשובה שלילית, גם אם היא כרוכה בסוג של מלחמה. אסור לנו למנוע את קולנו מבכי ואת עינינו מדמעה. אסור לנו להפסיק ולבקש על כל נשמה ונשמה.

יום אחד

 בס"ד

כמה קשה לתפוס בשכל אנושי שיום אחד זה יגמר. יום אחד אצטרך להמשיך הלאה. אצטרך ללכת למקום אחר. למקום שטיפות הגשם כבר לא ירטיבו את הרחוב. 

יום אחד יהיה מי שילחש לי באוזן שהגיע הזמן להשאיר את הכל. הגיע הזמן לעזוב את מה שאני אוחזת בשתי הידיים. להניח מאחורי את אוסף ההתלבטויות שצעדו איתי לאורך הדרך. להניח מאחורי את הכאבים שהיו שם תמיד והזכירו לי שהשגרה זה דבר מבורך.

להשאיר מאחורי את העננים שמתפזרים והאביב שמתעכב לו השנה. להשאיר את הפחד האמיתי שלא הצלחתי להבין אף פעם את הדבקות שלו בי, ואת השאלות שהגיעו בעקבותיו.

כמה קשה לעכל את העובדה שיום אחד אתה סוגר דלת אחת ופותח אחרת. ורק המחשבה על זה מטלטלת ומשליכה לעברך תחושה של סוף. סוף של חיים. זהו, הגעת לקצה.  

ניסיתי להשתעשע במחשבה מה מרגישים. מה מרגיש אדם שבזה הרגע חוצה את הקווים ועובר דרך הקירות. עובר את מחסום הפרידה ועובר לגור בארץ שהרוח נושבת שם ללא הפסקה.

במעט הזמן שיצא לי להכיר את עצמי, בטוחני שתלווה אותי תחושה של פספוס. תחושה של החמצה. החמצה על עוד דבר אחד קטן שלא הצלחתי לעשות. על עוד משהו אחד קטן שלא הספקתי לומר.

החמצה על עוד חיבוק אחד קטן שלא נתתי, ועל עוד רגע אחד של סבלנות שלא הקדשתי. החמצה על שבחרתי במה שנוח, במה שמתיישר עם מה שדומה לי. ורק לי.

החמצה אחת ענקית שלא שמעתי את הנשמה שקוראת בשמי. שומעת את מה שהיא אומרת. את מה שהיא מבקשת ממני לבחור. את מה שהיא מבקשת ממני לשיר בקולי קולות.

החמצה על שלא הקדשתי מספיק זמן, ולא נתתי יותר ממה שצריך. החמצה על רגעים שהלכו להם לאיבוד מבלי לשים לב לכל מה שמתקיים סביבי. לכל מה שקיים עבורי.

החמצה על כך שהחיים עברו להם לידי, מבלי שעשיתי את הבחירות הנכונות. מבלי שהיה לי זמן לבכות את הטעויות.

קשה לעזוב בתחושה שלא באמת עשיתי את הכל. שוויתרתי לעצמי. שהרמתי ידיים ברגעים הכי מאתגרים. שהפסדתי מראש במלחמה על החיים.

לא הייתי רוצה לסגור את הדלת מאחורי בידיעה שהשארתי חלל פנוי. שהשארתי בעולם הזה עוד צעקה שלא זכיתי להוציא מהלב. עוד הרהור של תשובה.

לא הייתי רוצה להמשיך הלאה בידיעה שעדיין לא ניקיתי את הלב. שיש בתוכו עוד לחלוחית של קנאה, של חוסר התפשרות, של הקפדה. כשעדיין יש בו נגיעות של גאווה.

כמה קשה לתפוס בשכל אנושי שיום אחד הכל יגמר. יום אחד אצטרך להמשיך הלאה. אצטרך ללכת למקום אחר. למקום שטיפות הגשם כבר לא ירטיבו את הרחוב. 

אני זוכרת רגע אחד....

בס"ד

אני זוכרת רגע אחד שבו כל השאלות ששאלתי, התחברו להן. שעל כל שאלה ושאלה קיבלתי את התשובה. קיבלתי את המענה למה שהציק לי בבטן. למה שהניע את הנשמה.  

אני זוכרת רגע אחד שבו לכל הפחדים שפחדתי, נפתחה דלת. שלכל מה שגרם לי להישאר מתחת לשמיכה ולא לראות את מה שמעבר, נפתח מקום של אהבה.

אני זוכרת רגע אחד שעל כל הפצעים שנפצעתי שמו לי תחבושת. שכל פעם שחיפשתי את המקור של הכאב לדעת מאיפה זה מדמם, הרגשתי יד מרגיעה.

אני זוכרת רגע אחד שכל התירוצים שתירצתי קראו לי לעצור. שכל פעם שחיפשתי לתת לגיטמציה לדבר הלא הגיוני הזה שנקרא אני, היה מישהו שהסביר לי שזה לא הכיוון הנכון.

אני זוכרת רגע אחד שכל התסכולים שנרדמו איתי כל לילה הזמינו אותי להתעורר. הזמינו אותי לקבל מהם קורטוב של השכלה. לטעת בי מעט הבנה.

אני זוכרת רגע אחד שכל החלומות סיפרו לי שהם רק חלומות עם חיי מדף קצרים, והתפקיד שלהם מסתיים בבוקר. איפה שהשמש מתחילה להאיר.

אני זוכרת רגע אחד שבו כל השקרים שסיפרתי לעצמי הביטו לי בלבן של העיניים וביקשו ממני לפרום את החוטים העדינים שמהם הם עשויים. להתחיל לקחת אחריות על זה שהם בכלל קיימים.

אני זוכרת רגע אחד שבו הנחתי את מקל הנדודים והפעם לתמיד, את המקל הזה שליווה אותי בשדות של זרים. והצביע על כך שהימים של ילדותי הולכים ונגמרים.

אני זוכרת רגע אחד מופלא. רגע אחד של חסד שקוראים לו "לחזור בתשובה". שבו כל החלקים של הפאזל הזה מרכיבים ממני חיים. מרכיבים אותי מחדש.

אני זוכרת רגע אחד שלא ידעתי בכלל איך עומדים על הרגליים ואיך קוראים את הסימנים. ומי מבטיח לי שבסופה של המציאות העייפה אמצא את דלת הכניסה.

אני זוכרת רגע אחד שבו החלטתי שאני יותר לא מתפשרת. שאין מצב שאני מוותרת. שזה לא חשוב מי הולך לפני ומי נמצא בצדדים. אני חוזרת אל מעיין החיים.

אני זוכרת רגע אחד שעזבתי והשארתי מאחור את כל מה שמוכר ואת כל מה שמקובל בעיני כולם. וביקשתי לחזור בתשובה. בקשתי לחזור לנקודת ההתחלה.

אני זוכרת רגע אחד שבו הבנתי שלחודש אלול יש זרעים משלו. שיש לו זרעים שנובטים ומפוזרים בתוכי כל השנה. זרעים שמזכירים את הנועם האמיתי שנמצא ביראה.  

אלול מזכיר לי רגעים מיוחדים של התעוררות ושל נשמה, ואיך זה מרגיש כל יום לחזור אליו בתשובה. אלול קורא לי להמשיך בכל הכח את הדרך, עד שאכנס ברחמים לשער של המלך.

ללכת אחריו

בס"ד

יש בתוכי תפילה שאני נושאת בתוך הלב. בתוך אחד מהחדרים היותר פנימיים של הלב.  אותו לב שידע הרבה כאב, ולא תמיד ידע מנוח. אותו לב שקורא לשם ולא מפסיק לבקש.

אותו לב שמבקש את הצעדים, מבקש את ההליכה החד משמעית. את ההליכה שהלכו בה אבותינו במדבר, את ההליכה בארץ לא זרועה. את ההליכה אחרי מלכו של עולם.

בספר מלכים מסופר שאליהו הנביא מכנס את ישראל ואת נביאי הבעל, "ויגש אליהם אל כל העם ויאמר עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים, אם השם האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו...". אליהו הנביא מסביר לעם נקודה אחת פשוטה. אמת אחת צרופה שחייבת להיות נר לרגלינו.

מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא לא יכול לפסוח על חלק מהמצוות. לא יכול לפסוח על האורך המותר של החצאית ועל כיסוי הראש הנכון. מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא לא יכול לפסוח על שמירת הלשון, ועל מידת הכעס. מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא באש ובמים זה מחייב אותו לצעוד בשביל שיש לו שוליים ברורים מאד.

ללכת אחרי מלכו של עולם, הווה אומר גם בדברים הקטנים ביותר. כשאתה לבד. כשאף אחד לא רואה אותך. איפה שהרצון האמיתי שלך נמצא. אם הוא נמצא בהבל וריק או שהוא נמצא בצעקה לשם יתברך.

מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא חייב להבין שנדרשת ממנו מסירות נפש על קיום המצוות. נדרשת ממנו הקרבה. הוא נדרש לצאת למלחמה ולא לפסוח על שני הסעיפים. להילחם בכל ההתנגדות שקיימת סביבו, עיקשת ככל שתהיה. להילחם ולאטום את כל הפתחים הקטנים שמשאירים ליצר הרע אפשרות להיכנס.

אם אני רוצה ללכת, אם אני רוצה לצעוד בשביל שמוביל אותי בית א-ל, עלי לנקוט משנה זהירות ולהביט בכל אבן שאני נתקלת בה. לשים לב לכל עיקול או משוכה כלשהי, צריך לבדוק איפה אני נותן את הפתח הקטן הזה, איפה אני מתיר את הקשר, איפה אני פוסח על סעיף אחד מדרכו של מלך מלכי המלכים.

אני חייבת לשים לב איפה אני מתפשרת. איפה אני לא מקיימת את ההלכה. איפה אני מעגלת פינות, ואיך זה שכל ההבטחות שהבטחתי רק לאחרונה נמוגו ונעלמו להם.

בכל יום ובכל דקה מהחיים שלנו כיהודים עלינו להביט סביב ולראות שם את העקבות של הרגליים. את הפסיעות הללו במדבר, את ההליכה בארץ של שממה.

ללכת אחריו זאת עבודה שנועדה למנוע ממני את החורבן הבא. את הפתח הבא. את פתיחת הדלת לחיים של ריחוק מאבא. חיים של ריחוק מהבית. ריחוק מהנשמה הטהורה שלי. חיים שבהם אתה הולך לאיבוד, וכל זה רק בגלל שפסחת. רק בגלל שוויתרת לעצמך.

אמא שלי

בס"ד

ירדתי בצעדים מהירים לרכב. פילסתי את דרכי בכביש, שהיה פקוק משום מה. ידעתי שאני חייבת לתת את כולי. לא בכל יום אני חוזרת למקום שגדלתי בו, בכדי למסור שיעור תורה. לא בכל יום מזדמן לי להישיר מבט אל העבר, אני מישירה מבט אל העבר ורואה אותו בתוך הנשים שיושבות בקהל.

כולן כבר היו בתוך בית הכנסת, ממתינות שאגיע, מקבלות אותי בהרבה חום וסקרנות. רוצות לדעת איפה היתה הנקודה שבה הכל התחיל, מה היה הגורם שבגללו חציתי את הקווים לצד השני של המגרש, איך זה שלא היו סימנים מקדימים. איך קרה שרונית השתגעה ככה לפתע.

השם פתח את שפתי והמילים יצאו בלי הפסק. היתה בתוכי אהבה עצומה, ורציתי לחלוק אותה עם כולן, לגעת להן בתוך הלב, להראות להן שאפשר אחרת. לומר להן שלא יפחדו להקשיב לנשמה, ויחד איתה לחצות את הקווים. לתת להן מספיק דלק להמשך הדרך המופלאה לבית א-ל.

תוך כדי השיעור, כשאני מתעכבת מידי פעם על קטעים מהסיפור האישי שלי, ראיתי אותה נכנסת. ראיתי את הפצע הפתוח שלי, מרימה לעברי יד לשלום, ומתיישבת בסוף האולם הקטן, כאחת השומעות.

די הרבה זמן ביקשתי ממנה להגיע לשיעור תורה. להראות לה שאולי כל ההתנגדות שלה לתהליך הזה שנקרא 'תשובה' היא בעצם לשווא. כמה פעמים ניסיתי לשכנע אותה להגיע רק לכמה דקות, אך תמיד נתקלתי בתשובה לאקונית שמסכמת את העניין ב"אני כבר יודעת את הכל".

אמא שלי היתה הבטן הרכה. כל פעם שרק הזכרתי משהו רלוונטי ליהדות, נתקלתי בסירוב מבחינתה. היא לא רצתה להיכנס לדיון בנושא.

כל צעד שפסעתי לכיוון הקדושה גרר מבחינתה תגובות שהכאיבו לי כל כך, גרמו לי להרגיש שאני מאכזבת אותה, שלא לשם כך היא גידלה אותי, שבעצם יש כאן כשלון חינוכי צורב.

  

אחרי שנים של חיכוכים ושתיקות רועמות, נגמר לי הכוח לרצות. התמסמס לו הרצון להוכיח שאולי יש לי מטפחת על הראש, אבל אני עדיין אותה רונית, עדיין אותה ילדה שרוצה שאמא תשמח בה.

כמה שאנסה ליפות את האמת, ולהציג אותה באור חיובי ובונה, הלב שלי בכה. הלב שלי התכווץ. הלב שלי סירב לקבל ניחומים. הדמעות התנקזו למקום שרק לבורא עולם היתה את הרשות להיכנס.

לזמן היתה דינמיקה משלו, וכדרכו של עולם, למדתי לחיות עם הדברים, לחיות עם השינויים. הכח שהשם טבע בתוכנו נותן לנו להתרגל, מלמד אותנו לחיות עם פצעים שנפערו ונשארו פתוחים.

למדתי שאפשר וצריך להמשיך לחיות. אפשר להמשיך ללכת קדימה, ואפילו עם ראש מורם, גם אם זה אומר שמידי פעם אני נזכרת בקיומו של הפצע, בקיומה של אכזבה שנגרמה מבחירה מודעת שעשיתי, בחירה שעשיתי ואיתה אלך באש ובמים, יהיה המחיר אשר יהיה.

ועכשיו היא כאן, עומדת למולי. שנים של תשובה עומדות למבחן מול האשה שאני הכי אוהבת בעולם. מול אמא שלי. שעד היום אני מתגעגעת לשים עליה את הראש ולשמוע ממנה שהכל יהיה בסדר.

אני רואה אותה מתבוננת לעברי, מנסה לקרוא את שפת הגוף שלה. מנסה לדלות ממנה בדל של הרגשה, לחוש את מה שעובר עליה כשהיא שומעת את הדברים. מנסה לנחש מה היא חושבת, מנסה לנחש אם היא עדיין מאוכזבת.

רציתי לצעוק לעברה שתבחין בסערה שבלב. שתראה מה קורה בתוכו, רציתי שתדע שעשיתי דרך ארוכה ומייגעת בעולמו של השם יתברך, ולא היה לי קל. לא תמיד היה לי את הכוח להמשיך לבד.

רציתי לבכות לה, שתדע שאחרי שגיליתי את האמת הזאת שנבטה בתוכי, נלקחה ממני זכות הבחירה. לא היתה לי אפשרות אחרת מלבד לחיות בקדושה. מלבד להיות במקום שבעצם קשה לה להשלים איתו.

רציתי לחבק אותה חזק-חזק, ולומר לה ש... אני רק רוצה שתהיה גאה בי. שתשמח בי, גם אם יש לי חצאית ארוכה, ושרוולים שלא נגמרים. עדיין, אני רוצה אותה גאה. גאה בי. שמחה במה שאני.

  

אף אחת לשמחתי לא הבחינה בתחושות שבערו בפנים. אף אחת לא ראתה את התחבושת שמכסה על פצע. מכסה על צריבה.

השיעור נגמר. ומבלי משים החל להיווצר מולי תור ארוך לברכות ומילה טובה, תור של שאלות. תור של אנחת רווחה.

חיפשתי אותה בעיניים שלי. רציתי את אמא. "רוניתי", שמעתי אותה קוראת בשמי, "רוניתי, אני צריכה ללכת". העיניים שלה אמרו לי הכל. אמרו לי את מה שרציתי לשמוע.

"ברכי אותי, אמא", הרגשתי את כפות ידיה שתמיד היו חמות, מונחות על ראשי. "את מבורכת ילדתי, את ילדה מבורכת, ומה שתעשי, בכל דרך שתבחרי, תצליחי".

חיבקתי אותה בכל הכוח. ידעתי שקיבלתי את האישור שייחלתי לו לפני שנים. ידעתי שכל הביקורת שנמתחה לעברי לא עמדה במבחן המציאות. כל הקיתונות שנשפכו לעברי על כך שהשתגעתי וחזרתי בתשובה, לא עמדו מול דברי התורה שנאמרו באותו השיעור.

הברכה הזאת הבהירה לי שהיא השלימה עם מה שיצא ממני. אמא שלי קיבלה אותי סוף סוף כמו שאני. דוסית מן המניין. דוסית שעבה לגור ברחוב המשתגעים פינת רבי עקיבא.

ניסיתי לחשוב למה בכל פעם מחדש היה לי חשוב לקבל אישור ממנה. לקבל אישור מהסביבה. לקבל הסכמה כלשהי שזה בסדר, ואפילו רצוי, לחזור בתשובה. כמה קל להישבר כשאתה לבד, כשאתה שוחה נגד הזרם. שוחה ושוחה בלי טיפת אוויר.

כמה קל להתרסק כשאתה מטפס על הר שאין לו סוף, מטפס בכל הכוח, נלחם ברוחות פרצים שנושבות מכל עבר ומנסות להפיל אותך.

רק ידו המנחמת של שוכן מרומים מבהירה לך שבעצם, הוא יצא יחד איתך לדרך, לשמור אותך מאותם רוחות וזרמים, לסמוך אותך בזמן הכשרתך כמטפס הרים, לתמוך בך ובכל אלה שבחרו בו, ואליו שבים.

על צמיחה וט"ו בשבט

בס"ד

גינה. צמחים. פרחים. זה אחד מהדברים שאני הכי אוהבת לעשות. זה כמו לפתוח שער. להציץ לעולם אחר. שקט יותר. עולם של צבעים וריחות. הבריאה בשלמותה.

אפשר ללמוד על גדלותו של הבורא רק מלהביט על הצמיחה. ללמוד על הנס הזה שנמצא כמעט בכל מקום. נס שהתרגלנו אליו עד ששכחנו כמה שהוא מפליא.

בכל פעם שמתגנבת לתוכי קצת גאווה על ההשקעה המרובה וההצלחה שבאה בעקבותיה אני מחייכת ביני לבין עצמי שבעצם לא עשיתי כלום. כל הטבע המתפרץ הזה שייך לשם יתברך. ואני הקטנה רק נהנית ממנו מתקיים לצידי.

הגינה שלי די מעורבת. חלקה מורכבת מתבלינים של פיצה ומעשבים שאני שמה במרק, וחלקה מורכבת מבצל ירוק שתמיד מקשט את הסלט של שבת. גינה מלאה בניגודים. מחלקים שונים,  שלמדו איך לצמוח ביחד.

גינה שכולה השתקפות. השתקפות של חיים. השתקפות של תבלינים שמעורבבים בתוכי ומזכירים לי שגם אני צריכה ללמוד איך להיות מאוזנת. איך לשמור על המינון הנכון בין החמוץ לפיקנטי. בין המר למתוק.

אחרי שאני גוזמת עלים יבשים וענפים שנשרו, אני מגלה את מה שמשותף בינינו. מגלה את האמת שמסתתרת לה בשורשים. מגלה את הפחדים שנחבאים להם שם בתוך האדמה.

גם אצלי לקח זמן להבין שישנו צורך תמידי בניכוש עשבים שמגיעים מיד אחרי הגשם. לנכש אותם  לפני שיישארו לנצח. לנכש למרות המחיר הכואב.

ט"ו בשבט עבורי זה לא רק פירות יבשים. ט"ו בשבט זה תזכורת. תזכורת להתבונן בטבע. לראות את העקשנות שלו להמשיך ולצמוח. להמשיך ולשרוד גם אם הרוח קרה והאדמה היא בוצית. הפריחה חייבת להמשיך את שליחותה.

חג האילנות מאפשר לנו הצצה נפלאה לכח הרצון הטמון בתוכנו. נותן לנו הבנה שגם אנחנו חייבים להמשיך הלאה. שאין לנו את הפינוק הזה להרים ידיים, להיחלש. אין לנו אפשרות להפסיק ככה פתאום רק כי לא מסתדר לנו.

להיות צמח בעולמו של הקדוש ברוך הוא, מחייב אותי לבחור. לבחור אם להוציא את עלי הכותרת, למרות כל הקוצים שיש סביב, או לבחור להיות עלה נידף ברוח. הכל תלוי בנקודת הבחירה שלי. והיא רק שלי.

ט"ו בשבט זה תזכורת שהעבודה שלנו כיהודים זה בעיקר לבחור. לבחור בין הטוב והמוטב. לבחור בין הקודש והחול. לבחור בין התכלית לחיים של חושך. לבחור בצמיחה תמידית. לבחור אם להמשיך להאיר.

אסור לנו להיכנע לרגשות של ויתור. של ייאוש. אסור לנו להפסיק באמצע לטפל בגינה. לטפל בנשמה. אסור לנו להפסיק לייצר את הדשן הטבעי שנמצא בתוכנו ולידנו. אסור לנו להפסיק ולהיות פרחים. אסור לנו כיהודים להתרחק מעץ החיים.