זה קשור לרוח

בס"ד

משרדי הנסיעות עובדים הכי קשה. אין להם מנוחה. התפקיד שלהם לא מסתכם רק בארגון טיולים. התפקיד שלהם זה בעצם להגשים חלומות. לתת לכולם טעימה קטנה של התרגשות.

פעם חייתי על מזוודות. כל הזמן רציתי לנסוע. להיות לפני זה. לפני הנסיעה הגדולה. להיות בתנועה. עשיתי הכל בכדי להיות ילדה בלי כתובת. ילדה נודדת שכזאת.

אחרי שהייתי חוזרת לארץ הקודש ופורקת את המזוודות, הייתי עורכת חישובים איך לשלם את כל ההוצאות הלא צפויות שהיו לי בטיול הרב פעמי לשום מקום.

כמה מפתיע היה לגלות שלא נרשם שינוי גדול בחיי אחרי השיבה הביתה. לא בנושא הבריאותי, ובוודאי שלא בנושא האישי. שלא לדבר על מצבי הכלכלי בואכה המידות המקולקלות שלי שדורשות תיקון מיידי.

בכל פעם שחזרתי לשגרה של אותם ימים, הבנתי שאני בסך הכל מחפשת מילוי. אני רוצה משהו שימלא את הבור האינסופי הזה שהיה שם בפנים. בור שהציק לי מאד, ובלבל בין המושגים.

תרגמתי לא נכון את הדברים. חיפשתי התרגשות שנשמעה בכל חריקה של גלגלי מטוס, ובשמיעת שפה שונה מזו שגדלתי עליה. חיפשתי את הדבר הזה שיעשה אותי מאושרת . את הדבר הזה שיביא אותי לנקודה אחת של שקט.

נדמה לי שמתישהו התעייפתי. לא מצאתי טעם בלהמשיך ולטפס על הרים שיישארו להם בהימלאיה גם אחרי שאעזוב את העולם. לא מצאתי טעם בלארוז כל פעם מחדש שקיות של שמחה בלי כל בסיס.

ובאותה נקודה של עייפות מצטברת, באותה נקודה שבה החלטתי שאני צריכה להניח את מקל הנדודים, חיכה לי מי שאמר והיה העולם, והראה לי שעלי לחשב מסלול מחדש.

הקדוש ברוך הוא לא ביקש ממני להפסיק לטייל, אלא לעשות את זה נכון. לעשות את זה מדוייק. מבלי להתבלבל בדרך. מבלי ללכת לאיבוד.

השם יתברך הסביר לי בדרכו המיוחדת שלא אמצא את מה שיביא לי את השקט המיוחל בדיוטי פרי שמוכר בשמים לפי משקל, ובוודאי שלא אמצא את רגעי האושר באי בודד שנמצא אי שם.

גיליתי שהטיול הכי מיוחד זה לתוך היהדות. לתוך הנשמה. לתוך האור. אל הארץ שאתה יודע היכן היא מתחילה אבל אין לך מושג קלוש איפה היא נגמרת. אם בכלל.

והיום אני מה שנקרא "נוסעת מתמידה". לא מפסיקה לטייל.  הטיול הוא בכיוון אחד. לתוך עצמי. לגילוי הא-לוקות שבתוכי. לגלות עוד משהו שלא ידעתי עלי קודם.

זה משהו שלא קשור לחומר. זה קשור לרוח. אותה רוח שלא מפסיקה להקיש על החלון. אותו חלון שבלב. אותו חלון שצריך לפתוח לרווחה ולאפשר לה להיכנס פנימה. אל הפנימיות. אל הקודש.

געגוע אחד

בס"ד

השבוע נסעתי לנתניה, נסעתי לקבר האדמו"ר מצאנז זצ"ל. הייתי חייבת להשאיר לו משהו שהבטחתי לעצמי לפני הרבה זמן.

עמדתי מול האבן. נוגעת באותיות הרשומות על המצבה. מבקשת מהקדוש ברוך הוא שיפתח את המגירה הנעולה ויעזור לי לבקש את הדברים הנכונים. יעזור לי להיות מדוייקת. יעזור לי לשכתב את הלב למילים של תפילה. יעזור לי לצעוק את האש הזאת, ששורפת ומסרבת לדעוך.

ידעתי שאני נמצאת מול ספר תורה, מול קודש קודשים, ומה שרציתי זה רק לדעת דבר אחד. מה  שיצא ממני זו רק שאלה אחת לקדוש ברוך הוא. שאלה אחת שחקוקה בתוך העצמות ורוצה תשובה.

שאלה שנמצאת שם תמיד ומבקשת הסבר. מבקשת מענה של אמת, מבקשת להבין "למה ניגרע". מבקשת הארה לעובדה שנקודת הפתיחה אצלי היתה שונה.

רק מלהיות במקום הזה מביא אותי לידיעה ברורה שמסלול החיים שלי כל כך שונה משל הצדיק הזה. מסלול החיים שלי היה מפותל ורחוק מאד מהלהבה של הנרות. רחוק מקרבת השם. רחוק מלשמוע את הקולות.

רק מלעמוד במקום הזה מביא אותי לכזאת ענווה, לכזאת הבנה שאין לי בכלל סיכוי לעבוד את השם בטמפרטורה גבוהה. במסירות נפש אינסופית.

למה, שאלתי ללא הרף את מלך העולם. למה לקח לי כל כך הרבה שנים למצוא אותו? למה זה קשה כל כך לנקות. למה נשארתי מאחור. למה אין לי מספיק זמן, ולמה כואב לי הלב. ולמה אני לא מצליחה להיכנס לתוך המים, בלי להשאיר פירורים של עבר בחוץ.

שאלתי הרבה למה. הרבה מאד. "למה" שמגיע ממקום הרבה יותר חזק ממני. למה שמגיע ממקום שלא רוצה ליפול. ולא רוצה לעזוב ידיים, מקום שלא רוצה רק חצי מהקדוש ברוך הוא.

"למה" שמגיע ממקום שרוצה את הכל. את הכל בלי להתפשר. בלי לעגל פינות. בלי לתת למשהו חיצוני לבלבל אותי. בלי לפחד בכלל.

אני חושבת שמה שרציתי לומר לקדוש ברוך הוא, זה שאני מעצמי יותר. שאני לא מוכנה להסתפק במועט, שאני לא מוכנה לוותר.

רציתי להגיד שאני לא מוכנה להפסיק ולחפש בשווקים וברחובות. שאני לא מוכנה לעצור, שאני לא מוכנה להיכנע. שאני לא רוצה להיגרע מהרשימה. גם אני רוצה חלק בקדושה. אפילו חתיכה קטנה. אבל שתהיה שלי.

ביקשתי מהאדמו"ר מצאנז זצ"ל שיתפלל עלי. שיבקש עבורי שאצליח לעשות את הבלתי אפשרי. שאצליח להגיע לסטנדרטים שלו. שאצליח לעלות על ההר ולכבוש את כולו.

רגע לפני שיצאתי, נשמתי נשימה עמוקה. מקווה לקחת איתי קצת אוויר לדרך. ידעתי שאני משאירה אחרי שאלות לא פתורות. משאירה אחרי פצע פתוח שמסרב להגליד. משאירה אחרי געגוע אחד שלא ייגמר לעולם.

הרבנית רונית שיינפלד - החושך הוא סיבת האור

הרבנית רונית שיינפלד - תמימות בעבודת השם

שירת הנופלים

בס"ד

עשיתי הכל בכדי לטפס למעלה. בכדי לעלות כמה שיותר גבוה. אף פעם לא העזתי להביט למטה או לחשב את הקילומטרים שעברתי. מאד נזהרתי שלא למעוד. שלא להחליק.

תמיד אהבתי את הטיפוס. את הקושי. את המאמץ. אני אוהבת כל רגע באתגר הזה שנקרא יהדות. במתנה הנדירה הזאת שנקראת "נעשה ונשמע".

בדיוק כשהייתי בטוחה שהקרקע יציבה מתחתי, היא הגיעה. והגיעה בגדול. משאירה אותי להתווכח עם מה שהכי מפחיד אותי בעולם.

בדיוק באותו הרגע כשהרגשתי בנוח, נשענת על כריות בטחון בצבע ורוד, היא לקחה אותי לארץ אחרת שדי הרבה זמן שכחתי מקיומה.

בדיוק באותו הרגע כשהתקרבתי אל הפסגה הלבנה הגיעה הנפילה. נפילה שהזכירה שדי הרבה זמן לא הייתי שותפה למחול הנסיבות. למחול הסיבות והתירוצים שלא נגמרים.

בדיוק באותה הנשימה שהייתה סדורה ועמדה באותו הקצב עם דפיקות הלב, הרגשתי איוושה קטנה. סוג של הפרעה מטרידה שהוציאה אותי מהשלווה וזרקה אותי ואת הבטחון העצמי שלי מחוץ למעגל.

ניסיתי לברר בתוכי למה היא הגיעה ולמה אני מפחדת ממנה. מפחדת ליפול.  למה כולנו מפחדים כל כך מהכישלון. מהגילוי הזה. למה אני מתכווצת רק מהאפשרות שבסוף היום אשאר חסרת אונים.

בהתחלה חשבתי שמדובר במבחן של אמונה. במבחן של רצון. סוג של בקרת איכות על היכולת להזדקף. סברתי שמדובר בבדיקת העקשנות. בדיקת ההתמדה.

ככל שחפרתי בעומק מצאתי שהבעיה כולה מתחילה ונגמרת באגו שלי. באגו הקטן הזה שיש לו התמחות מיוחדת בלהסתיר את השמש. יש לו יכולת מיוחדת להקדים עבורי את שעון החורף.

האגו שלי שכנע אותי שאני בלתי מנוצחת, שבכל מלחמה עם יצר הרע אצא עם ידי על העליונה. שאף אחד לא יכול עלי. לא יעזור כלום, אני לא נופלת. נקודה.

הבטחון שהפגנתי דאג שהפעם הזאת תהיה כואבת במיוחד. כאב שיביא אותי להכרה שהמציאות בשטח היא שונה. שהמציאות שלי מורכבת מתמהיל של חולשות. חולשות עם דינמיקה בלתי תלויה. חולשות שלא עובדות לפי פקודה. חולשות שיש להן דרך משונה להסתיר את עצמן, ולהתגלות ברגע הממש לא נכון.

הבנתי שאני מפחדת מהנפילה כי אני לא מוכנה לקבל הפסד. גם לא תיקו. ומה שיצא בסוף זה שאחד ועוד אחד שווה לאפס. והאפס הזה הוא אני. והאפס הזה צריך ללמוד שזאת נקודת המוצא, ויש רשות לנפילה להיכנס בדלת בכל פעם שאשכח להתגורר ברחוב האפסיות פינת הענווה.  

כל הפחד הזה נובע בעצם מההרגשה שאתה כלום. שאתה הכי נמוך מכולם. ומהמפלס התחתון שאני ממוקמת בו כעת, נשאר לי רק לצעוק לקדוש ברוך הוא שהבנתי את המסר. שהבנתי שאני לא מלכת העולם. נשאר רק לצעוק לו שירחם עלי, ויוציא אותי משם.

שאריות

בס"ד

השאריות של הקפה בבוקר מזכירות לי שמשהו שנשאר. משהו תמיד נדבק לתחתית ומנסה להיאחז בכל הכח. כפי הנראה מדובר בפחד נטישה שלא אובחן כראוי.

השאריות של הקפה מזכירות לי שאריות של עצמי. שאריות של משהו שתמיד נמצא לו שם בין מפתחי הלב ולא רוצה לצאת. שאריות של רונית. אותה רונית שהיתה פעם.

כשאני שומעת את המושג לחזור בתשובה אני חוככת בדעתי אם כבר הצלחתי לחצות את הקווים הדמיוניים שנמצאים רק במחשבה העייפה שלי. אם יודע תעלומות יכול להעיד שנכנסתי בפתח של השער.

אין לי מושג אם עלה בידי לעשות שינוי, אם עלה בדעתי לטעת כרם חדש במקום השדה שהיה כאן רגע לפני, אותו שדה שהרחיק אותי מהשם יתברך כמה שנים קודם לכן.

בכל בוקר שמקיש על החלון אני מגלה שנותרו לי עוד כמה עצים לנטור. שעדיין ישנה עשבייה שנותרה מהזמן ההוא ומזכירה לי נשכחות, שלא לומר מזכירה עוונות. מכאיבה במיוחד ולוחצת על המקום הכי רגיש בעולם.

בכל פעם שאני בטוחה שהיא נעלמה לה אותה הילדה אני מגלה שהיא הותירה אחריה שאריות. שאריות של מי שהיתה כאן לא מכבר. שאריות של נעורים ואיבוד של דרך.

כל כך הרבה שנים התאמצתי למחוק את מה שהיה. לנקות את מה שנדבק לתחתית של כוס הקפה. לעשות נקיון יסןדי שמתחיל מהשורש, בלי הנחות ומבצעים של סוף העונה.

אני חייבת להודות שלא נולדתי עם כשרון טבעי לנקיונות. אף פעם לא הייתי טובה בתחום. הייתי הרבה יותר טובה בלברוח, בלפחד. הייתי ממש מצטיינת באיך לא להתמודד.

מה שגורם לי לחשוב שאולי העובדה שאני נכשלת בכל פעם מחדש בלהסיר עקבות, זה בעצם רצונו של השם. שאלמד איך לחיות איתן בשלום. בלי לרצות לטשטש את זאת שהיתה, ואת מה שהיא מזכירה.

ואולי הקדוש ברוך הוא רוצה שאביט לה לתוך העיניים, ולפחות פעם אחת אלמד לחבק אותה. בלי לבדוק מאיפה היא הגיעה ואיזה שדה היא בחרה לעזוב.

ואולי זאת הדרך של טאטע ללמד אותי איך חיים איתי. איך חיים עם מי שהייתי ועם מי שאני עתידה להתעורר לצידה מחר בבוקר. או שאולי זאת רק הדרך שלו ללמד אותי שיעור פשוט באמונה.

כנראה שאך פעם לא אדע את התשובה, אבל יצאתי לדרך. יצאתי לדרך של גילוי. דרך של השלמה. הדרך הזאת מוציאה אותי לטיול בתוך עצמי. להשלים עם מי שאני ועם המקומות הכי חלשים שמתחבאים להם בתוך הנשמה. בדרך הזאת יש ריח של קפה מהביל, ושאריות של ילדה. שאולי בסופה היא תלמד לקבל את עצמה.