אמא שלי

בס"ד

ירדתי בצעדים מהירים לרכב. פילסתי את דרכי בכביש, שהיה פקוק משום מה. ידעתי שאני חייבת לתת את כולי. לא בכל יום אני חוזרת למקום שגדלתי בו, בכדי למסור שיעור תורה. לא בכל יום מזדמן לי להישיר מבט אל העבר, אני מישירה מבט אל העבר ורואה אותו בתוך הנשים שיושבות בקהל.

כולן כבר היו בתוך בית הכנסת, ממתינות שאגיע, מקבלות אותי בהרבה חום וסקרנות. רוצות לדעת איפה היתה הנקודה שבה הכל התחיל, מה היה הגורם שבגללו חציתי את הקווים לצד השני של המגרש, איך זה שלא היו סימנים מקדימים. איך קרה שרונית השתגעה ככה לפתע.

השם פתח את שפתי והמילים יצאו בלי הפסק. היתה בתוכי אהבה עצומה, ורציתי לחלוק אותה עם כולן, לגעת להן בתוך הלב, להראות להן שאפשר אחרת. לומר להן שלא יפחדו להקשיב לנשמה, ויחד איתה לחצות את הקווים. לתת להן מספיק דלק להמשך הדרך המופלאה לבית א-ל.

תוך כדי השיעור, כשאני מתעכבת מידי פעם על קטעים מהסיפור האישי שלי, ראיתי אותה נכנסת. ראיתי את הפצע הפתוח שלי, מרימה לעברי יד לשלום, ומתיישבת בסוף האולם הקטן, כאחת השומעות.

די הרבה זמן ביקשתי ממנה להגיע לשיעור תורה. להראות לה שאולי כל ההתנגדות שלה לתהליך הזה שנקרא 'תשובה' היא בעצם לשווא. כמה פעמים ניסיתי לשכנע אותה להגיע רק לכמה דקות, אך תמיד נתקלתי בתשובה לאקונית שמסכמת את העניין ב"אני כבר יודעת את הכל".

אמא שלי היתה הבטן הרכה. כל פעם שרק הזכרתי משהו רלוונטי ליהדות, נתקלתי בסירוב מבחינתה. היא לא רצתה להיכנס לדיון בנושא.

כל צעד שפסעתי לכיוון הקדושה גרר מבחינתה תגובות שהכאיבו לי כל כך, גרמו לי להרגיש שאני מאכזבת אותה, שלא לשם כך היא גידלה אותי, שבעצם יש כאן כשלון חינוכי צורב.

  

אחרי שנים של חיכוכים ושתיקות רועמות, נגמר לי הכוח לרצות. התמסמס לו הרצון להוכיח שאולי יש לי מטפחת על הראש, אבל אני עדיין אותה רונית, עדיין אותה ילדה שרוצה שאמא תשמח בה.

כמה שאנסה ליפות את האמת, ולהציג אותה באור חיובי ובונה, הלב שלי בכה. הלב שלי התכווץ. הלב שלי סירב לקבל ניחומים. הדמעות התנקזו למקום שרק לבורא עולם היתה את הרשות להיכנס.

לזמן היתה דינמיקה משלו, וכדרכו של עולם, למדתי לחיות עם הדברים, לחיות עם השינויים. הכח שהשם טבע בתוכנו נותן לנו להתרגל, מלמד אותנו לחיות עם פצעים שנפערו ונשארו פתוחים.

למדתי שאפשר וצריך להמשיך לחיות. אפשר להמשיך ללכת קדימה, ואפילו עם ראש מורם, גם אם זה אומר שמידי פעם אני נזכרת בקיומו של הפצע, בקיומה של אכזבה שנגרמה מבחירה מודעת שעשיתי, בחירה שעשיתי ואיתה אלך באש ובמים, יהיה המחיר אשר יהיה.

ועכשיו היא כאן, עומדת למולי. שנים של תשובה עומדות למבחן מול האשה שאני הכי אוהבת בעולם. מול אמא שלי. שעד היום אני מתגעגעת לשים עליה את הראש ולשמוע ממנה שהכל יהיה בסדר.

אני רואה אותה מתבוננת לעברי, מנסה לקרוא את שפת הגוף שלה. מנסה לדלות ממנה בדל של הרגשה, לחוש את מה שעובר עליה כשהיא שומעת את הדברים. מנסה לנחש מה היא חושבת, מנסה לנחש אם היא עדיין מאוכזבת.

רציתי לצעוק לעברה שתבחין בסערה שבלב. שתראה מה קורה בתוכו, רציתי שתדע שעשיתי דרך ארוכה ומייגעת בעולמו של השם יתברך, ולא היה לי קל. לא תמיד היה לי את הכוח להמשיך לבד.

רציתי לבכות לה, שתדע שאחרי שגיליתי את האמת הזאת שנבטה בתוכי, נלקחה ממני זכות הבחירה. לא היתה לי אפשרות אחרת מלבד לחיות בקדושה. מלבד להיות במקום שבעצם קשה לה להשלים איתו.

רציתי לחבק אותה חזק-חזק, ולומר לה ש... אני רק רוצה שתהיה גאה בי. שתשמח בי, גם אם יש לי חצאית ארוכה, ושרוולים שלא נגמרים. עדיין, אני רוצה אותה גאה. גאה בי. שמחה במה שאני.

  

אף אחת לשמחתי לא הבחינה בתחושות שבערו בפנים. אף אחת לא ראתה את התחבושת שמכסה על פצע. מכסה על צריבה.

השיעור נגמר. ומבלי משים החל להיווצר מולי תור ארוך לברכות ומילה טובה, תור של שאלות. תור של אנחת רווחה.

חיפשתי אותה בעיניים שלי. רציתי את אמא. "רוניתי", שמעתי אותה קוראת בשמי, "רוניתי, אני צריכה ללכת". העיניים שלה אמרו לי הכל. אמרו לי את מה שרציתי לשמוע.

"ברכי אותי, אמא", הרגשתי את כפות ידיה שתמיד היו חמות, מונחות על ראשי. "את מבורכת ילדתי, את ילדה מבורכת, ומה שתעשי, בכל דרך שתבחרי, תצליחי".

חיבקתי אותה בכל הכוח. ידעתי שקיבלתי את האישור שייחלתי לו לפני שנים. ידעתי שכל הביקורת שנמתחה לעברי לא עמדה במבחן המציאות. כל הקיתונות שנשפכו לעברי על כך שהשתגעתי וחזרתי בתשובה, לא עמדו מול דברי התורה שנאמרו באותו השיעור.

הברכה הזאת הבהירה לי שהיא השלימה עם מה שיצא ממני. אמא שלי קיבלה אותי סוף סוף כמו שאני. דוסית מן המניין. דוסית שעבה לגור ברחוב המשתגעים פינת רבי עקיבא.

ניסיתי לחשוב למה בכל פעם מחדש היה לי חשוב לקבל אישור ממנה. לקבל אישור מהסביבה. לקבל הסכמה כלשהי שזה בסדר, ואפילו רצוי, לחזור בתשובה. כמה קל להישבר כשאתה לבד, כשאתה שוחה נגד הזרם. שוחה ושוחה בלי טיפת אוויר.

כמה קל להתרסק כשאתה מטפס על הר שאין לו סוף, מטפס בכל הכוח, נלחם ברוחות פרצים שנושבות מכל עבר ומנסות להפיל אותך.

רק ידו המנחמת של שוכן מרומים מבהירה לך שבעצם, הוא יצא יחד איתך לדרך, לשמור אותך מאותם רוחות וזרמים, לסמוך אותך בזמן הכשרתך כמטפס הרים, לתמוך בך ובכל אלה שבחרו בו, ואליו שבים.