צניעותי

בס"ד

בכל בוקר כשאני פוגשת את עצמי במראה אני מצליחה לראות אותי. לראות פנימה. איפה שהזריחה מתחילה להעלות אצלי חיוך. ניצנים ראשונים של קרני שמש זעירות.

לא תמיד הצלחתי להבחין בה מתעוררת. נובטת. מצמיחה שורשים במקומות קרירים. שורדת את תנאי הקרקע הרצופה אבנים חדות.

היום אני יכולה לחבק אותה. להכיל אותה עם כל פגעי הזמן שהותירו בה רושם. להבין את השפה שהיא מדברת. לשמוע אותה קוראת. לוחשת לי קרוב.

לפגוש את הנשמה, זה משהו שלא קורה ביום אחד. זה לא לחיצת כפתור על ברז של מים. או על מתג של חשמל. להכין את עצמך לפגישה עם הנשמה שלך, זה דבר הרבה יותר עמוק. זה דרש ממני לעשות מעשה. זה דרש ממני להיות צנועה.

יש כאלה שירימו גבה וישאלו איך זה שכמה חתיכות של בד יכולות להשפיע על טיב הקשר, על איכות השמיעה. על תדירות השיחה היומית, והשפעתה על כל מהלך היום. על כל מהלך החיים.

אבסורדי ככל שזה ישמע אבל התשובה היא כן. התשובה היא שחצאית ומטפחת יכולות לשנות את כל ההשקפה שלך. יום אחד הבנתי שככל שאני מכוסה יותר, ככל שאני פחות פרוצה לרוח, הפנימיות מתחילה לבצבץ. ולחפש את הדרך החוצה.

מדובר במתמטיקה פשוטה. מדובר בהבנה שלא ידעתי על קיומה עד שלא חזרתי בתשובה. עד שלא קניתי תוספת של בד שהחזירה הביתה את החלקים שהלכו לאיבוד.

היום, אחרי שעברו שנים, אני יכולה להביט בה בגובה העיניים. מרגישה איתה מספיק נוח בכדי לספר לה אותי. את עצמי. בלי לחשוש מכל אלו שנרתעים מתוספת של בדים. תוספת של אורך.

צניעות זאת מתנה. זה שלל. זה משהו שלעולם לא אמכור אותו. זה משהו שזכיתי בו אחרי שנים של חיפוש. הצניעות היא מפלט. היא סירת הצלה בתוך מים גועשים. היא מכסה אותי מהרוח הקרה. היא מבריחה אותי מעזי פנים וחוצפה שרק מתעצמת.

הלוואי והייתי יכולה לצעוק לכולן שלא יוותרו על המתנה הזאת. שלא יפנו לה עורף. שינסו לראות את מה שהיא מחוללת איפה שלא רואים. איפה שרק מרגישים.

הייתי רוצה לבקש מהאחיות שלי שעמדו איתי על הר סיני, שלא יתפשרו על פחות מהטוב והצנוע ביותר. שלא יסכימו להתפשר. שלא יתנו לתרבות שבחוץ להיכנס מבעד לדלת. מבעד לחריצים הקטנים שהן השאירו.

כחילונית לשעבר אני יכולה להבין את ערכה. אני יכולה להבין עד כאב את חשיבותה. אני יכולה להבין את הנכס היהודי הזה ששמר עלינו בכל דור ודור. ומהמקום שהגעתי ממנו אני מבקשת מכן להיות אמיצות. להיות לוחמות. לקחת לעצמכן עוד הידור אחד, ועוד אחד.  לתת לאבא שבשמים את מה שהכי יקר לו בעולם. לתת לו את הכתר שלך. את כתר הצניעות.   

הניגון שלא נגמר

בס"ד

רגע לפני שיצאתי מהדלת, החלטתי לקחת את הגיטרה איתי, מה כבר יכול להיות. מקסימום אחזיר אותה הביתה. לא קרה שום אסון.

יחד עם גלית והודיה נסענו לכיוון בית החולים לבריאות הנפש "באר יעקב". הדרך היתה מלווה בחששות.  לא ידעתי למה לצפות. איך ניגשים לבחורה שהחליטה להיכנס פנימה ולא לתקשר עם הסביבה. בחורה שהחליטה לא לספר לאף אחד מה כואב שם בפנים.

אחרי שוטטות קצרה במחלקות מצאנו אותה. את אותה בת של מלך שהגענו לבקר. מצאנו אותה מנסה לחייך. מבקשת מאיתנו בעיניים קרועות שנוציא אותה משם. שנעזור לה לצאת החוצה. ולא ידעתי אם התכוונה לצאת מבית החולים או לצאת מהמבוך הזה שקוראים לו חיים. מהמבוך הזה שקוראים לו מסע.

ניסינו לדבר. לעודד, לומר כמה מילים שימצאו את הפתח הזה שיכול להניח תחבושת על פצעים פתוחים, על נגעים שמסרבים להתרפא. ניסינו וניסינו אבל זה לא ממש עבד. לא הפעם.

"איזה שיר את הכי אוהבת?" העזתי לשאול בהיסוס. "כאיל תערוג", השיבה בעצב. לקחתי את הגיטרה והתחלתי לנגן בשקט את האותיות, את המילים, את מה שאולי הנפש שלה היתה צריכה יותר מהכל באותו הרגע.

השעה היתה אחרי כיבוי אורות. כל החוסות ששהו במחלקה כבר התארגנו לישון, ורק אנחנו ישבנו על ספסל בכניסה למחלקת נשים לבריאות הנפש, ושרנו אמונה. שרנו אהבה לקדוש ברוך הוא.

השירה השקטה החלה להתעצם. שיר רדף שיר ואיתו השמחה שהלכה וגאתה בלב של כולנו. בלב יהודי שרוצה רק לשמח יהודייה ששכחה לכמה רגעים את הדרך הביתה. את הדרך לעצמה.

באמצע כל השמחה שנוצרה, שמנו לב שמבעד לזגוגית של המחלקה עמדה אישה שמאושפזת שם זמן רב. "אל תפסיקו", ביקשה. "אל תפסיקו את הניגון". הבטנו בה כולנו בהתרגשות, "תשירו את אדון עולם" צעקה מעבר לקיר הזכוכית שהפריד בינינו. "תשירו עוד".

ידעתי שעוד מעט נצטרך לסיים את הביקור, אבל הרגשתי שאני חייבת לה את השיר הזה. אני חייבת את זה לאותה אישה, אני חייבת את זה לעצמי, אני חייבת את זה לקדוש ברוך הוא. אני חייבת להזכיר לעולם שהוא אדון עולם. הוא ורק הוא.

ישנם רגעים בחיים שבהם אתה יודע שהיה שווה לעבור את כל מה שעברת בכדי להגיע לרגע אחד מסויים. וסבורני שהרגע הזה היה באותה צעקה שבקעה מהגרונות שלנו וקבעה חד משמעית שהוא היה והוא הווה והוא יהיה בתפארה.

זאת היתה חוויה שטלטלה אותי נפשית והמחישה לי שלא משנה איפה יהודי נמצא הוא תמיד מבקש את קרבת השם. רק הוא לא ממש יודע מה עושים עם הרצון הזה.

בדרך חזרה הייתי מהורהרת וידעתי שאני לוקחת איתי משהו אחד מהמקום הזה. אני לוקחת איתי את ההבנה שהניגון הזה לא ייפסק אף פעם. אף כח בעולם לא יגרום לנו להפסיק לשיר לבורא ניב שפתיים. המנגינה הזאת התחילה עוד בימיו של אברהם אבינו, ואנחנו, הקטנים והדלים, נמשיך לשיר למלכנו, כל עוד נשמה תהיה באפנו.

השמיכה ואני

בס"ד

"רונה קומי. רונה..." שמעתי את תומר מבעד לעננים שעטפו אותי בשעת בוקר מוקדמת. "השעון כבר מצלצל". לא הצלחתי להבין על איזה שעון הוא מדבר. ומי נתן לו את הרשות להעיר אותי.

אחרי שכנוע עצמי והבטחות להיות גיבורה כארי, הצלחתי לעשות צעד אחד ולהוציא את הבוהן  מהשמיכה. דבר שהיה כרוך בהרבה מאמץ, וקיטורים על קור אינסופי שהופיע לו ככה פתאום.

מאז שהגיע החורף ועימו הקור שמשאיר אותי מקופלת במיטה קשה לי לקום בבוקר. אני מבקשת עוד כמה דקות להישאר באזור החם ביותר בבית, וזה המיטה.

לאחר ברכות השחר וקפה חם ששורף בלשון אני מנסה להבין מה קורה בזמן האחרון. איך זה שאין בי את היכולת לקום. לקום כפשוטו.

ידעתי שצריך לבדוק את הדברים. ידעתי שאנוכי ועצמי צריכים לשבת לשיחה. שיחה עמוקה. לא ייתכן שאני ממשיכה ככה. הדברים צריכים להשתנות ומהר.  

אחרי שאנוכי ועצמי התווכחו ביניהם, הם הגיעו למסקנה שמדובר בדפוס התנהגות. מדובר בבעיה שורשית שנמצאת אי שם בנבכי האישיות בואכה ילדות מפנקת במיוחד.

אנוכי ועצמי הזכירו לי שכל החיים בחרתי לברוח. ברחתי מהאזורים המסומנים בקו אדום. אותם אזורים שבהם האופי שלי עומד למבחן ואין שום הבטחה שאצליח לקבל בהם ציון "עובר".

הבנתי שתמיד העדפתי את עונות המעבר. את האמצע. שלא יהיה חם מידי ולא יהיה קר מידי. הקיצוניות הפחידה אותי וגרמה לי להתרחק. נסתי על נפשי כל זמן שהתחלפה לה העונה והביאה איתה צינה לא מוכרת. הביאה איתה מאמץ. הביאה איתה התמודדות עם החיים, ועם החולשות שרצו להישאר מתחת לשמיכה, בלי שאף אחד יגלה אותם.

הדיאלוג הבלתי נגמר שהתנהל אצלי בראש מאז הבוקר הבהיר לי שהגיע הזמן לשינוי. הגיע הזמן לפטר את הפחד מתפקידו כשחקן ראשי בהצגה.

הגיע הזמן לשנות את הגישה. לשנות את זווית הראיה. הגיע הזמן לא לחשוש מימים של קרה במקומות הנמוכים או מרוחות עזות בהרים הגבוהים. הגיע הזמן להבין שכל מזג אויר מעונן ככל שיהיה מגיע מאבא שבשמים בכדי ללמד אותי עוד משהו אחד.

השם בעצם רוצה שאלחם. השם מצפה ממני לשבור את הרצון שקיים בי מילדות להיכנע עוד לפני שניסיתי. השם מבקש ממני מלחמה בנקודות התורפה שנולדתי איתן.

השם לא מוותר עלי ומבקש ממני לקום. לצאת מהשמיכה. השם לא רוצה שאברח יותר. השם רוצה שאלמד לשבור קירות. שאתעלם מהמחסומים באמצע הדרך.  

ועם התובנות האלו אנוכי ועצמי מודיעים קבל עם ועולם שבלי נדר לא נתלונן יותר על הקור, ולא על החום. לא נבקש בחורף שהקיץ יגיע, ולא נבקש בקיץ שהחורף יגיע. נקבל בברכה את מה שנשלח אלינו מן השמים. נקבל בחיבוק גדול את המתנה הנפלאה הזאת שנקראת הרגע הזה. היום הזה. החיים האלה. אבל בלי נדר, טוב?!

שלום ולא להתראות תל אביב

בס"ד

הייתי די סקרנית כשאביבה התקשרה וביקשה ממני לבוא ולספר את הסיפור האישי שלי אצלה בעבודה. היה מוזר לחשוב שאני מוזמנת לבוא ולדבר בעירית תל אביב, ועוד בבית כנסת.

כל לחיצה על דוושת הגז הבהירה לי שאני נוסעת בזמן הרבה שנים אחורה. מצאתי חניה צדדית באחד מהחניונים המעופשים שמזכירים לך שהכל יכול לקרות, ואחרי סיור מאולץ בעירייה, מצאתי סוף סוף את בית הכנסת.  

הצגתי את עצמי, ואת הסיבה שלשמה הגעתי. המילים זרמו מתוכי. רציתי לגעת בכל אחת ואחת, ולומר לה שזה אפשרי. לחבק כל אחת וללחוש באוזן שלה שכמו שהשם חיכה לי, ככה בדיוק הוא מחכה גם לה.

ציינתי בפניהן שהדרך אל התשובה לא תמיד היתה קלה, ועד לאותו רגע שאני מולם היא רצופה חתחתים ואבנים שפוצעות אותך במקומות הכי עדינים. הרגשתי שהצלחתי לחדור פנימה, אל חומת הספקות שאולי היתה שם, מקובעת לה בתוך גבעת ההגיון והשכל הישר.

למרבה האירוניה, לא היה להן מושג שעבורי להגיע לתל אביב זה סגירת מעגל. והשם עדי כמה שזה דוקר. שכל מילה שיוצאת מפי חורכת את הבשר.

כל מפגש עם העיר הזאת מקיץ אותי מחלום שאני לא רוצה לזכור. מקלף ממני שכבות שכבר הייתי בטוחה שנעלמו מזמן. כל מפגש שכזה מזכיר ימים של מרחק גדול מהנשמה. מרחק מרונית.

השארתי להן זמן לשאלות, עונה בסבלנות לכל אחת ואחת שרוצה לדעת איך ומתי ובעיקר למה.  ושמחתי על העובדה שהן חוזרות לעבודה עם הרבה חומר למחשבה.

אחרי שנפרדנו בחיבוק גדול, צעדתי במהירות לכיוון הרכב. מבינה שדי הרבה זמן פחדתי לגעת בה. פחדתי לגעת בעיר הדהויה שהיתה עבורי בריחה ממציאות שחששתי להתמודד איתה. ברחתי בעצם מהכל. ברחתי וברחתי עד שלא נותר בי כוח.

במהלך הנסיעה ראיתי אותה מבעד למראה של המכונית. ראיתי את תל אביב שהיתה שלי ושמחתי שלא התגעגעתי. שמחתי שמחה של הקלה שהיא כבר לא חלק ממני. שהיא לא חלק מהלבטים, לא חלק מההצגה היומית שבה הייתי בתפקיד הראשי. שמחתי שעקרתי אותה מתוכי.

כשראיתי לפני את השלט שמורה "איילון דרום", ידעתי שכל מה שרציתי זה לחזור הביתה. למקום שמרגיש הכי בטוח בעולם. למקום שבו הלהבה של הנרות מהשבת שעברה עוד מחממות את הלב.

רציתי להגיע אל הבית הקטן הזה שנמצא במעלה הגבעה. רציתי את החיים שיש לי עכשיו. חיים של תורה ותפילה, חיים של פשטות וגינת תבלינים קטנה.

תל אביב גרמה לי להבין שבתשובה שלי מצאתי מנוחה של נפש. מצאתי אבא. מצאתי את מה שחיפשתי שנים וזה מקום להניח עליו את ראשי, תל אביב גרמה לי להבין שבעצם מצאתי את שאהבה נפשי.

חרדת נטישה

בס"ד

מוצאי שבת תמיד מזכיר לי את חרדת הנטישה שאני סובלת ממנה. חרדה שלא טופלה בזמן, חרדה כזאת שמגיעה אחרי שהבדלנו בין הקודש והחול. אחרי שביקשנו שנצליח להבדיל בין החושך לאור.

יש משהו קצת לא הוגן בעובדה שהיא צריכה ללכת, להשאיר אותי לאנחות. להניח לי להתמודד עם חיי היומיום. עם כל הטרדות האינסופיות. עם הקניות, עם קופת חולים, עם בית המרקחת.עם השגרה.

עוד לפני שהבנתי את המתנה המדהימה הזאת ששמה שבת, כשהייתי נמצאת אי שם בהרי החושך של החילוניות שנולדתי לתוכה, לא הצלחתי להבין איך ישנם אנשים מוזרים כאלה ששומרים שבת. איך זה שהם לא מבינים מה הם מפסידים. איך הם מוותרים על הנאות וחתיכות כל כך גדולות מהחיים.

היה תמוה בעיני שאפשר לעצור את החיים לכמה שעות ולהיכנס פנימה. היה נשגב מבינתי שיש יהודים שלא חושבים שמדובר באסון חברתי, אם הם לא ילכו לחוף הים בשבת.

הביכורים הראשונים של השבת נבטו בתוכי כהרגשתי שאין רגע אחד של שקט. שאין רגע אחד שבו המחשבות שלי מאיטות את הקצב.  שאין לי את עצמי בתוך כל הבלאגן.

חיפשתי מקום שיצליח לאכלס את הסערה התמידית שחייתי בה, ויעטוף אותי לכמה שעות וילחש לי באוזן שיהיה בסדר. שלא חייבים כל הזמן להיות בריצה מטורפת נגד השעון במגמה להשיג עוד משהו. שזה לגמרי בסדר לעצור. שזה לגמרי בסדר לקחת אוויר.

בקצה של התהליך מגוחך היה להבין שרצתי למרחקים ארוכים מבלי להבין שהיעד נמצא בסופו של השבוע. שהיעד נמצא איפה שסיימנו לשחק בחול, והגיע הזמן להכניס את הקדושה הביתה. להכניס אותה לנשמה. להכניס אותה פנימה.

היום אין לי מושג איך חיים בלי שבת, עד שלעיתים נדמה שכל הימים, וכל הרגעים מוקדשים רק לה. השבת הפכה להיות העיקר. השבת הפכה להיות געגוע אחד מתמשך שלא נגמר. געגוע אחד לבית ולריח. געגוע אחד לאהבה. געגוע של נשמה ליוצרה.

לא ברור למה אחרי שבוע שלם של ציפיה, כשסוף סוף אני תולה שלט על הדלת שמסביר לכולם ש "עוד כמה שעות אשוב", היא פשוט הולכת. היא פשוט עוזבת.

אם השבת היתה יודעת כמה שהתגעגעתי היא לא היתה נעלמת לשבוע שלם, אם היא היתה מבינה שמשהו אצלי נפתח ומתרחב, שמשהו אצלי נרגע ומתפייס, היא היתה מתחשבת יותר.

ואם היא היתה יודעת שבכל מוצאי שבת מתעוררת בי אותה חרדת נטישה שלא אובחנה ולא טופלה. היא היתה מגיעה בכדי לנחם. היא היתה מגיעה בכדי להישאר.  

להצליח במבחן

בס"ד

להצליח במבחן

השבוע האחרון היה מאתגר עבורי. שבוע של הרבה דאגה. הרגשתי שהתפילות שלי לא מצליחות לבקוע את החומה שהלכה וסגרה עלי. ניסיתי לגייס את כל כוחות האמונה, את כל החתיכות של הביטחון שהיו מפוזרות סביבי ולא הצלחתי להרים אותן. זה היה כבד. כבד מידי.

בכל פעם שהנסיון מגיע לבקר אותי ומנסה להכניס את הראש פנימה אני מבינה שאני קטנת אמונה. שעדיין לא התחלתי להבין איך עוברים את החיים האלה ונאחזים בעץ החיים. נאחזים ברחמים של השם יתברך.

ניסיתי להבין איך אפשר להתהלך בעולמו של הבורא ולהיות בטוח שהדבר שהכי כואב לך עכשיו זה הדבר הכי טוב שקרה לך. איך אפשר להמשיך לצעוד בידיעה ברורה שזה חלק מהתוכנית האלוקית שנועדה להביא אותך למקום יותר טוב. איך אפשר להיות אדם מאמין. מאמין בהשגחה שהכל לטובה.

בימים שכאלה אני מגלה את האפסיות שלי. את העובדה שאין לי שליטה על כלום. שאני נתונה במאת האחוזים לחסדו של שוכן מרומים. שאין משהו בעולם הזה שתלוי בי, אפילו לא תזוזה של אצבע קטנה.

הרגשתי פחד עצום באותה הנקודה שהאמת עמדה למולי, עקשנית ומתריסה כנגדי. רעדתי כולי. מתחננת לרחמי שמים. למחילה. להמתקה של דין. לרגע שזה יעבור.

ואחרי שקרני שמש ראשונות עשו את דרכן לעברי, וסוף סוף הצלחתי לנשום, ואפילו קצת חייכתי לשמחתם של דיירי הבית, ידעתי שלא עמדתי במבחן הכי חשוב שכל יהודי צריך לעבור בחייו. לא עמדתי במבחן האמונה.

אף אחד לא הבחין בסערת הרגשות שהתחוללה בתוכי. בכאב שנשאתי איתי לכל מקום. המשכתי בשגרת החיים. המשכתי למסור שיעורים. לעשות קניות, לכתוב, לקחת את האפרוח הקטן לבית הספר. לאכול...

ובכל זאת ידעתי שנכשלתי. נכשלתי בענק. לא הצלחתי לשחרר את הפחדים ואת הדאגה. לא הצלחתי לחיות את ההשגחה. את האמונה. לא הצלחתי לתת אמון במי שאמר והיה העולם. לא הצלחתי. נקודה.

רק השם יודע כמה רציתי להיות שם. במקום הזה של אמונה מוחלטת, של בטחון, בלי הרהור אחד קטן. ובכל פעם שנדמה לי שהנה חציתי את הקווים הגיע המבחן שהבהיר לי שאני רק בן אדם, שעדיין לא כבשתי את הפסגה. שאין לי את היכולת להרפות.

ואחרי כל התובנות וההתבוננות. נשאר לי רק לעשות תשובה על רגעי החושך שבהם לא הרגשתי את הנוכחות של השם. על זה שלא הנחתי את הראש על הכתף של אבא ואפשרתי לו לטפל בכל מה שמפריע לי.

לבקש ממנו סליחה על זה שלא עשיתי הכל בכדי להרגיש את ידו התומכת מבקשת ממני להמשיך. מבקשת ממני לא לפחד. על זה שלא ראיתי את הידיים שלו מושטות לעברי, מוכנות לתפוס אותי אם אפול.