לפני שהיא נעלמת - טור חדש

 בס"ד

 

לפני שהיא נעלמת בס"ד לגמרי. אני חושבת שהגיע הזמן לעשות סיכום. הגיע הזמן לבדוק את הבעד והנגד. הגיע הזמן לבדוק את השאריות שנותרו בתחתית .  

הקורונה שדפקה אצלי על הדלת גרמה לי להישיר מבט. גרמה לי להתבונן לעצמי בתוך העיניים ולשאול מה בעצם הקדוש ברוך הוא רצה ממני עם הייסורים האלה.

במהלך הזמן למדתי שכל כאב מביא איתו שיעור. שיעור לחיים. מתישהו הסתבר שכל צער שעברתי, שכל מכה שהיתה מכוונת עבורי, הביאה איתה גם תובנה. הביאה איתה חכמה שלא היתה שם רגע אחד לפני.

למען הכנות אף פעם לא הייתי טובה בשיעורי בית. לא ממש אהבתי את המטלות שהיו לי כשחזרתי מבית הספר. אבל במקרה דנן אני חייבת להתמודד באומץ מול המערכת. אני חייבת לעמוד מול ההנהלה. לדאבוני אין עכשיו אפשרות להביא פתק מאמא.  

לא רציתי לאפשר לה לחלוף לידי ללא הפקת לקחים. החלטתי שברגע שארגיש טוב יותר והקורונה תהיה מאחורי אעשה את הכל בכדי לגדול. אעשה את הכל בכדי להצמיח את העלים. הפעם אני לא מוותרת.

ככל שהפכתי והפכתי בדבר מצאתי הרבה מסקנות. מצאתי הרבה עבירות. מצאתי הרבה מקרים שבהם הייתי ליד. הייתי כמעט. מקרים שבחרתי ללכת הפוך ממה שהשם באמת רצה.

אבל בכל אותם רגעים של פשפוש. בכל אותם רגעים של חקירה יסודית ידעתי בפנים שיש פה שורה נוספת. שורה תחתונה. יש כאן משהו שמסכם את הכל. ולמשהו הזה קוראים כפיות טובה. למשהו הזה קוראים "רוב הזמן אני לא מרוצה".  

אני חיה סביב המחוגים של השעון, כל הזמן מנסה להספיק. להדביק את הפערים. למלא את החורים הרבים שאני משאירה אחרי. את החורים שמעטרים את הנשמה ולא נותנים לה מנוח.

מרוב שנכנעתי לעומס שכחתי לחייך. שכחתי להעריך. שכחתי שכל החיים האלה זה מתנה ענקית, ולא באתי לעולם בכדי להיות עבד של הזמן. עבד של החברה. עבד של ההישגים. איפשהו הלכתי כנראה לאיבוד.

וכדרכם של ההולכים לאיבוד נסחפתי עם הזרם. נסחפתי לתוך מערבולת אכזרית שלא רציתי להיות חלק ממנה. לא רציתי להיות מאלה שהיא מטביעה אותם.

אולי זה ישמע כקלישאה, אבל הקורונה היתה עבורי סוג של מתנה מבורא עולם. מתנה די מקורית יש לציין. אבא שבשמיים יודע להפתיע אותי במקומות הכי לא צפויים. במקומות שבהם הוא מאלץ אותי להכות שורשים.

הקורונה היתה עבורי סוג של תזכורת מכאיבה. סוג של מראה שחייבה אותי לעצור. שחייבה אותי להתבונן ולשים לב למקום שבו אני מונחת. היא אילצה אותי לנשום. לקחת אוויר. להבין שיש דברים שאני לא יכולה לשנות. שישנם דברים שלא אצליח להשיג אף פעם.

הקורונה אילצה אותי להודות בזה שאני לא יודעת הכל. ואולי אני בעצם לא יודעת שום דבר. ואולי זה הזמן לשנות חלק מההרגלים. לעשות שינוי בסדר העדיפויות. הקורונה עזרה לי לשנות את ההתבוננות ולהבין שהגיע הזמן לקצת יותר ענווה. הגיע הזמן להיות הרבה יותר אסירת תודה.

הרבנית רונית שיינפלד - "לא איבדתי את השם" - שיעור חובה.

"בדמייך חיי" - טור חדש

 בס"ד

מידי פעם אני נתקלת בשאלה הזאת. מידי פעם אני מרגישה שיש כאלה שמביטים בי מהצד ופותחים עלי זוג עיניים שואלות, זוג עיניים תוהות. כאלה שרוצים לשאול רק שאלה אחת. רק משהו אחד שמציק להם. כאילו הם עומדים עכשיו בתור לבית המרקחת ויש להם רק שאלה אחת קטנה לשאול את הרוקח.

מידי פעם אני נתקלת בזוג עיניים פעורות שמבקשות לדעת, מבקשות להבין איך זה שאני לא יכולה להיות דתיה "נורמלית".

כל פעם השאלה הזאת מפתיעה אותי מחדש. מעוררת אותי לחיוך גדול. מעוררת אותי לשמחה שמתרחבת אי שם בתוך הלב. מעוררת אותי להבין שזכיתי לחצות את הקווים למקום שלא רואים בו את הגבול.

אני לא מצליחה להבין מאיפה השאלה הזאת מגיעה. מה השורש שלה. איך יש מישהו בעולם הזה שחושב שיש כזה דבר יהודי "נורמלי". שיש כזה דבר שנקרא סרגל מדידה שבודק אותך לפי סטנדרטים מסויימים.

אם נתבונן על הרגע שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם אבינו "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת", נוכל להבין שהמילה "נורמלי" זה היפך היהדות. זה הדבר שהכי רחוק מלהיות צפוי ושגרתי.

באותו הרגע שאברהם אבינו אמר לבורא עולם "הנני", הוא למעשה לימד אותנו שאי אפשר לעבוד אותו יתברך מהשעה 08:00 בבוקר ועד השעה 17:00 אחה"צ, עם תנאים סוציאלים וחסכון קטן לפנסיה צוברת.

באותו הרגע שאברהם אבינו נכנס לכבשן האש הוא הראה לנו שאי אפשר לעבוד את השם יתברך מבלי לתת מעצמך קצת יותר. מבלי לחיות על קידוש השם, מבלי לנגב את הדמעות.

באותו הרגע שאברהם אבינו עמד מהעבר האחד כנגד כל העולם שנמצא מהעבר השני, הוא הסביר לנו, שאי אפשר להיות עבד שלו מבלי לקבל בזיונות. מבלי שיעליבו אותך, מבלי שיראו בך כמוקצה מחמת מיאוס. מבלי שיצעקו לך שאתה חי על חשבון המדינה.

באותו הרגע שאברהם אבינו קיים את הציווי של הקדוש ברוך הוא שאמר לו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך", הוא נתן לנו שיעור בלהיות יהודי שמוסר את הנפש. בלהיות יהודי שלא מתייאש. בלהיות יהודי שלוקח את כל הרצונות שלו ואורז אותם בתוך קופסא מזהב ונותן את כולם למי שאמר והיה העולם.

באותו הרגע שאברהם אבינו ישב בפתח האוהל, וביקש להכניס אורחים, הוא נתן לנו שיעור בנתינת כל הכוחות שלך לקיים את המצוות. בתשוקה הבלתי נגמרת לקיים את הציווי האלוקי.

באותו הרגע שעם ישראל עמד מול ים סוף וצעק אל השם, הם נתנו לנו שיעור בתפילה. שיעור בצעקה. שיעור בקריאה שאף פעם לא נפסקת למלך העולם. בקריאה למלך חי וקיים.

באותו הרגע שעם ישראל נכנס לתוך המים הקרים, לתוך המים שהגיעו להם עד נפש, הם נתנו לכולנו שיעור באמונה. שיעור בעיוורון. שיעור שכולו עוסק באהבה.

באותו הרגע שעם ישראל יצא ממצריים הם נתנו לכולנו שיעור בהתגברות על הפחד. בהתגברות על הדאגות. בהתגברות על כל החששות כולם. הם נתנו לנו שיעור שקוראים לו יציאת מצרים.

חג הפסח מלמד אותנו שיהודי צריך להיות מעל הטבע. מעל השכל. מעל הנורמל. חג הפסח מלמד אותנו שרק יהודי שחולה אהבה יוצא למדבר. יוצא אל הלא נודע. רק יהודי שיצא מאברהם אבינו משאיר מאחוריו את ההרגלים, ואת הבטחון במה שמוכר. רק יהודי משאיר במצרים את כל הקבעון המחשבתי ויוצא אל דרך שנקראת "בדמייך חיי".

יומן קןרונה = טור חדש

 בס"ד

 

זה התחיל עם שיעול קטן. קצת כאב ראש. גרון מגרד. ועוד כמה תסמינים מדאיגים שהובילו אותי להחלטה ללכת ולהיבדק. כבר בדרך חזרה הרגשתי את העייפות מתחילה להשתלט עלי. מן רצון מוזר להיכנס למיטה ולא לצאת בשעות הקרובות.

תוך כמה שעות קופת חולים כבר היו על הקו "את חיובית לנגיף הקורונה, ויש לנו כמה הנחיות בכדי לשמור על בריאותך". לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. לא הייתי בטוחה שאני מוכנה נפשית לכל הסיפור הזה.

רשימת המשימות מיום האתמול עוד חיכתה לי על המקרר. כולל רשימת השיעורים שיש לי למסור, ותחפושת שצריך עוד לקנות. ומי בכלל אמר שיש לי זמן להיות חולה?

מאותו רגע היינו מוצפים בטלפונים ממשרד הבריאות, מקופות החולים, מכל מיני רופאים שהסבירו ונתנו הנחיות. היינו מוקפים בכל כך הרבה שרק רצו לעזור ולדעת איך אפשר להקל עלינו את הקושי.

הכנסתי את עצמי למיטה ביחד עם כאב הראש והשיעול. ביחד עם חוסר האונים שסירב להפסיק ולחבק אותי. הכנסתי את עצמי למיטה יחד עם רגעים של תשובה ושל וידוי ושל הרבה מאד חרטה.

הייתי קמה בלילות בתפילה. קמה בתחנונים, מבקשת את הרחמים ואת השגרה שלי בחזרה. מבקשת לקבל את החיים עוד פעם מחדש. מבקשת להתחיל מההתחלה.

אני זוכרת דמעות, והרבה כאב. אני זוכרת שביקשתי רחמים על כולם. מבקשת שהשם יאמר כבר די. שהשם יאמר לצרותינו עד כאן.

צלצול הטלפון החזיר אותי לעצמי, והפעם על הקו היו מעירית רחובות. שואלים אם אני צריכה משהו לאכול. אם חסר לי משהו אפילו קטן, ואחרי שהשבתי בשלילה מצאתי את עצמי מוחה עוד דמעה מלוחה. הייתי נרגשת מהדאגה. מהאכפתיות.

תומר בעלי שאל אותי למה אני שוב בוכה. וניסיתי להסביר לו. ניסיתי להעביר לו את התחושות. לומר לו  שעם כל הקושי שעובר עלי עכשיו. ועם כל הייסורים שעוברים על כולנו כעם. אנחנו נצא מזה.

רציתי לומר לו שעם ישראל חי. עם ישראל ברגעים הכי משתקים מתגלה במלוא הדרו. מתגלה בשיא יופיו. רציתי רק לומר שעם כל הפחדים שמשתקים, עם כל הסגרים הלא הגיוניים, עם ישראל חי וקיים.

ואפילו שכל העולם התהפך לנו, ואפילו שלקחו מאיתנו את בתי הספר ואת גני הילדים, ואפילו שלקחו מאיתנו את בתי הכנסת, ואת החגים סביב השולחן, יש דבר אחד שלא הצליחו לקחת מאיתנו.

יש דבר אחד שאף אחד בעולם לא יצליח לקחת מעם ישראל. אף אחד בעולם לא יצליח לקחת מאיתנו את הלב. אף אחד לא יצליח לקחת מאיתנו את הדאגה שלנו האחד לשני. אף אחד לא יקח מאיתנו את הערבות ההדדית.

שיחת טלפון מפקיד של עיריה היתה עבורי תזכורת מטלטלת שהייתי צריכה אותה באותו הרגע בכדי להתחזק. בכדי להתרומם מהמקום שהייתי בו.

שיחת טלפון אחת שאמרה לי שאנחנו בעצם נשרוד. שאנחנו בס'ד נתגבר על הכל. שלא משנה לאיזה מגזר אנחנו שייכים. ובאיזו מפלגה אנחנו בוחרים. אנחנו כולנו קודם כל יהודים.

 

כמו ים סוף

 בס"ד

 

נפלה בחלקי הזכות להיות בבידוד כמה ימים. כמה ימים של חשבון נפש. כמה ימים של שאלות. של חיפוש. של בדיקה בבשר החי. כמה ימים של עיניים פקוחות שמבקשות תשובה.

היה לי זמן פנוי לשמוע. להקשיב. לשים לב איך העולם עצר מלכת.  איך העולם נעצר לכולנו בבת אחת. נעצר ביום אחד שהיה די בהיר כמדומני. נעצר בלי לתת לנו רמז על הבאות.

אני לא ממש בטוחה שיש לנו את הכח לעמוד בכל הנסיונות. לעמוד בכל המראות. בכל החבלים שנשלחים אלינו ומנסים לתעתע. מנסים לזעזע את הספינה שסברנו לתומנו שהיא יציבה.

הייתי משוכנעת שיש בי את העוצמות הנכונות ואת האמונה המתבקשת בכדי לעבור את הכל, אבל כנראה שזה מה שעם ישראל חשב רגע לפני שהם הבינו שעליהם לקפוץ למים. רגע לפני שהם שמעו את המצרים רודפים אחריהם. רגע לפני שהם הרגישו שאין להם מוצא.

אף פעם לא הקדשתי מספיק מחשבה לרעיון של ים סוף. לאותו הים שמייצג את הסוף. אותו הים שבוחן את האמונה ואת כושר השחייה שלך במים עמוקים.

אין לי מושג מה לעשות עם הפחד. עם החשש. עם הבלתי נודע. הרי אף פעם לא לימדו אותי איך משאירים את הראש בחוץ, ואיך עוצמים את העיניים ברגע הנכון.

והאמת היא, שאני לא כזאת גיבורה ברגעים של משבר. אני בוודאי לא אופטימית ללא תקנה. אני עדיין לומדת איך ללכת עקב בצד אגודל. עדיין לומדת איך להתייצב. איך לא ליפול.

הניסיון הזה גדול עלי. הוא מעל הטבע בשבילי, ואין לי מושג איך אני עוברת אותו בציון "עובר". איך אני לפחות עולה לכיתה הבאה, ולא צריך בהצטיינות יתרה.

הייתי רוצה להאמין שהכל לטובה. להאמין שיהיה לי את הכח להתגבר. שיהיה לי את הכח לשמוח. שיהיה לי את הכח לרקוד. שלא איחלש ברגע הלא נכון.

הייתי רוצה. אבל אני עדיין לא שם. אני עדיין לא ממוקמת במשבצת הנכונה. והדרך שלפני עוד ארוכה. עוד מסועפת. עוד מפתיעה. הדרך אל הגאולה עוד רצופה חתחתים. הדרך אל הגאולה רצופה סימני שאלה שלא נגמרים.

אין לי מושג איך עוברים את הימים הבאים. ואיך מקבלים את הכח לקפוץ לתוך הגלים. איך לא לפחד. איך לדעת להישען. אני צריכה כל כך הרבה כח בכדי לקום מהנפילות. כל כך הרבה כח בכדי לנגב את הדמעות.

אני מרימה את העיניים למעלה ומבקשת מטאטע שיעזור לנו לא להתייאש. שיעזור לנו להחזיק מעמד. שיעזור לנו לא לעזוב את החבל. שיעזור לנו לא לשחרר את הידיים. שיעזור לנו במיוחד כשאנחנו חסרי אמונה. שיעזור לנו ברגע שיורדת החשיכה.   

תובנות לחודש אדר

 בס"ד

 

דווקא בחודש אדר, שצריך להיות בשמחה, אני מגלה שאני חסרה. אני מגלה כמה שאני רחוקה. איך רוב הזמן אני לא נמצאת בהגדרה הזאת שנקראת להיות בשמחה.

די הרבה זמן רציתי לדעת איך זה לשמוח. איך זה לחייך מהבטן. איך זה להיות בהתרגשות אמיתית מכל דבר שעובר דרכי. מכל סמטה שביקרתי בה, ולא משנה לכמה זמן.

רציתי ללמוד את האומנות של השמחה דווקא כשהעננים מתקדרים סביבי, דווקא כשהעננים סוגרים את השמים ולא משאירים לי פתח קטן לתקווה. פתח קטן לקרן אחת של שמש.

הייתי ממש רוצה לדעת איך זה לשמוח כשכואב לי. כשמשהו בגוף לא עובד נכון. כשאני לא מרגישה טוב ואין תרופה שעוזרת, ואין אפילו פנס שיאיר.

הייתי רוצה לדעת לשמוח כשלא הולך שום דבר. לשמוח כשיש פנצ'ר באוטו. או כשהאוכל נשרף. לשמוח בנקודות שבהם אני מבינה מה זה להיות בחוסר אונים מוחלט, ולא מבחירה.

הייתי רוצה לדעת לשמוח כשאני מאכזבת את זה שציפה ממני לקצת יותר. כשמישהו אחר נושך שפתיים בגללי. כשאני יודעת בבירור שציפו ממני להתבגר. להשתנות.

הייתי רוצה לדעת לשמוח גם אם לא נתנו לי מחמאה. גם אם לא היו מרוצים ממני. גם אם מישהו גילה את הפרצוף האמיתי שלי.

הייתי רוצה לדעת לשמוח גם כשהילדים שלי רוצים לגלות את העולם דווקא מהסוף. דווקא מנקודת התחלה שמנוגדת לכיוון של הרוח שדופקת אצלי בחלון.

הייתי רוצה לדעת לשמוח מחיבוק שמגיע מידיים קטנות, ולחיים אדומות. חיבוק שמבקש אותי כשיש מעט כוכבים והרבה רגעים של חושך. חיבוק שאוהב אותי ללא תנאים מקדימים.  

הייתי רוצה לדעת איך לשמוח מהרהור אחד של תשובה. לשמוח בהבנה שמצאתי את הדבר הנכון. לשמוח על היגיעה. על הדמעות. לשמוח בלי להביט לאחור.

הייתי רוצה לדעת לשמוח בנפילה. לשמוח בסימנים הכחולים. בצלקות שמזכירות את הבורות העמוקים שהקיפו אותי מכל עבר.

הייתי רוצה לדעת לשמוח במה שקיים. לשמוח במה שמתקיים. לשמוח על היכולת לנשום. על היכולת להתרומם, על תובנה שאין כאן דבר אחד שהוא מובן מאליו.

הייתי רוצה לשמוח ברחמים. לשמוח במילים שמתנגנות בתפילה. הייתי רוצה להיות מרוצה. להיות כל הזמן בידיעה שזה הכי טוב בשבילי.

הייתי רוצה לשמוח בחצי הכוס המלאה. בלי להתעמק בחצי שצריך לתקן. לשמוח בפשטות שממלאה אותי בתוך הבית, ובחדרים הפנימיים של הלב.

הייתי ממש רוצה להיות בשמחה. ובחודש אדר אני מבינה שהדרך שנמצאת לפני עוד ארוכה. הדרך אל האמונה עוד מפותלת. הדרך מורכבת. הדרך הזאת שמבהירה לי שאני עדיין לומדת.

לומדת את השפה הנכונה שתוביל אותי אל החיוך. שתוביל אותי אל האמת. שתוביל אותי אל השמחה שאני רוצה כל כך לחבק.

עכשיו בחודש הזה של השמחה העצומה, אני נושאת בתוכי תפילה. אני נושאת בתוכי תקווה, שאולי בסופם של החיים אצליח להבין את פשטותם של הדברים. אולי בסופם של החיים אצליח להבין את הימצאותה של השמחה, שמחה שהיתה במרחק של נגיעה.