לקראת גאולה

בס"ד

כולם מדברים על זה שהמשיח קרוב. ממש קרוב. יש משהו באוויר שמרגיש כמו משהו אחר. משהו שקורה בעולם. ואין לאף אחד הסבר מה באמת קורה פה.

אלפי שנים מדברים על המשיח ועל הגאולה הקרובה אבל כשצירי הלידה הולכים ומתקרבים מגיע איתם גם הפחד מהלא נודע. הפחד מהאי וודאות. הפחד מהערפל שנמצא בכדור הארץ.

חוץ מהפחד מהאזעקות ומנגיף הקורונה ל"ע, יש עוד פחד אחד שצריך לתת עליו את הדעת. יש עוד פחד אחד שצריך לתת לו תשומת לב מיוחדת. פחד על היהודי היחיד. על היהודי שלא רואה ולא שומע.

אני מפחדת לחשוב מה יקרה אם המשיח יבוא ויהיה יהודי אחד שנמצא בקצה השני של כדור הארץ שלא ירצה לחזור בתשובה. שלא ירצה להיות חלק מאלו שיקבלו את פניו.

קשה לי לדמיין מה יקרה אם יהיה יהודי אחד או יהודייה אחת שלא יסכימו לקבל על עצמם עול מלכות שמים, ויפספסו את ההיכרות עם מי שאמר והיה העולם.

לא מסתדר לי אם יהיה יהודי אחד שיסרב להרגיש את הנועם של השבת ויוותר על הליווי של המלאכים כשהוא יחזור מבית הכנסת.

בלתי נתפס בעיני אם תהיה יהודייה אחת שלא תספיק להתכסות וללבוש את בגדי המלכות. שהיא לא תהיה שייכת למחנה הזה ששומר על הקדושה.

לא ברור איך יכול להיות שיהיה יהודי אחד שלא ידע אהבת השם מהי. אהבה בין נברא לבורא. אהבה שלא מקלקלת את השורה. אהבה שיש בה מסירות של נפש, וחוסר התפשרות גם על הפרטים הקטנים ביותר.

כואב הלב לחשוב שישנה אפשרות שיהודי אחד יחמיץ את השמחה שיש ביראה הטהורה. את ההשקעה . את התחושה שהצלחת לשמח את אבא שבשמיים.

נשגב מבינתי שיכולה להיות אפשרות שיהודי אחד לא יעבוד על המידות שלו ויצליח מידי פעם להרגיש את השפלות, להרגיש את ההכנעה ואת הענווה שמגיעה מיד אחריה.

מפחידה אותי האפשרות שיהיה אפילו אחד שישאר מאחור ולא ידע נגיעות של רחמים. נגיעות של קירבה שמגיעות אחרי עמל של שנים. אחרי קריאה ממעמקים.

מה שצריך להדיר שינה מעינינו זה על אחינו שהלכו לאיבוד בתוך כל החומר ובתוך הבלבול ששוטף את העולם. בתוך כל הכאוס שמתרחש סביבנו. בתוך ההבל והריק.

חייבים לפחד על אלו שאטמו את הלב ולא רוצים לשמוע. על אלו שלא יודעים את הדרך הביתה. על אלו שבורחים מהאמת ומהכתף של אבא.

צריך להתפלל על כל יהודי מבלי להנחם. לא לקבל תשובה שלילית, גם אם היא כרוכה בסוג של מלחמה. אסור לנו למנוע את קולנו מבכי ואת עינינו מדמעה. אסור לנו להפסיק ולבקש על כל נשמה ונשמה.